כל ישראל ערבין זה בזה – וגם נשים?

הצגת הבעיה

אחת השאלות המעשיות העולה לדיון מחודש בדורנו היא האם נשים יכולות להוציא גברים ידי חובתם במצוות שחל חיוב על גברים לקיימן וגם נשים רוצות לקיימן. למשל בקידוש של שבת, השאלה היא האם אישה יכולה להוציא גברים ידי חובתם; וכן בברכת המזון, בקריאת מגילה ובמצוות נוספות שגם נשים מקיימות אותן. כן נשאלת השאלה מה הדין במקרה שהאישה כבר יצאה ידי חובתה, האם גם אז היא תוכל להוציא אנשים שעדיין לא יצאו ידי חובה.[1]

שאלות אלו קשורות בהבנת דין 'ערבות'. אמרו רז"ל (שבועות לט ע"א) על הפסוק בפרשת אמור (ויקרא כו, לז): 'וכשלו איש באחיו – איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה'. דהיינו, המשמעות של 'ערבות' היא כפולה. המשמעות היסודית של 'ערבות' היא שכל עם ישראל 'נמצאים יחד באותה הספינה', כפי שכתב בעל 'ערוך השלחן' (יו"ד ח"ג דרשה יד):

והענין הוא כמו האדם הפרטי אף שהוא מורכב מהרבה אברים וכל אבר יש לו חיות בפני עצמו, מ"מ כיון שכל חיותם חוזרת לאבר אחד והוא הלב, ולכן הוא איש אחד, כמו כן בכלל ישראל ובכל הדורות, אף שכל אחד יש לו חיות בפני עצמו, מ"מ כיון שכולם חוזרים לשורש אחד והיינו מקור נשמתם החצובה מתחת כסא הכבוד ושורש שלהם היא התורה הקדושה, וממילא שהם כנפש אחד המתחלק לכמה אברים...

ברם, ישנה משמעות נוספת למושג 'ערבות', והיא המשמעות ההלכתית שלו. משמעות ה'ערבות' היא שיש לכל אחד מישראל אחריות גם על חטאיהם של אחרים והוא יכול להיענש עליהם, כפי שנאמר בפרשת ניצבים (דברים כט, ט):

אתם ניצבים היום כלכם לפני ד' ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית ד' א'  ובאלתו אשר ד' א' כורת עמך היום... כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ד' א' ואת אשר איננו פה עמנו היום...

בנוגע למשמעות ההלכתית של דין הערבות, עולה השאלה: האם גם על נשים חל דין זה, והאם גם להן אחריות למנוע אחרים מעוון?

א. דעת הרא"ש

ידועים דבריו של הרא"ש בברכות (פ"ג, סי' יג) שקבע כי 'אישה אינה בכלל הערבות', ולכן אינה יכולה להוציא ידי חובה אנשים שאכלו כדי שביעה, וחייבים מן התורה בברכת המזון. דברי הרא"ש מעלים שאלות למדניות רבות, כגון מהי הגדרת ערבות, מדוע נשים אינן בכלל הערבות, ומה הדין הלכה למעשה.[2] המקור לגישת הרא"ש הוא ר' יצחק הזקן, שדבריו מופיעים גם בפירוש תלמידי ר' יונה לברכות.[3] ר' יצחק הזקן, ובעקבותיו ראשונים רבים, מסבירים מדוע איש שחייב בברכה רק מדרבנן (שאכל כזית), יכול להוציא איש אחר שחייב בברכת המזון מן התורה, ואילו אישה לא תוכל להוציא איש ידי חובתו, כיוון שספק אם היא חייבת מן התורה. לכאורה, כשם שאיש החייב רק מדרבנן יכול להוציא איש אחר שחייב מן התורה, גם אישה תוכל להוציא איש, גם אם נניח שהיא חייבת רק מדרבנן?! בתשובה לשאלה זו, מגדירים תלמידי רבנו יונה (שם) את דין הערבות בנוגע לאנשים כך:

שערב הוא בעבורם ועליו להצילם מן העוון ולפטור אותם מן המצוות. אבל אישה אינה בכלל ערבות, ולפיכך אינה מוציאה אלא למי שחיובו דרבנן.

