שיעורים בהתנדבות כמעשר כספים

הקדמה

מפעיל הכין הפעלה של העשרה תורנית לגני ילדים והוא מציע אותה בתשלום. כדי שיוכל להיכנס גם לגני ילדים של משרד החינוך הוא נדרש לבצע תהליך בירוקרטי מתיש ועל כן מעוניין להפעילה בהתנדבות ולהחשיב את עלות התוכנית אותה הוא נותן בחינם – כחלק ממעשר כספים שלו. האם הדבר מותר?

א. מעשר כספים לשיעורי תורה

בפתח הדברים יש לדון האם ניתן להשתמש בכספי מעשר כספים לצורך שיעורי תורה: נחלקו הפוסקים בשאלה האם ניתן להשתמש במעשר כספים לצורך עניים בלבד או שניתן לעשות בו דבר מצווה. הרמ"א (יו"ד סי' רמט סעי' א) פסק עפ"י המהרי"ל (הל' ראש השנה אות ג): 

ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. 

אולם הט"ז במקום כתב: 

וכתב בדרישה בשם תשו' מהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה.

הרי שהתיר לעשות דבר מצווה במעות מעשר כספים ולכאורה זה שלא כרמ"א, אלא שב'באר הגולה' שם כתב שהרמ"א אוסר לעשות רק דבר מצווה שבלאו הכי מחויב בה ורוצה להיפטר ממנה ע"י שימוש במעשר כספים, אבל אם רוצה לעשות ממעשר כספים מצווה שאינו מחויב בה – רשאי, ועל פי זה דברי הט"ז אינם סותרים את דברי הרמ"א. אמנם ב'פתחי תשובה' הביא מה'חתם סופר' ש'באר הגולה' שגה בזה, וטעמו של הרמ"א הוא משום שמעשר כספים שייך לעניים, ועל פי זה יהיה אסור לעשות במעות אלו גם דבר מצווה שאינו מחויב בה, ומכל מקום הוסיף שאם בתחילת הנהגתו להפריש מעשר כספים התנה שיוכל לעשות בו גם דבר מצווה נוסף על צדקה לעניים – מותר. על דברי הרמ"א הללו הוסיף הש"ך בשם תשובות מהר"ם מרוטנבורג שלפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם – מותר, ואפילו אם יש בידם יכולת לפרנס עצמם ממקום אחר הרי זו בכלל צדקה, והוכיח זאת מהנפסק ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' רנא סעי' ג):

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה.

וב'ליקוטי תשובות אבני ישפה' הוכיח מכאן שאף לדעת ה'חתם סופר' שכסף מעשר הולך לעניים, הולך הוא גם ללמד תורה, וכתב בהסבר העניין, משום שיש אדם שהוא עני בכסף ויש אדם שהוא עני בדעת, וכל שהוא נותן מכספו לעני בכסף או לעני בדעת – דברי תורה וקדושה, הרי זה נחשב צדקה. ומכאן הסיק שמי שמוציא הוצאות כדי לסדר שיהיה שיעור תורה, ע"י תשלום למגיד השיעור ותשלום למונית המביאה אותו - הרי זה יכול להיחשב חלק ממעשר כספים. אכן, גם אם לא נקבל את חידושו של ה'אבני ישפה', הרי לכו"ע אם בשעה שקיבל עליו מעשר כספים התנה שישתמש בכסף גם לארגון שיעורי תורה לשם העשרה ביהדות – רשאי לעשות זאת.

