מכולות שנפלו בלב ים

הקדמה

לחוף אשקלון הגיעה מכולה שנפלה מספינת משא, ואת תכולתה אסף ציבור שהגיע למקום. סירה פרטית הבחינה במכולה נוספת וגררה אותה לחוף, אך בסופו של דבר משטרת החופים החרימה אותה. יש לדון: האם מכולות אלו הפקר או שיש לקיים בהן מצוות השבת אבדה, שהרי בעליהן ידועים?

א. זוטו של ים

מקרה דומה מופיע בגמרא (בבא מציעא כב ע"ב), ושם נקבע כי אבדה ששטפהּ נהר הרי היא של מוצאה, משום ייאוש בעלים, ולכאורה זו המציאות שאנו עוסקים בה. המכולה נפלה לים, ועל כן תכולת המכולה היא הפקר. ואולם יש לדון אם המציאות כיום דומה למציאות בימי חז"ל, שהרי היום ישנם אמצעים טכנולוגיים המאפשרים לאתר את המכולה ועל כן ניתן לומר שבעליה אינו מתייאש. הטור מביא את דברי הגמרא להלכה ומוסיף כי הבעלים מתייאשים רק אם אין בסביבה מעצורים שיכולים לעכב את שטף האבדה לים ולנהר:

המציל מן הארי ומן הדוב וזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד שם וצווח הרי הוא כצווח על ביתו שנפל, במה דברים אמורים, שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו, אבל אם יש בנהר מכשולות ונפל בו דבר שיש בו סימן, סתמא לא הוי יאוש.^[1]

הטור מדבר על מכשולים פיזיים היכולים לעצור את האבדה, שבעטיים היא כבר אינה 'אבודה ממנו ומכל אדם'.^[2] האם האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום דומים למציאות שמתאר הטור? נראה שלא ניתן להשוות בין הדברים, כי אומנם כיום יש יכולת טכנולוגית להטיס רחפן ולאתר את המכולה, אך יכולת זו אינה חלק מתנאי השטח כי אם תגובה מודרנית למציאות של אבדה ששטפה נהר, והיא תלויה ביוזמתו של הבעלים (ואכן במקרה זה לא ננקטו שום צעדים לאיתור המכולות). משום כך נראה שהדין של המכולות הוא כדין אבדה ששטפה נהר, שהיא מותרת למוצאה.

ב. ידיעת הבעלים

המכולה הגיעה לאחר כמה ימים לחוף אשקלון, ולא ידוע אם כבר נודע לבעלים על נפילת המכולות לים. האם יש לכך משמעות הלכתית?

ראשית, יש לבחון מה הוא ההסבר לדין שאבדה ששטפה נהר מותרת. הברייתא מביאה פסוק כמקור לדין זה:

מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת – דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם.^[3]

נחלקו הראשונים מה הוא חידוש הפסוק. לדעת הרמב"ם^[4] החידוש הוא שאפילו אם הבעלים מכריזים שהם יעשו כל שניתן להציל את האבדה, ועל כן אין בליבם ייאוש, עם כל זאת 'בטלה דעתם אצל כל אדם', והייאוש חל למרות דבריהם.^[5] לעומת זאת לדעת הרמב"ן^[6] הפסוק חידש שהאבדה היא הפקר לא מטעם ייאוש אלא בגלל ההגדרה החדשה של 'אבודה ממנו ומכל אדם', ועל כן אף אם הבעלים לא ידעו שהנהר שטף את החפץ – האבדה מותרת.^[7] ההסבר לכך הוא שהבעלות פוקעת מעצמה כאשר החפץ יצא מכלל שליטה של כל אדם, והוא אבוד ממנו ומכל אדם, ועל כן אבדה ששטפה נהר מותרת גם ללא ידיעת הבעלים.^[8] למעשה נראה שהפוסקים נוקטים שאין צורך בידיעת בעלים,^[9] ולכן המכולות הן הפקר אף אם הבעלים לא ידעו שהן נפלו לים.

ג. לפנים משורת הדין

אף שהדין קובע כי אין מצוות השבה לאחר ייאוש בעלים, מכל מקום יש לנהוג לפנים משורת הדין ולהחזיר את האבדה לבעליה. הרמ"א הוסיף שדין זה חל גם באבדה ששטפה נהר.^[10] ואולם בספר 'תרומת הכרי' (חו"מ סי' רנט סעי' ז) השיג על דברי הרמ"א: 'ובעניותי נראה כי יש לפקפק ולומר דבזוטו של ים אפי' לפנים משורת הדין אין לו להחזיר'. נראה כי ההסבר לכך הוא על פי דעת הרמב"ן שהוזכרה לעיל, שהתורה התירה אבדה ששטפה נהר לא מטעם ייאוש אלא בגלל המצב של 'אבודה ממנו ומכל אדם'. על כן לא מצאנו הוראה להחזיר 'לפנים משורת הדין' כל חפץ הפקר. רק חפץ שהתייאשו ממנו הבעלים, והייאוש נעשה בעל כורחם – יש להשיב לפנים משורת הדין.

