יישוב הומוגני או הטרוגני?

הקדמה

במדינת ישראל יש גידול מתמיד באוכלוסייה, משנה לשנה.[1] אחד האמצעים בהם משתמשת המדינה לפתרון מצוקת הדיור הוא הקמת יישובים חדשים או שכונות חדשות בערים קיימות. אחת ההתלבטויות העולות היא, האם עדיף להקים יישובים או שכונות נפרדים, או מקומות יישוב המאוכלסים בציבורים שונים.[2] מחקר זה נועד לעסוק בשאלות ההלכתיות-חברתיות הקשורות להקמת יישובים מעורבים או דתיים, שכונות הומוגניות או הטרוגניות מבחינה כלכלית.[3] המאמר שלפנינו יעסוק בשאלה, אם לפי ההלכה נכון להקים יישוב הטרוגני? שאלה זו מתפרטת למספר שאלות משנה:

א) האם מבחינה הלכתית יש תוקף לדרישה לקיים יישוב הומוגני בגלל חששות שונים, כדוגמת 'הרחק משכן רע' ו'שמא ילמד ממעשיו'?

ב) האם יש ערך מוסף במגורים ביישוב הטרוגני בהיבטים חברתיים (סוציו-אקונומיים)?

ג) האם נכון או ראוי לקיים מערכת חינוך שהיא דתית והטרוגנית בכך שהיא מאפשרת קליטת ילדים מספקטרום רחוב מאוד של בתים?

ד) לאור הדיונים ההלכתיים-חברתיים של המאמר, מהם הפרמטרים שלאורם ראוי ונכון שיפעלו ועדות קבלה ביישובים? 

א. 'הרחק משכן רע'

נתאי הארבלי (אבות פ"א מ"ז) מדריך את האדם: 'הרחק משכן רע'. הרמב"ם (הל' אישות פי"ג הט"ו) פוסק על סמך דברים אלו:

האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גוים בשכונתי ואני מתירא מהם שומעים לו... שכך צוו חכמים הרחק משכן רע. ואפילו היה המדור שלה, מוציאה ממנו ושוכן בין בני אדם כשרים...[4]

באחרונים יש שתי גישות כיצד להבין את ההנחיה שלא לגור ליד שכן רע: הרב מנחם מנדל שניאורסון[5] מסביר את כוונת הרמב"ם באומרו 'צוו חכמים' כהדרכה כללית, להישמר משכנים רעים, ולא כהלכה פסוקה.[6] ההחלטה בצד מי לגור הינה החלטה אישית שבה אדם צריך לשקול האם ואיזה נזק רוחני ייגרם לו כתוצאה מיחסי שכנות אלו.[7] ברם, יש מי שרואה את דברי הרמב"ם כהלכה פסוקה.[8] ה'מחנה חיים' (מהדורה תליתא חו"מ סי' כד) נשאל על יהודי שיש לו אפשרות להשכיר דירה לגוי או לישראל מומר והוא פוסק על פי דברי הרמב"ם הנ"ל:

'שצריך ירא השם להתרחק מן הרשע... אסור לישראל ירא א-לוקים לקבל שכן רע...'.[9]

ב. מגורים ליד מחללי שבת

יהודים שגרים בצד גוי נדרשים לשכור את מקומו של הגוי כדי שיוכלו לטלטל בחצר.[10] מטרתה של גזירה זו היא להרחיק את היהודי מהגוי על מנת שלא ילמד ממעשיו.[11] הלכה זו נפסקה גם ביחס ליהודי מחלל שבת כמבואר ב'שלחן ערוך'.[12] הדיון על מעמדם של יהודים שאינם שומרי שבת כיום מורכב יותר מהדיון על מעמדו של יהודי כזה בדורות הקודמים. מורכבות זו באה לידי ביטוי במה שנפסק (שו"ע, או"ח סי' שפה סעי' א): 'צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות...'. ה'משנה ברורה' (שם, ס"ק א), מסביר שלדעת ה'שלחן ערוך' דין הצדוקי כישראל אף על פי שהוא בוודאי מחלל שבת בפרהסיא באיסורי דרבנן, 'שמוחזק כך מימי אבותיו ומנהג אבותיו בידו'. כלומר, מכיוון שהוא אינו מחלל שבת במזיד, ועושה זאת מתוך הרגל, דינו כאנוס. אמנם ה'משנה ברורה' עצמו פוסק שאין דינו כישראל ואין מועיל ביטול רשותו, 'כדי שלא ילמד ממעשיו' (שער הציון ס"ק ב).[13] אחרונים אחרים חלקו על ה'משנה ברורה'.[14] ב'הגהות רבי עקיבא איגר' (שם, סעיף ג) הביא:

