כפייה על מעבר דירה

הקדמה

הדרישה מאדם לעזוב את ביתו ולעבור למקום אחר היא סנקציה חריפה השוללת ממנו את הזכות הטבעית לבחירת מקום מגורים ובמיוחד כשיש לכך גם השלכות כלכליות. וכך מקובל לומר כי 'ביתו של אדם הוא מבצרו' כי הוא מספק ביטחון ופרטיות לגרים בו. לאור זאת ברצוני לבחון שני מקרים שבהם ניתן לכפות על אדם לעזוב את מקומו.

א. אין כופים על אדם לעזוב דירתו

הגמרא במסכת בבא בתרא[1] עוסקת בזכותו של אדם לקיים רפת בחצרו אף שיש בכך פגיעה בשכנו. רש"י מבאר את הטעם לכך, מפני שאין אוסרים על אדם שימושים בסיסיים ברשותו גם כאשר הם פוגעים בחברו: 'רפת בקר דירתו של אדם הן ואין לנו לאסור דירתו עליו'.[2] אם כך בוודאי שאין לפגוע במגוריו של אדם ולהכריח אותו לעזוב את ביתו. בספר 'נתיבות המשפט' כתב שזו הסיבה לדעתו של רבי יוסי אשר נפסקה להלכה - 'על הניזק להרחיק עצמו' (מלבד שימושים המוגדרים 'גירי דיליה').[3]
הרי בדרך כלל האחריות למניעת הנזק מוטלת על כתפי המזיק ומדוע כאן אומר רבי יוסי שהצד הנפגע צריך לשמור עצמו? ההסבר הוא שהדרישה מאדם להישמר מנזק נכונה כל עוד צרכיו הבסיסיים לא ייפגעו, אבל כאשר מדובר על שימוש בביתו של אדם (אשר מפריע לשכנו) הוא אינו חייב לבטל לגמרי את השימוש אלא רק למזער את הנזקים ככל שניתן; וזו לשון 'נתיבות המשפט' (ביאורים סי' קנה ס"ק יח):

הני דחשיב בפרק לא יחפור, הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא.

לעומת זאת, כאשר לא מדובר על שימוש בביתו אלא על שמירת רכושו שלא יזיק חייב אדם למנוע את ההיזק בכל מחיר, למשל, שור שאינו יכול לשומרו, אין הוא רשאי להחזיק בו. וכעין זה מובא בשם הריצב"א ('הגהות מיימוניות', הל' שכנים פ"י ה"ד):

לאו לכל מילי אמר רבי יוסי על הניזק להרחיק עצמו, אלא שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו.[4]

יסוד זה חוזר גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' יא):

והרי מבואר במי שהחזיק במלאכת דם ונבילות בביתו ומזיק לחבירו יוכל חבירו לעכב עליו וחייב לבטל מלאכתו או ירחיק עד שלא יבא נזק לחבירו אבל לא עלה על הדעת לחייבו לצאת מביתו לגמרי.

ה'חזון איש' (הל' שכנים בבא בתרא סי' יג ס"ק יא) נתן משקל מכריע לקביעה זו שאין דורשים מאדם לעזוב את ביתו:

כתב הריב"ש שבנזקי שכנים אפילו בדבר שהבריאים אינם יכולים למחות, אם הוא חולה יכול למחות. ואין דבריו אמורים אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה, כמו בעושה אריגה, שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין, אין יכול למחות. ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו.

לדבריו, השיקול הזה שאין מחייבים אדם לעזוב את ביתו, גובר על הפגיעה החמורה באורח חייו של שכנו. כגון משפחה שהתברכו בשלישיית תינוקות אשר צורחים כל הלילה ובשכנות אליהם מתגוררת אישה מבוגרת וחולנית אשר סובלת מאוד מהרעש, אין ביכולתה לדרוש שיעברו דירה.[5] זאת למרות שנפסק שאדם חולה יכול למחות אפילו על רעש שגרתי,[6] ואפילו אם החולי החל רק לאחר זמן.[7] עם כל זאת, טוען ה'חזון איש', שאף שהוא חולה אין טענתו מתקבלת כאשר הברירה היחידה היא שהמזיק ייאלץ לעזוב את ביתו.

ב. כופים על אדם לעזוב דירתו

ישנם מצבים חריגים שבהם אפשר לדרוש מאדם לעזוב את ביתו. למשל, כאשר אדם עושה מלאכה בביתו, ומפריע לשכנו החולה אשר אינו יכול לשאת זאת אלא אם כן יעבור למקום אחר. במצב זה, השיקול מתהפך, ואין אומרים לניזק להרחיק עצמו כי אז יצטרך לעזוב את ביתו, אלא אומרים למזיק לבטל את המלאכה המפריעה, אף אם זו פרנסתו היחידה ועל כן ייאלץ לעבור דירה. כך משמע מפסיקת הרמ"א (חו"מ סי' קנו סעי' ב):

י"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות, ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות.

משמע מדבריו שהמחאה מוחלטת ואף שיאלץ לעזוב את דירתו, וכן נראה מדברי ה'חזון איש' שצוטטו לעיל שאין אומרים לאדם לעזוב את דירתו במקרה של שימוש נורמטיבי בביתו, לעומת זאת, שימוש שאינו הכרחי אפשר לדרוש ממנו להפסיק ואף אם יצטרך לעזוב את ביתו. אם כן בשימושים המקובלים בבית, כגון תינוקות שבוכים בלילה וגורמים לרעש חריג והשכן חולה ואינו יכול לשאת זאת, אין כופים על המזיק לעזוב את ביתו, לעומת זאת, הפרעה ונזק הנגרמים ממלאכה שנעשית בבית, שכן חולה יכול לדרוש את הפסקת העבודה אף אם המזיק ייאלץ לעבור דירה.