משמע, יש אחריות לאיש אחד על איש אחר להצילו מעוון ולפוטרו מן המצוות, ולכן גם אם הוא עצמו אינו חייב בברכת המזון, עדיין הוא יוכל להוציא את חברו, מדין ערבות. אבל אין אחריות כזאת על האישה כלפי האיש, ולכן אם היא אינה חייבת בברכת המזון, לא תוכל להוציא איש ידי חובתו. אמנם גם לשיטתם, אישה יכולה להוציא ידי חובה איש שחיובו מדרבנן, ומבואר שאין זה מדין ערבות.[4]

ב. 'ערבות' אינה תלויה בחיוב במצווה

1. דעת הרב יעקב אלפנדרי

בספרו שו"ת 'מוצל מאש'[5] הרב יעקב אלפנדרי מסתפק בשאלה הפוכה: האם אנשים ערבים עבור הנשים, והאם אנשים יכולים להוציא נשים ידי חובתן בשאר מצוות שנשים חייבות בהן. הוא מכריע כי 'מה שנראה יותר הוא דהאנשים ג"כ אין ערבים להן'. ולשאלה איך בכל זאת אנשים יכולים להוציא נשים ידי חובתן בברכת המזון, הוא משיב:

דכיון דהחיוב הוא שוה בכולם. מה שאין כן, כשהחיוב אינו שוה – שהנשים מדרבנן והאנשים מדאוריתא, אז מטעם ערבות אין מוציאות. אבל האנשים, אף שאינם ג"כ ערבים להן, מוציאין אותם כיוון שהם חייבים מדאורייתא. וגם בדרבנן כשהחיוב שווה מוציאין אותן.

הראיה שהרב אלפנדרי נותן לדבריו היא מכך שבמקרא מגילה, נשים מוציאות את האנשים, והסיבה לכך היא שחיובן של הנשים במקרא מגילה שווה לחיובם של האנשים. כלומר, כשאין דין ערבות (בין גברים לנשים), יש לבדוק מהי רמת החיוב במצווה. כשהאיש והאישה ברמת חיוב זהה הם יכולים להוציא זה את זה, ונשים גם יכולות להוציא אנשים בקריאת מגילה, אף ללא דין ערבות. אך כשרמת החיוב שונה, אז מי שברמת החיוב הגבוהה יכול להוציא את מי שברמת החיוב הנמוכה, ולא להפך. ולכן נשים, שספק אם חייבות בברכת המזון, אינן יכולות להוציא אנשים, שחייבים מהתורה. אלא שבסוף דבריו הר"י אלפנדרי תולה את דברי ר' יצחק הזקן והרא"ש בגזרת הכתוב. הוא מציע בתחילה לומר שבמצוות שגם נשים חייבות בהן כמו האנשים, הן כן תהיינה ערבות, אך בסוף הוא דוחה זאת מסברה:

ומסתברא דהערבות אינו תלוי בחיוב. אלא כך גזרה חכמתו יתברך, דנשים אינן ערבות לאנשים ולא האנשים להן. דאם הוה תלוי בחיוב המצוות – כמה מצוות יש לכהנים משא"כ בישראל, היתכן לומר שבאותן מצוות אינן ערבין ישראל בשביל הכהנים, כנ"ל.