בחידושי אבן העוזר... דמ"מ להחמיר דינו כישראל, דיחיד במקום מומר אוסר, דאף על פי שחטא ישראל הוא. ובזה מהני ביטול כיון דהאיסור רק מכח דדנין אותו כישראל.

'אבן העוזר' סובר שההלכה הקובעת שישראל מומר 'הרי הוא כעכו"ם' נאמרה רק להחמיר (כגון במקרה שיש שני מומרים, שיש להשכיר כמו בגויים) אך לא להקל, ולכן שכנות של ישראל יחידי שהוא מומר אוסרת בלא עירוב, ובמקרה זה מועיל ביטול (כמו בישראל) ואין צורך בשכירות כמו גוי. גם ה'חזון איש' (הל' עירובין סי' פז ס"ק יד) חלק על ה'משנה ברורה':

ותינוק שנשבה בין העכו"ם דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור השתדלות שהיה ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שוב... [ובמ"ב סי' שפה... כתב דדעת כל הפוסקים, דגם צדוקי מחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם לענין ביטול רשות, ותמה על הב"י והט"ז והמ"א שהקלו... ומה שטען שסוף סוף שייך שלא ילמוד ממעשיהם אין זו טענה, דלא אמרו חכמים אלא במי שדינו כעכו"ם ולא בכל מתנהג בדרך עקש...] וכמו כן אותן שאבותיו פירשו מדרכי ציבור והוא נתגדל ללא תורה דינו כישראל לכל דבר...

ה'חזון איש' סבור שבאופן עקרוני גזירת 'שמא ילמד ממעשיו' נאמרה בעיקרה על גויים, ולא על ישראל שמוגדר 'תינוק שנשבה'. גם הרב קוק[15] נשאל אודות חצר שבה דרים שני ישראלים ואחד מהם מחלל שבת, אם במצב כזה יש צורך לערב עירובי חצרות. מקורו של הספק הוא, האם מכיוון שרק אחד משני הדיירים מחלל שבת דינו כעכו"ם יחיד שאינו אוסר על הישראל,[16] או שמא מכיוון שהוא ישראל אז 'דירתו דירה' וממילא אין אפשרות לערב. מסקנתו של הרב קוק היא לדון את היהודי המחלל שבת כישראלי בגלל שחילול שבת לא נראה כעבירה בעיניו של אותו יהודי, ולכן 'ראוי להקנותו עירוב בלא ברכה'.[17] דבריו של הרב יעקב עטלינגר (שו"ת בנין ציון החדשות, סי' כג) מצוטטים על ידי רבים כשינוי ביחסה של ההלכה למחללי שבת בדורות האחרונים:

לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם... עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר... ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום, ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן. והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה ע"י תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין... והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים...

רבים מהאחרונים טוענים שכיום בשאלות רבות אין מקום להתייחס ליהודים שהם מחללי שבתות כעכו"ם.[18] ברם, יש אחרונים שמתייחסים למחללי שבת גם בזמן הזה כעובדי עבודה זרה כמו שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' עד) שכתב:

וא"כ כשמחלל במלאכה במזיד בפרהסיא הרי הוא כופר בשביתת הקדוש ברוך הוא בשבת ששביתת הקדוש ברוך הוא היה כל הלילה וכל היום יום השביעי ומה אהני בקידוש שעושה וכי יש שביתה לחצי שבת ישתקעו הדברים ולא יאמרו להקל עי"ז ביינו.[19]