ד. דינא דמלכותא דינא

חוק השבת אבדה קובע כי יש להחזיר כל אבדה לבעליה או למשטרה. בחוק אין הבדל בין אבדה שנמצאה ברחוב לאבדה שהגיעה לחוף ים (ועל כן משטרת החופים החרימה את המכולה מבעל הסירה אשר גרר אותה לעצמו).^[11] על פניו חוק זה סותר את ההלכה, ועל כן אין לקבלו,^[12]אולם הרמ"א פסק שאף שדין המלך סותר את ההלכה, במקרה זה יש לקבלו:

אף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר. ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העובדי כוכבים שהוציאו מן האבידה ההיא שיחזיר לבעליו, שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן.^[13]

וביאר 'קצות החושן' שבמקום שההלכה עצמה מורה לאדם 'לנהוג לפנים משורת הדין', אזי אין בחוק המלך סתירה לדין תורה, ועל כן יש תוקף לחוק במקרה הזה.^[14] נמצא שיש להעביר למשטרה את התכולה בהתאם לחוק השבת אבדה.^[15]

ה. חברת הביטוח

יש להניח שהמכולות שנפלו לים מבוטחות, וכנראה משום כך הבעלים לא טרחו לחפש אחריהן ואף לא הגישו תלונה למשטרה, כי נוח להם יותר לתבוע את חברת הביטוח מאשר לקבל לידם תכולה שנגעה במי ים. בהנחה שהדברים אכן נכונים, יש לחקור אם יש עניין להחזיר אבדה כאשר בעליה אינם חפצים בהחזרתה.^[16]

נראה כי אין חובה להחזיר אבדה בניגוד לדעת הבעלים, וזאת בהתבסס על דין 'אבדה מדעת'. אם הבעלים מזלזל בשמירת חפציו ולא שומר עליהם כראוי, אזי נקבע כי אין חובת השבת אבדה, וזו נקראת 'אבדה מדעת'.^[17] אם כן גם כאן הבעלים אינו חפץ בהשבת התכולה שנרטבה במי הים, ועל כן אין מצווה להחזירה לו בעל כורחו.

שאלה נוספת היא אם בכל זאת יש להשיב את האבדה כדי להקטין את הפיצוי שחברת הביטוח תשלם לבעלים. נראה כי גם מצד הגדרת המצווה וגם מצד החוק אין חובה כזו. חברת הביטוח אינה נחשבת בעלים של המכולות, אלא הזיקה הממונית נוצרת רק לאחר שנגרם נזק לחפץ. על כן היא נחשבת לגורם חיצוני אשר אין כלפיו מצוות השבת אבדה.[18] ואף מטעם המצווה הכללית של עשיית חסד נראה שאין להחזיר את תכולת המכולה כאשר החסד עם חברת הביטוח יכול לגרום הפסד לבעליה.^[19]

סיכום

מעיקר הדין המכולות שנפלו בלב ים הן הפקר, וכל הקודם זוכה, אולם לפנים משורת הדין יש להחזיר את תכולתן לבעליהן, בייחוד שהחוק דורש זאת.^[20] ואולם אם הבעלים אינו מעוניין כלל בהשבת המכולות שנרטבו (ומעדיף לתבוע את חברת הביטוח), אזי אין מצווה להשיב לו ולגרום לו בכך הפסד, והרי הן הפקר.

[1].     טור חו"מ סי' רנט.

[2].     לשון הגמרא בבא מציעא כב ע"ב.

[3].     בבא מציעא כב ע"ב.

[4].     רמב"ם, הל' גזלה ואבדה פ"ו ה"ב, וכן פי"א ה"י.

[5].     סמ"ע, חו"מ סי' רנט ס"ק טז.

[6].     חידושי הרמב"ן, בבא מציעא כז ע"א.

[7].     כן כתב נימוקי יוסף שם: 'ואפי' באת ליד המוצא לפני יאוש ואפי' אומר לא מייאשנא לאו כל כמיניה ואפי' מרדף אחריה דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם'.

[8].     על פי חידושי ר' שמואל רוזובסקי, שם.

[9].     אבן האזל, הל' גזלה ואבדה פי"א ה"י.

[10].   שו"ע, סי' רנט סעי' ז.

[11].   חוק אבדה ומציאה סעיף 2 – 'המוצא אבידה ונוטלה, חייב להשיבה לבעליה או להודיע עליה בהקדם למשטרה, זולת אם בנסיבות העניין יש להניח שבעל האבדה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה'.

[12].   ש"ך, לשו"ע חו"מ סי' עג ס"ק לט.

[13].   שו"ע, חו"מ סי' רנט סעי' ז.

[14].   קצות החושן, סי' רנט ס"ק ג.

[15].   אף שהחוק מחייב את המוצא להעביר את החפץ למשטרה, אין זה אומר שהמוצא לא זכה בחפץ. מבחינה הלכתית החפץ שייך למוצאו, אלא שיש תוקף לחוק המחייב אותו למסור את החפץ למשטרה, ועל כן אין בכך גזל.

[16].   דוגמה נוספת: אדם שהרכב שלו נגנב והוא שמח בכך כי יקבל בגינו פיצוי על פי המחירון, בעוד שוויו של הרכב נמוך יותר. חבר של אותו אדם מגלה את הרכב נטוש במקום מסוים. האם עליו להודיע לבעל הרכב על המציאה?  

[17].   שו"ע, חו"מ סי' רסא סעי' ד.

[18].   שו"ת בנין אב, סי' ע.

[19].   יש לדון אם יש מצוות חסד כלפי חברה בע"מ, ובייחוד שהיא כנראה בבעלותם של גויים.

[20].   וכן מכוח חוק השבת אבדה.