לדבריו, אין קשר בין חיוב המצוות לבין 'ערבות'. לכן, למרות שיש מצוות המיוחדות דווקא לכוהנים, כגון מצוות המקדש והקורבנות, וישראל אינם חייבים בהם, בכל זאת ישראל ערבים לכך שהכוהנים יקיימו את המצוות הללו. לפי דבריו שה'ערבות' אינה תלויה בחיוב המצוות, נראה ש'ערבות' היא עניין כללי, שותפות של כלל ישראל, מבלי קשר לשאלה מי חייב בפועל בקיום המצווה ומי פטור ממנה. ויש להעיר כי סברתו זו, המנתקת בין 'ערבות' לבין רמת החיוב במצוות, אמנם מסייעת לו לרב אלפנדרי לומר שאף במקום שנשים חייבות במצוות אין 'ערבות', אך היא גם עלולה לקעקע את עצם דינו של הרא"ש. שכן, אחרי שראינו שייתכן מצב שבו אדם אינו חייב במצוות (ישראל) ובכל זאת הוא ערב על החייב (הכוהן); ולכאורה, יש לומר שהוא הדין גם לגבי אנשים ונשים. דהיינו, שנשים תהיינה ערבות גם אם אינן חייבות כלל במצוות האנשים, כמו שישראל ערבים על הכוהנים. בכל אופן, לדבריו אם האיש והאישה חייבים ברמת חיוב זהה, הם יכולים להוציא זה את זה ללא 'ערבות'. לכן, מובן פסקו של ה'שלחן ערוך'[6] שנשים מוציאות את האנשים בקידוש, הואיל וחייבות מן התורה כמותם. אמנם, אם יש שוני ברמת החיוב, אז מי שברמת החיוב הנמוכה לא יוכל להוציא את מי שברמת החיוב הגבוהה, אם אין דין ערבות. לפי דבריו אלו, נולדת שאלה גדולה מאוד. שכן, לכאורה בקידוש, נשים שלא התפללו בליל שבת יכולות להוציא אנשים שכבר התפללו, אך האנשים לא יוכלו להוציא נשים, משום שהם כבר יצאו ידי חובת קידוש בתפילה, ואינם חייבים עוד מהתורה.[7]

ב. 'ערבות' תלויה בחיוב המצוות

1. ספקו של הרב יחזקאל לנדא

והנה ה'דגול מרבבה' (לשו"ע, שם) מסתפק במאי דפשיטא ליה לר"י אלפנדרי, וכותב:

ואמנם מה שאני מסתפק... אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, וא"כ האיש אינו מחויב מן התורה והנשים שלא התפללו חייבים מן התורה – אם יוצאים בשמיעתן מן האיש?

ה'דגול מרבבה' מסתפק בשאלה האם האנשים ערבים בעד הנשים. שכן ייתכן לומר שאם האישה אינה בכלל 'ערבות' – אז גם האנשים לא יוכלו להוציא אותן ידי חובתן מדין 'ערבות'. אם כי אפשר לומר שיש להבדיל בין נשים לאנשים, ומכיוון שהאנשים קיבלו דין ערבות בהר גריזים והר עיבל – הרי שדין זה כללי והאנשים ערבים גם בעד הנשים, ואם כן יוכלו האנשים להוציא נשים גם אם הם יצאו ידי חובתם. בדבריו, הרב יחזקאל לנדא מרחיב אפוא את שאלת הקידוש לשאלה כוללת, אם האנשים ערבים בעד הנשים. בעוד שלגבי הנשים, ברור לו שאינן ערבות עבור האנשים, הרי שלגבי האנשים הוא מסתפק אם האנשים ערבים בעד הנשים. בחידושיו בצל"ח[8] הוא דן בשאלה אם שמעון בן שטח היה יכול להוציא את אחותו. הנחת המוצא בדיונו כאן היא שהאנשים אינם ערבים בעד הנשים, כשם שהנשים אינן ערבות בעד האנשים. אלא שאז קשה באמת, כיצד יכול היה שמעון בן שטח להוציא את אחותו, אם אין 'ערבות' של האנשים בעד הנשים. תשובת הרב יחזקאל לנדא דומה לדבריו של הרב אלפנדרי. תשובתו היא שאולי ינאי וחבריו אכלו כדי שביעה, ולכן הם התחייבו בברכת המזון מן התורה; ולכן שמעון בן שטח היה מחויב מן התורה בברכה, וממילא יכול היה להוציא את אחותו, אף על פי שאין 'ערבות' של אנשים כלפי נשים. במקום אחר[9] הוא מוסיף לחדש שכל דין ערבות הוא רק על מצוות מן התורה, אבל במצוות שהוסיפו חכמים מדבריהם אין 'ערבות'. הסיבה לכך היא שחלות דין ערבות תלויה בקבלת ה'ערבות' על ידי בני ישראל. לכן, בתרי"ג מצוות התורה שייכת 'ערבות', מאחר שבמעמד הר גריזים והר עיבל, שהיה בסוף תקופת המדבר, עם ישראל כבר ידע והכיר את המצוות. בשעה שקיבלו עליהם את ה'ערבות', כבר שמענו וידענו מהן המצוות שעליהן מדובר. לעומת זאת, מצוות דרבנן לא היו ידועות באותה שעה, ולכן לא חל בהן דין 'ערבות'. אם כי כבר תקפו ה'כתב סופר'[10] והראה שגם במצוות דרבנן יש 'ערבות'.