ב. מעשר כספים באמצעות עבודה

לאור האמור לעיל, לכאורה פשוט, שכשם שמותר לשלם עבור ארגון שיעורי תורה ממעשר כספים, כך המוותר על התשלום עבור שיעור התורה שנותן יכול לזקוף זאת על חשבון מעשר כספים, שהרי ההרצאה עצמה שנהוג לקחת עליה תשלום הרי היא 'שווה כסף' ואם כן בכך שמרצה בחינם הרי הוא נותן 'שווה כסף' עבור שיעור תורה. וראיתי בשו"ת 'חבל נחלתו' שהוכיח שאכן עבודה היא 'שווה כסף' וניתן לתת מעשר כספים ב'שווה כסף', אך הוסיף שהתנאי לכך שניתן לשלם באמצעות עבודה הוא שמקבל התשלום צריך להסכים לקבל חובו באופן זה, וכן 'שהתשלום צריך שומא, היינו מחיר יום עבודה או שווי עבודתו'. אף על פי כן, בנידון בתשובתו שם שלל את האפשרות שמרצה המשתכר ממתן הרצאות לציבור, ייתן מספר הרצאות בחינם ובהתנדבות לקהל לו מועילות הרצאותיו, ויפחית את תמורתן מעשר הכספים אשר הוא חייב. בטעם הדבר כתב שאין מדובר שם במצווה משום שאין זה ברור כלל שהקהל הם עניים הראויים להתפרנס מן הצדקה. טעם זה איננו שייך בנידון דידן בו מדובר בלימוד תורה לילדי הגן. אך ב'חבל נחלתו' שם הוסיף נימוק נוסף:

הרי מעשה ההרצאה הוא במציאות זו גמילות חסד בגופו ומדוע יחשב כשווה כסף בממון ולפי"ז כל גמילות חסדים תחשב לדבר שבממון אדם יבקר חולים או יקבור מתים וישום את זמנו שבזבז' בממון ויפחות ממעשר כספים והרי מן הדברים שאין להם שיעור פאה פ"א מ"א היא גמילות חסדים וכבר פרשו בירושלמי ומפרשי המשנה שהיינו בגופו אבל בממונו עד חומש או מעשר...

אך לענ"ד אין כאן קושיה כלל: גמילות חסדים שהיא חסד בגופו היא בדברים שאדם אינו מתפרנס מהם, ואינו רגיל לקחת עליהם תשלום ועל כן אין כאן 'שווה כסף' שנותן וממילא אינו יכול להפחית זאת ממעשר כספים, אך כאשר מדובר במלאכה מתחום פרנסתו של האדם שהרגילות היא לעשות בתשלום, ובעל המקצוע נותן אותה מלאכה בהתנדבות – מדוע לא יכול להחשיב זאת כ'שווה כסף' שנותן? וכי יעלה על הדעת, למשל, שמי שמממן מונית לצורך הסעת עני יוכל לקזז זאת ממעשר כספים, אך נהג המונית עצמו אם יבצע את ההסעה בחינם לא יוכל לקזז זאת? וכן ראיתי ב'ארחות רבנו' הרב יעקב ישראל קנייבסקי שבאופן עקרוני, מורה המתנדב ללמד תורה עם ילדים יכול להחשיב זאת כ'שווה כסף' ולקזז מכספי מעשר. אכן בנידון שם כתב שאין אפשרות לעשות זאת משום שמדובר במורים בחינוך העצמאי שצריכים לנדב שעתיים בשבוע, ומדובר אם כן 'בהתנדבות בכפייה', שאחרת לא היו מקבלים אותם לעבודה, והרי זה כאילו התנו עם המורה שיעבוד 26 שעות במחיר של 24 שעות. עוד הוא מוסיף שהרי זה כאילו מישהו התנה עמו שייתן סכום לעני ואז ייתן לו משרה שאי אפשר לתת את הסכום לעני ממעות מעשר משום שהוא נותן את הסכום לעני כדי לקבל משרה. וכן כתב בשו"ת 'הרב הראשי' לרב מרדכי אליהו שעלות שירותים של בעל מקצוע והרווח שעליו הוא מוותר על מנת לעסוק בענייני חסד, יכולים להיחשב עבורו כחלק ממעשר. וכן ראיתי בשו"ת 'דבר חברון' שמי שנותנת בחינם שיעורי עזר לילדים נזקקים שלהוריהם אין מה לשלם – יכולה להחשיב זאת כמעשר כספים, משום שכל שעת עבודה שווה כסף. ואמנם בשתי התשובות הללו מדובר בעזרה למשפחות נזקקות בלבד, אך מסתבר שזהו משום שלא היה מדובר שם בלימוד תורה ומשום כך רק אם היה במעשה משום סיוע לנזקקים נחשב הדבר כמצווה שניתן לקזזה מכספי מעשר, אך על כל פנים למדנו מדבריהם שאין מניעה עקרונית להחשיב ויתור על שכר כמעשר כספים.