מחלוקת זו משליכה על השאלה האם ראוי להתרחק משכנות עם מחללי שבת. אם כי נראה שגם לסוברים שאין לראות מחלל שבת כעובד עבודה זרה, לא יצאנו מידי חשש 'שמא ילמוד ממעשיו'. המחלוקת בין ה'משנה ברורה' שהחמיר, ל'חזון איש' ואחרונים נוספים שהקלו בכך, נוגעת בשאלה יסודית, וכפי שניסח את הדברים הרב ישראל וינמן ('תינוק שנשבה בימינו', מרפא לשון ח"ח, עמ' סה-סו):

ונלע"ד דנמצינו למדים דיש מחלוקת ביסוד הדבר בין המשנ"ב והחזו"א... החזו"א סובר דאע"פ כן אין להרחיק אותם אפילו אם זה מסכן את עצמנו. ודעת המשנ"ב דקודם צריך לחוש לעצמנו ולגזור עליהם... שמא ילמד ממעשיהם... וצריך לומר דדעת החזו"א הוא שלא יתקנו חכמים ע"פ הלכה דבר שבעצם מרחיק יהודי מהמחנה שלנו ומקשה עליו עוד יותר הסיכוי לחזור בתשובה, אע"פ שאצלנו קיים החשש שמא ילמד ממעשיו.

לדעת ה'חזון איש' החובה לשכור מיהודי מחלל שבת את רשותו, תגרום לכך שיהודים שומרי תורה ומצוות לא יגורו ליד יהודים אלו, ריחוק זה יפגע במערכת היחסים שבין שומרי תורה ומצוות וכאלו שאינם ובכך יתרחקו יותר מהתורה. ולכן אין להעדיף את הרחקתו של היהודי שומר תורה ומצוות ממחלל השבת, כי בכך בפועל גם גורמים להרחקת המחלל שבת מהציבור ששומר תורה ומצוות.

ג. הפרדת הקהילות בעת החדשה

שני הנידונים הקודמים עסקו בעיקר ביחסי שכנות בין אנשים פרטיים. 'הפרדת הקהילות' בעת החדשה הציפה את השאלה האם יש איסור בהתאגדות קהילתית רחבת היקף עם יהודים שחדלו להאמין ביסודות היהדות.[20] הנצי"ב (שו"ת משיב דבר, סי' מד) התנגד להפרדה זו וכינה אותה 'קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה'. גם הרב יצחק דב במברגר שהיה הרב הראשי במדינת וירצבורג התנגד לרעיון זה.[21] בעקבותיהם הלכו גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהתנגד,[22] וגם בנו הרב צבי יהודה.[23] אולם מנגד היו שתמכו בהפרדה כמו הרש"ר הירש,[24] וה'חתם סופר'.[25] הקמת יישובים נפרדים שמקבלים אליהם תושבים על בסיס הגדרה דתית, היא לכאורה 'הפרדת הקהילות' שאותה שלל הנצי"ב מוולאז'ין, מפני שהיא יוצרת קהילות סגורות ומונעת שותפות של עם ישראל בקהילה אחת.[26] ברם, נראה שיש לחלק בין הנידונים: המחלוקת ביחס ל'הפרדת הקהילות' נוגעת להוצאת ציבורים וקהילות מכלל ישראל בגלל פגיעה עקרונית בתורה, ולאיסור לקיים עימם יחסי גומלין בנושאים ציבוריים, כגון סירוב להקמת מועצת קהילות משותפת. הקמת קהילות על בסיס חברתי ורוחני כמו ביישובים ושכונות המיועדות לציבורים מסוימים אין בה משום 'הפרדת הקהילות' משום שההפרדה היא רק על בסיס חברתי ומחשש להתדרדרות רוחנית, ואינה מיועדת למנוע שיתופי פעולה בתחומים אחרים כמו הקמת מועצה דתית משותפת עם יישובים סמוכים.[27] גם לדברי המצדדים ב'הפרדת הקהילות' כמו הרש"ר הירש, מסתבר שיש הבחנה בין יחסי חברות ושכנות תקינים בין יהודים שומרי תורה ומצוות לבין כאלו שאינם, ובין 'הפרדת הקהילות'. וכך הוא כותב במכתב המובא בספר 'מחלוקת שסופה להתקיים – הוויכוח סביב הפרישה מהקהילה (1877): חלופת מכתבים גלויים בין הרבנים שמשון רפאל הירש ויצחק דב הלוי (זליגמן בער) במברגר' (עמ' 8):