2 דעת ר' עקיבא איגר

ר' עקיבא איגר מביא את ספקו של הרב יחזקאל לנדא אם האנשים ערבים על הנשים, והוא מוסיף שלדבריו, גם אישה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא נשים אחרות שלא שמעו את הקידוש. ר' עקיבא איגר דוחה את דבריו משום שלדעתו יש לנשים דין 'ערבות' והכול תלוי ברמת החיוב של המוציא; וזו לשונו (שו"ת רע"א, סי' ז):

אין חילוק כלל בין איש לאישה לענין ערבות. ולא מצינו בשום דוכתא דבאישה לא יהיה הדין דאם יצאה מוציא... אלא נראה לענ"ד דכוונת הרא"ש לחלק בין יצא מוציא, ובין אינו מחוייב במצוה זו בעצמותו. דערבות רק במי שמחוייב ג"כ במצווה זו, משום הכי אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל, במצוה שאינו בר חיובא כלל, דהיינו לפי הצד דנשים אינן חייבות בבהמ"ז מדאורייתא, אינם ערבים על מצוה דבהמ"ז. אבל במצוה דנשים חייבות – גם המה בכלל ערבות, ושייך בהו ג"כ דינא דיצא מוציא.

בניגוד לדברי הר"י אלפנדרי, שכתב לנתק את ה'ערבות' מחיוב במצוות, ר' עקיבא איגר  מחבר ביניהם, וקובע כי נשים גם המה בכלל 'ערבות' במצוות שהן חייבות בהן כמו הגברים. ולכן, גם אישה שיצאה ידי חובת קידוש תוכל להוציא נשים ואנשים שלא יצאו עדיין, משום שחייבת בקידוש כמו האיש, וממילא הוא בכלל ה'ערבות'. הוא מביא ראיה לדבריו מדין 'חרש המדבר ואינו שומע', לגבי תקיעת שופר – שאינו יכול להוציא אחרים, משום שאינו מחויב בתקיעת שופר. לכאורה מדוע שלא יוכל להוציא, הרי כשם שמי שיצא כבר ידי חובתו מוציא אחרים, כך יוכל הוא להוציא?! אלא מכאן יש להסיק ש'ערבות' קיימת רק כשיש חיוב במצווה. ומדין חרש רואים שאין הפרש בין אנשים לנשים, והעיקר הוא שבמצווה שהאדם אינו בר חיוב כלל – אין בה דין 'ערבות' כלל, כמו חרש שאינו יכול להוציא איש אחר. לכן, במצוות שהאישה חייבת, הרי שהיא בכלל ה'ערבות', ובמקרה שהאיש אינו בר חיוב, הרי הוא אינו בכלל ה'ערבות'. וכך כתב ר' עקיבא איגר בהגהותיו ל'שלחן ערוך' (או"ח רעא ד"ה מג"א ס"ק ב):

דאין חילוק בין אנשים לנשים לענין ערבות... אבל נראה דכוונת הרא"ש דהערבות היה רק לגבי מי שמחוייב במצוה זו הוא ערב על אחרים. ואם נשים בבהמ"ז דאורייתא – באמת, אם יצאו מוציאים לאנשים, דכיון שהם שייכים במצוה זו ישנם ג"כ בכלל ערבות. אבל במצוה שאין חייבים בה, דהיינו אם נשים בבהמ"ז דרבנן – אין להם דין ערבות במצוה אחת.