ג. הנאה שההורים לא ביקשו

בשונה מהמקרים שהובאו לעיל, בנידון דידן מקבלים הורי הילדים את ההעשרה התורנית בלא שביקשו זאת, ויש לדון האם גם באופן כזה ניתן לראות את העבודה כ'שווה כסף'. נחלקים הראשונים בשאלה האם המלמד את בן חברו שלא מדעת אביו זכאי לתשלום. ה'מרדכי' (בבא מציעא רמז שמו) כתב:

נשאל להר"מ מלמד שאמר לו בעה"ב למוד בני ולא נדר לו שום דבר ולאחר הזמן לא רצה ליתן לו שום דבר הואיל שלא נדר לו כלום והשיב שצריך ליתן לו לפי הזמן שלמד הן רב הן מעט כמו שרגילין ליתן (לו) במקום אחר ואין לעכב לו שכר (טורח) [טורחו] עכ"ל ונ"ל טעמא דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות.

אבל בתשובות הרשב"א כתב שהמלמד בן חברו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו, והוכיח זאת מהמשנה במסכת נדרים שם נאמר שהמודר הנאה מחברו, רשאי החבר ללמד את בניו של המודר תורה, ואילו היה האב חייב לשלם למלמד שלימד את בניו הרי שיש לאב הנאה מהמדיר בכך שמלמד את בניו בחינם, והדבר היה צריך להיות אסור. אלא שלכאורה באמת קשה מדוע מותר, והלא האב חייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, וכתב הרא"ש בפירושו (נדרים לה ע"ב):

ואף על פי שמצוה על האב ללמד את בנו שמא היה מוצא אחר שהיה מלמדו. בכל מילי דלא עביד לנפשיה דמודר בטעמא כל דהו אמר דלא מיקרי הנאה.

על פי דברי הרא"ש נראה שניתן לדחות את הראיה מדין נדרים שהמלמד בן חברו שלא מדעת אביו אינו זכאי לתשלום, משום שייתכן שרק לעניין נדרים די 'בטעמא כל דהו' כדי שלא ייחשב הנאה. וב'שער המשפט' הביא מה'בית הלל' לדחות את ראייתו של הרשב"א, וכתב שבנדרים מדובר שעושה זאת בתורת מצווה, אבל כאשר למד עם בן חברו כדי שישלם לו – חייב האב לשלם. להלכה הביא הרמ"א (חו"מ סי' שלה סעי' א) את שתי הדעות וזו לשונו:

המלמד עם בן חבירו שלא מדעת האב, יש אומרים דחייב לשלם לו כדין היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות, שיתבאר לקמן סימן שע"ה (מרדכי שם והגהות מרדכי), ויש חולקין (תשובת רשב"א סימן תרמ"ה).

הרי לנו שעל פי המרדכי נחשב המלמד כמי שנותן להורים טובת הנאה עליה הם חייבים לשלם – אף אם הם לא הזמינו אותו, וממילא אם המלמד ייתן זאת בחינם – יוכל לקזז ממעשר כספים את שיעור טובת ההנאה. ונראה שאף לשיטת הרשב"א יוכל המלמד לקזז את שיעור טובת ההנאה ממעשר כספים, שאף שאינו יכול לגבות זאת מההורים, מכל מקום מבחינתו של המלמד ודאי שהייתה נתינה של 'שווה כסף'.

ד. כיצד לשום את ההנאה

נראה שכאשר שמים את גובה ההנאה יש לקחת בחשבון לא את הסכום ברוטו אותו היו משלמים לו אלא את הסכום נטו שהיה נשאר לו, שזה הסכום אותו הוא נותן. חלק המס וכן חלק המעשר כספים שהיה מפריש מהסכום שהיה מקבל אינו נחשב כספו, ועל כן לא יכול להיות חלק מהמעשר כספים.

סיכום

מפעיל ההעשרה התורנית יוכל לנכות מסכום המעשר כספים שנותן את עלות ההפעלה. הסכום אותו יכול לנכות הוא הסכום נטו שהיה נשאר לו לאחר ניכוי המס ולאחר הפרשת מעשר כספים.