הפרישה העומדת כאן לדיון הינה פרישה מהשיתוף עם מינות ואפיקורסות, מהחיבור לשיטה הדוגלת בכפירה עקרונית באמונה ובהלכה היהודית. לא מדובר בפרישה מהקשרים החברתיים עם מינין ואפיקורוסין, עם המשתייכים לשיטת הכפירה באמונה ובהלכה היהודית...[28]

 לדידו, בשותפות בקהילה ישנה לגיטימציה לעקרונות שהם נגד התורה, ולכן היא אסורה מצד החזקת ידי עוברי עבירה. עם זאת, אפשר לקיים ידידות אישית סביב נושאים נייטרליים, וקל וחומר שכנות, שאין בהן מתן לגיטימציה למעשיהם של השכנים.[29] לסיכום פרק זה עולה שסוגיית 'הפרדת הקהילות' אינה נוגעת לשאלת הפרדת יישובים על בסיס דתי. לסוברים שיש להתנגד ל'הפרדת הקהילות' הדבר מותר מפני שההפרדה אינה יוצרת ציבורים נפרדים ואוסרת שיתופי פעולה, אלא רק שמירה על מסגרת של אורח חיים יהודי.

גם למי שמצדד ב'הפרדת הקהילות', הפרדה זו אמורה רק כאשר ההתאגדות יוצרת מצב של החזקת ידי עוברי עבירה, אך לא כאשר מדובר על יחסי שכנות, או שיתופי פעולה בנושאים ניטרליים.

ד. שכנות כגורם להשפעה חיובית

הרב יהושע משה אהרונסון (שו"ת ישועת משה, ח"א סי' כא) מעלה שיקול נוסף למגורים משותפים והוא יכולת ההשפעה של האדם או הקבוצה על אנשים המתגוררים בסביבתם:

ברם, העולים לערי ישראל, אעפ"י שלעת עתה רוב הנהלת העיר ויושביה הם חילוניים, מותר ומצוה לעלות ולהתיישב בתוכה ולייסד בתוכה שכונה ושיכון דתי חרדי, בכדי להוסיף כוח, להגיע בעזה"י במשך הזמן לרוב דתי ולהשפיע עד אז בכל הדרכים לטובת הענינים הדתיים שבעיר... לקרב לב אנשים שטרם נתערו מאבק ארץ העמים, לא יודעים דרכי השי"ת מפני שנתגדלו בין הגוים כתינוקות שנשבו, ואולי בכה"ג אין חשש שמא ילמדו ממעשיהם.

מגורים בצד אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות הם דווקא הזדמנות לקרב אנשים ולסייע להם מבחינה רוחנית. ברוח דברים אלו כותב גם הרב יעקב אריאל (הערות לספר 'רעך כמוך' לר"א וסרמן, עמ' 249), בהקשרם של דברי ה'חזון איש' שהבאנו לעיל (פרק ב):

לדעת החזו"א לא גזרו על מגורים משותפים עם ישראל... למרות שלכאורה בישראל החשש ללימוד מדרכיו גדול יותר מאשר בגוי. ואולי טמון כאן רעיון, שאדרבה במגורים משותפים יש אחריות וסיכוי להשפעה חיובית, יותר משיש חשש להשפעה שלילית... מי שמתגורר בסביבה חילונית מתוך תודעה של שליחות דומה לשלוחי מצוה שאינם ניזוקין. [30]

לסיכום, ניתן לומר שכאשר ישנה הערכה שמגורים בסביבה הטרוגנית ישפיעו בצורה שלילית, ישנם פוסקים שאוסרים לגור במקום כזה. גם לסוברים שאין כאן הכרעה הלכתית, מודים שישנה הדרכה של חז"ל להתרחק מסביבה כזו. כאשר ישנה הערכה הפוכה (דהיינו שהשכנות יכולה להשפיע לטובה) נראה שמותר לגור במקום כזה.[31]

ה. 'ויהיו עניים בני ביתך'