לכן, מובן מדוע לגבי קידוש, אנשים יכולים להוציא נשים גם אם הנשים עדיין לא התפללו, משום שבזה יש דין 'ערבות', שכן יש לנשים שייכות במצווה זו. ואף נשים שכבר התפללו תוכלנה להוציא גברים שעדיין לא התפללו.[11] נמצא שלפי ר' עקיבא איגר, 'ערבות' אינה כוללת את כל המצוות (בניגוד לדברי ה'מוצל מאש' הנ"ל) אלא בכל מצווה ומצווה יש לבדוק אם קיימת 'ערבות', לפי השייכות והחיוב במצווה, ואין הבדל בין אנשים לנשים מצד 'ערבות'.[12]

ד. הסברת דברי ר"י הזקן ע"י ה'כתב סופר'

נכד ר' עקיבא איגר, ה'כתב סופר', (שם) דוחה את דעת סבו וטוען שמלשון הרא"ש לא משמע כדברי סבו. משום שהרא"ש כתב בכלליות שנשים אינן בכלל ה'ערבות', ולא חילק בין מצוות שיש לנשים חיוב בהן, למצוות שאין להן חיוב. ולכן לדעתו, האיש הוא לעולם בדין 'ערבות' ואילו האישה לעולם אינה בדין 'ערבות'. גם את הראיה שהביא ר' עקיבא איגר מחרש שאינו שומע, הוא דוחה, משום שבחרש יש חיסרון מהותי, ולכן אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם; וזו לשונו:[13]

י"ל חרש שאני... וכיון שאינו בר שמיעה אפילו כאינו  מצווה ועושה א"י לקיים מצוה זו - א"י להוציא. משא"כ מי שהוא בר עשי' מעשה של מצוה זו כראוי, אלא שאינו מחוייב, וכיון דבר עשי' של מעשה מצוה זו הוא, ויוכל לקיים מצוה זו כמו שאינו מצווה ועושה ויש לו שייכות קצת במצוה הוא בערבות ויוכל להוציא. אבל חרש זה שאינו בשמיעה, א"א לו לקיים מצוה זו דקריאת מגילה כלל, אינו בערבות וא"א להוציא. וכן בתק"ש דבשמיעה תלי' וא"א לחרש לקיימה אפילו כא"מ ועושה.

ה. הצעה חדשה להסברת דברי ר"י הזקן

את דעת ר"י הזקן שהובאה ברא"ש הנ"ל, שנשים אינן בכלל ה'ערבות', תקפו פוסקים רבים, ובראשם מורו זקנו של ר' חיים אבולעפיה,[14] בשני טיעונים:

א. בפרשת ניצבים שבה נכרתה ברית וממנה נלמד עניין ה'ערבות', נאמר במפורש 'טפכם נשיכם' (דברים כט, י) – ומשמע שהברית והערבות מקיפות את כל ישראל.