ג. כפייה על אדם לעזוב את מקום מגוריו עקב חשד

שאלת הרחקת אדם מזיק ממקום מגוריו נידונה גם בעניין אדם שנחשד בפגיעה מינית ומכחיש את החשדות נגדו, האם ישנה סמכות לבית דין שהועלו בפניו חשדות אלו לדרוש ממנו לעזוב את מקום מגוריו?[8] בשו"ת הריב"ש,[9] דן על תלונה של אשת איש כנגד גבר שהוא שכן שלה, לדבריה הוא הטריד אותה מספר פעמים, ודרש ממנה לעשות מעשים מגונים. הגבר הכחיש וטען שהדיבורים היו בצחוק וללא שום כוונה לעבירה. בתשובתו אשר הובאה להלכה ב'שלחן ערוך'[10] מחלק הריב"ש בין ענישה לבין מניעת עבירה. הוא פותח בכך שמכיוון שמדובר על טענות שאינן מבוססות, אין האישה נאמנת ולא ניתן לנקוט בשום צעד של ענישה כלפי האיש.[11] וכך מוצאים אנו בגמרא בכתובות[12] שרק שני עדים כשרים יכולים לפסול אדם ולהוציאו מחזקת כשרות, וכן נפסק ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' לד סעי' כה):

אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו, אלא על פי עדים שיעידו עליו... וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא, כגון מי שחשוד על עריות, שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם, וקול יוצא עליו, כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה.

יתר על כן, הריב"ש מחדש שאף שבית הדין לא יכול להעניש על פי החשד, עליו להתערב כדי למנוע עבירה: 

מאחר שאין עדים על טענתה אין ראוי להאמין בדבורה לבד ולחשדו בדבר כעור ולייסרו ולהענישו. אבל כדי להפרישם מאסור ראוי לצוות עליו בכח נדוי[13] לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן שלא ידורו בשכונה אחת.[14]

הריב"ש מציע לבית הדין לדאוג לכך שלא יגורו בשכונה אחת.[15] משמע מדבריו שעל סמך טענה בלבד[16] ניתן לחייב את החשוד לעזוב את מקום מגוריו. בשו"ת 'נחלת אבות'[17] דן בהרחבה בתשובת הריב"ש הזו, ולדעתו אין להטיל סנקציה של מעבר דירה רק על פי חשדות. השאלה שהוצגה בפניו היא על אשת איש שכבר תקופה ארוכה בעלה אינו בבית, ולדבריה השכן מטריד אותה ורודף אחריה לאורך זמן. בית הדין המקומי הטילו עליו נידוי שיעזוב את מקומו, אך הוא סירב, וטען שאם היא חוששת שתעזוב היא את הבית. בעל 'נחלת אבות' תמה על בית הדין, כיצד ניתן להכריח אדם לעזוב את ביתו רק על סמך טענה וללא ראיות:

אין להאמינה לדחות אותו מדירתו, דכמו שאין מאמינים אותה ליסרו כל שכן דאין להאמינה לענין ממון לדחות אותו מדירתו.[18]

לדעתו, יש לדמות הוצאת אדם מביתו לחיוב ממון, וכשם שאינה נאמנת להטיל עליו חיוב ממוני כך אינה נאמנת לחייבו לעזוב את ביתו. ואף שבית הדין הסתמך על תשובת הריב"ש נראה שכוונת הריב"ש שונה, וזו לשונו:

נראה דהיינו דוקא אם באים לכתחילה לקבוע דירה בשכנתה אחת דהיינו שכבר שכר אחד מהם דירה אחת בשכנתה זו אז אסור להשני לשכור ג"כ בשכונה זו... אבל אם כבר דרים שניהם בחצר אחד או בשכינה אחת בשכירות ועדיין לא נשלם זמן השכירות והוא מכחיש בדבר ודאי דאין להאמינה לדחות אותו מדירתו.

יש להעיר על דבריו, שכן בתשובת הריב"ש מדובר במפורש על גבר ואישה הגרים אחד ליד השני, ובכל זאת פסק הריב"ש שיש לדאוג שלא יגור לידה. וכך עולה מפסיקת הרמ"א (אה"ע סי' קעח סעי' כ) אשר הביא את תשובת הריב"ש להלכה ללא כל הסתייגות:

אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה, והוא מכחישה, אין להאמינה כדי לייסרו; אבל יגזרו עליו נדוי, שלא ידבר עמה כלל, ושלא ידורו בשכונה אחת.

לכן נראה ללמוד את דברי הריב"ש כפשטם וכאשר בית הדין מתרשם שיש חשש עבירה הוא רשאי להטיל על החשוד את האחריות ובסמכותו לדרוש ממנו לעזוב את מקומו.

סיכום

הפגיעה באדם הנאלץ לעזוב את מקום מגוריו היא גדולה ועל כן שיקול זה גובר על פגיעה באיכות החיים של שכניו. אמנם במקרים חריגים ניתן לדרוש מאדם לעזוב את ביתו, דוגמה אחת היא מהלכות נזקי שכנים, כאשר מדובר על אדם העושה מלאכתו בביתו והדבר פוגע באיכות חייו הבסיסיים של שכנו החולה, הרי זכות החולה למגורים קודמת לעשיית המלאכה וביכולתו לדרוש ממנו להפסיק את מלאכתו, אף אם כתוצאה מכך הוא ייאלץ לעבור דירה. דוגמה נוספת היא הרחקת חשוד בפגיעה מינית ממקום הנפגעת. הריב"ש פסק שאף שאין הוכחה לפגיעה, אם בית הדין מתרשם שהחשד מבוסס וקיים חשש לביצוע עבירה בעתיד, בסמכותו לדרוש מהחשוד לעבור דירה.