 מלבד ההטרוגניות הדתית שנידונה בפרקים הקודמים, יש מקום לברר אם יש משמעות וערך בהטרוגניות חברתית-כלכלית:

יצירת אינטגרציה חברתית יכולה להתרחש בשכונה או יישוב שנבנים בדגמים שונים של דירות שיגרמו לאוכלוסיות מגוונות לגור אחת ליד השנייה,[32] או עידוד של גרעינים משימתיים. ההטרוגניות הסוציו-אקונומית אמורה לשפר מדדים שונים של השכבות היותר חלשות.[33] 'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך...' (אבות פ"א מ"ה). כדי לממש את הנחייתו של יוסי בן יוחנן מסתבר שאדם צריך לגור בקרבת עניים. מגורים במקום שכזה מביאים לידי ביטוי את רצונו של הפרט לתרום לחברה.[34] מגורים המבדילים בין שכבות סוציו-אקונומיות מצמצמים באופן משמעותי את היכולת לעשות חסד ולהיטיב עם הנזקקים.[35] בנוסף לכך, היכרות קרובה מאפשרת נתינה יעילה ומדויקת יותר בהתאם לצורכי הזמן והמקום.[36] אדם שאינו חי בסביבה שלה הוא תורם, לא יצליח לדייק את תרומתו (דוגמה לדבר תורם לגופים ומוסדות שפחות צריכים) ובמקרים גרועים יותר ייתכן שאף יזיק בתרומתו (כגון שתורם כסף לאנשים, שיעשו איתו דברים מזיקים במקום לתרום סל מזון).

ו. מערכת חינוך – הומוגנית או הטרוגנית?

דילמה נוספת בהקמת יישוב הומוגני או הטרוגני, היא שאלת אופייה של מערכת החינוך.[37] התיישבות הומוגנית מאפשרת פתיחת מוסד חינוכי עם תנאי סף ידועים מראש, בעל אופי חינוכי מסוים. קבוצות הטרוגניות שונות מצריכות הקמת מוסד חינוכי עם תנאי סף גמישים יותר,[38] פתיחות חינוכית רבה יותר, וכן מענה לאתגרים רחבים יותר מבחינה לימודית וחינוכית. הרב שלמה גורן (שו"ת תרומת הגורן, ח"ב סי' לב), מסביר את תקנת יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא ע"א) שביססה את מערכת החינוך בתקופת בית שני:

ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל... שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

הרב גורן טוען שהגמרא בברכות,[39] הדנה בסילוק השומר מפתח בית המדרש לאחר העברת רבן גמליאל מנשיאותו, ומחלוקת בית שמאי ובית הלל,[40] בשאלה איזה תלמיד ראוי לקבל, עוסקים בחינוך בוגרים ושם יש מחלוקת האם צריך לקבל כל תלמיד או שניתן לעשות מיון בין התלמידים. אבל תקנת יהושע בן גמלא עוסקת בחינוך ילדים וממנה לדעתו עולה הוראה חד משמעית שיש לקבל את כל הילדים:

אין לנו רמז לכך שבבתי ספר לילדים בגיל הרך... היתה נהוגה סלקציה מכל סוג שהוא בין התלמידים, לא סלקציה כלכלית, לא סלקציה של רמה כשרונית, ולא סלקציה דתית.

הרב גורן טוען שההבדל בין שתי מערכות החינוך הוא, שמערכת החינוך היסודית היא מערכת ממלכתית – תקנת חכמים, שמקיפה את כולם, ולכן אין לעשות בה הבחנות.[41] לעומת זאת, מוסדות חינוך לתלמידים בוגרים, אינם פועלים מכוח תקנת חכמים, ולכן היו שהציבו בהם תנאי קבלה. בעקבות דברים אלו הרב גורן (שם) מסיק:

 ולכן מן הדין הוא לכפות את האינטגרציה על ההורים ולא להרשות שום אפליה ביחס לחינוך בבתי הספר היסודיים בין ילד לילד, בין שכבה לשכבה, בין עדה לעדה, ובין מעמד למעמד. תקנת יהושע בן גמלא נובעת מהחשש שיהיו הבדלים משמעותיים בחינוך היסודי שאותם מקבלים ילדי ישראל, וכדי למנוע פערים אלו, התקנה נועדה לאפשר לכל ילד ללמוד תורה.