ב. מצאנו שנשים נענשו על כך שלא מיחו באנשים, כדוגמת אשתו של ר' חנינא בן תרדיון שלא מיחתה בבעלה ודנוה להריגה (ע"ז יח ע"א). וכן מצאנו להפך, אנשים שנענשו על שלא מיחו בנשים, כדוגמת פרתו של ר' אלעזר בן עזריה, שהיה צריך למחות בשכנתו (שבת נד ע"א). ואכן, יש שתירצו בדומה לדברי ר' עקיבא איגר הנ"ל, שבמצוות שנשים מחויבות בהן כמו אנשים הן ערבות, וכך פירשו גם את דברי הרא"ש. ברם גם אם לא נקבל את חידושו של ר' עקיבא איגר, שיש 'ערבות' במקום שיש חיוב ושייכות במצוות, ונקבל את טענת נכדו ה'כתב סופר', שמלשון הרא"ש משמע שנשים אינן בכלל 'ערבות', עדיין נוכל לומר שיש 'ערבות' של אנשים על נשים ושל נשים על האנשים, אם נדייק ונעמיק בגדר 'ערבות'. ונראה להציע לענ"ד, שיש כאן 'שיתוף השם'; וכפי שפתחתי, יש ב'ערבות' שני עניינים שונים:

א. 'ערבות' כשעוברים על דברי התורה.

ב. 'ערבות' לקיים את המצוות.

הסוג הראשון הוא 'ערבות' במקום שבו עוברים על המצוות, ובזה מצינו מקורות מפורשים שנשים הן בכלל 'ערבות' זו, וגם עליהן יש אחריות למעשיהם הרעים של אחרים. ואכן, במקום כזה, גם נשים נכנסות בגדר ה'ערבות', שכן על זה אמרו 'כל ישראל ערבים זה בזה'. 'ערבות' זו כוללת לפני החטא – את מצוות 'הוכח תוכיח', ולאחר החטא – את האחריות שכולם אחראים לחטאו של החוטא והעונש עליו, כולל נשים וילדים. זאת כדוגמת המבואר בגמ' (שבת לב ע"ב): 'תניא ר' נתן אומר: בעוון נדרים מתה אישה של אדם', ועל זה שייך המשל שהובא במדרש (ויקרא רבה ד, ו):

תני רשב"י: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה.

ב'ערבות' זו השתתפו כלל ישראל מעצם קבלת התורה עליהם והיותם לגוי אחד בארץ, אנשים נשים וטף הניצבים לפני ה' א-לוקיהם. לעומת זאת, הסוג השני הוא 'ערבות' חיובית –  לחייב אדם על חברו בקיום מצוות. בזה אפשר לקיים דבריו של הרא"ש, ולומר שנשים אינן חייבות לזרז האנשים לקיים מצוות האנשים, ולא להוציאם ידי חובתם במקום שבו אין חיובם שווה.

סיכום

בהבנת דין 'ערבות' בנשים ישנן ארבע אפשרויות:

א. יש 'ערבות' רק במקום שיש חיוב במצוות ושייכות להן, כדעת ר' עקיבא איגר.

ב. אין 'ערבות' בין אנשים לנשים, ולא בין נשים לאנשים, כדעת ה'מוצל מאש'.

ג. אין 'ערבות' בין נשים לאנשים, אך ייתכן שיש 'ערבות' בין אנשים לנשים, כפי שהסתפק הרב יחזקאל לנדא ב'דגול מרבבה'.

ד. יש 'ערבות' גם כשאין חיוב במצוות לעניין האחריות למחות בחוטא והעונש על חטאו, אך לא לעניין הוצאת אחרים ידי חובתם במצוות.

מובן שלפי הפרשנויות השונות של מושג ה'ערבות', גם מתבקשת המסקנה ההלכתית בנוגע לשאלה שפתחנו בה:

א. לפי ר' עקיבא איגר – במצוות שנשים חייבות בהן מן התורה הן יוכלו להוציא אנשים מדין 'ערבות', גם כאשר הן כבר יצאו ידי חובתן.

ב. לפי הרב אלפנדרי (שו"ת 'מוצל מאש') - נשים יוכלו להוציא גברים ידי חובתם רק אם החיוב של האיש והאישה שווה או שהחיוב של האישה גדול מהחיוב של האיש.

ג. לפי הספק של ה'דגול מרבבה', לכאורה נשים תוכלנה להוציא גברים רק אם הן לא יצאו ידי חובתן.