פסיקות דומות מצאנו אצל הרב אברהם שפירא,[42] וכן אצל הרב מרדכי אליהו.[43] ולכן נראה שמסקנת הדברים היא שמסורת החינוך היסודית הנהוגה בעם ישראל היא מערכת חינוך הטרוגנית הפותחת את שעריה לכל החפצים ללמוד תורה.[44]

סיכום ומסקנות

באופן כללי ניתן לומר שהמסקנה המרכזית של המאמר היא שכשם שהחברה בכללה היא חברה הטרוגנית, המורכבת מאנשים שונים, כך גם חברות מצומצמות יותר כקהילה, יישוב קהילתי, שכונה, יכולות להיות הטרוגניות באותה מידה. כמו כן הטרוגניות סוציו-אקונומית טומנת בתוכה ברכה לחברה והיא מאפשרת ליישם את ערכי הצדקה בעם ישראל.

ומכאן למסקנות היותר ספציפיות של מחקר זה:

א)  'הרחק משכן רע' - יש שהבינו שהיא הנחיה ועצה טובה, ויש שראו אותה כהלכה פסוקה.

ב)   חז"ל החשיבו מחללי שבת כ'עובדי עבודה זרה' שראוי שלא לגור במחיצתם. בדורות האחרונים רבים מגדולי ישראל רואים בהם 'תינוקות שנשבו' שאין איסור לגור בשכנותם.

ג)   לדעות הרואות בהם 'תינוקות שנשבו' הרחקה כיום ממקום מגורים של מחללי שבת עלולה להרחיק את מחללי השבת מן השבת ומן התורה בכללה עוד יותר.

ד)   הקמת יישוב דתי אינה דומה ל'הפרדת הקהילות' (למי שהתנגד לה) משום שההפרדה אינה מיועדת להפרשת ציבור מכלל ישראל ולאסור עמו שיתופי פעולה אלא כדי לשמור על אורח חיים יהודי נאות. למי שתמך ב'הפרדת קהילות', יישוב מעורב אינו מצריך הפרדה מפני שבדרך כלל אין בהתאגדות משום החזקת ידי עוברי עבירה אלא רק יחסי שכנות.

ה)   מרכיב חשוב בהחלטה אם לגור ביישוב הטרוגני הוא האינטראקציה וההשפעות ההדדיות שקיימת בין התושבים. במקום שבו ההשפעה ההדדית היא נמוכה (כמו שבדרך כלל מצוי בערים) קהילה דתית יכולה לשמש כעוגן חברתי. במקום שבו ההשפעות ההדדיות הם גדולות (כמו ביישובים ומקומות קטנים) יש לשקול מה יהיו תוצאות ההשפעה החברתית. כאשר ישנה הערכה שהמגורים ישפיעו בצורה שלילית, ישנם פוסקים שאוסרים לגור במקום כזה. גם הסוברים שאין כאן איסור הלכתי, בוודאי מודים שישנה הדרכה של חז"ל להתרחק מסביבה כזו.

ו)   הטרוגניות סוציו-אקונומית, היא אופן התיישבות מבורך:

1)  בחברה הטרוגנית נוצרות הזדמנויות רבות לתרומה.

2)  המגורים במקום מאפשרים שהתרומה תהיה טבעית וזמינה.

ז)   רבים מהפוסקים סבורים שמוסדות החינוך (לפחות עד גיל מצוות) צריכים להיות פתוחים לקליטה רחבה של ילדים הרוצים להתחנך לתורה ויראת שמיים, בלא הבחנה מה היא רמתם הדתית והלימודית של הילדים.

ח)   המסקנות שעולות ממאמר זה ביחס לוועדות קבלה של יישובים דתיים הן:

1)  המנעד הדתי של תושבים שיכולים להתקבל ליישוב אמור להיות רחב, ובתנאי שהמתקבלים מכבדים את אופיו של המקום ואינם באים מתוך רצון לשנות אותו.

2)  יש לשאוף לקבל כמה שיותר משפחות מרקע סוציו-אקונומי נמוך וזאת בהתאם לכוחה וגודלה של הקהילה.