יחסי מרות - מפותה או אנוסה?

הקדמה

בתורה מופיעות שתי פרשיות העוסקות בקשרים אסורים, באחת מדובר במעשה שנעשה בעל כורחה של האישה והיא אנוסה ובשנייה המעשה נעשה בהסכמתה והיא מפותה.[1] בפרשיות אלו מופיע העונש של אונס ומפתה כאשר ברור מה קרה ואם המעשה נעשה באונס או ברצון. אולם לא תמיד הדברים ברורים, ועל כן הפרשנים למדו מתוך תיאור התורה את ההבדל בין אונס לרצון גם כאשר הנתונים אינם מספיק ברורים ויש ויכוח בין הצדדים. הרמב"ן בפירושו על התורה[2] קובע כי במקרה שלא ברור האם הייתה הסכמה יש לבדוק האם זה הוא מקום שיש בו סיכוי סביר לעזרה.[3] ועל כן, באופן כללי כל הנבעלת בשדה, הרי היא בחזקת אנוסה אף אם לא צעקה, וכל הנבעלת בעיר, הרי היא בחזקת מפותה. בעיר יש אנשים בקרבת מקום אשר יכולים לעזור לאישה, ולכן אם לא צעקה לעזרה יש להניח שהסכימה למעשה.[4] קביעה זו עוזרת לבית הדין יכולה לשפוך אור על מהות המעשה ולסייע לבית הדין לקבוע עמדה כאשר המציאות אינה ברורה. לפעמים הספק מתעורר מכיוון אחר, כאשר אין ויכוח שהאישה הסכימה, אלא שלא ברור האם ההסכמה ניתנה מתוך בחירה או מתוך אילוץ שעשוי להחשיב את המעשה לאונס. אז יש לדון האם ההסכמה ניתנה מתוך בחירה או מתוך אילוץ שעשוי להחשיב את המעשה לאונס?

א. הסכמה תחת לחץ

לבית דין לממונות הוגשה תביעה לפיצוי על ידי עובדת אשר לטענתה נוצלה על ידי מעביד שהוא אדם דתי.[5] היא מתארת בפרוטרוט את הדרכים המתוחכמות אשר נקט כדי להשיג את אמונה עד כדי הרגשת תלות רגשית וכלכלית וכל זאת כאשר הייתה במשבר נפשי[6] עמוק. מבחינתה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד להיענות לחיזוריו כאשר שכנע אותה שזה יחזק אותה ועוד אמר שיש לכך היתר הלכתי.[7] לדבריה, הסכמתה לא נבעה מבחירה אלא מתוך תלות רגשית וניצול המצב הנפשי הקשה שבו הייתה. היא מטופלת על ידי פסיכולוג כבר תקופה ארוכה והוא אף כתב דו"ח מקצועי אשר בו הוא מאבחן שהיא נמצאת בפוסט טראומה מהאירוע הזה, מבחינתה מדובר על פגיעה לכל דבר, כולל כל הסימפטומים - מחשבות אובדנות, דיכאון וחוסר תפקוד. התביעה כוללת שלושה דברים: פיצוי על נזק נפשי, החזר הוצאות הטיפול, והחזר ימי המחלה הרבים שנאלצה לקחת ממקום עבודתה עקב מצבה הנפשי (נזק, ריפוי, שבת). המעסיק מודה בעובדות אלא שטוען שהוא אכן סייע לה ומצטער שהגיעו למקום הזה אך אין לו אחריות ממונית על ההשלכות של המעשה היות שהיא רצתה בכך, ולפנים משורת הדין הוא מוכן להשתתף בטיפולים.

ב. פיתוי קטנה אונס

ישנה מחלוקת האם מי שמפתה קטנה (נשואה, כשקיבל אביה קידושין) אוסר אותה על בעלה. הרמב"ם[8] פסק שנאסרת על בעלה והראב"ד סבר שאינה נאסרת, וציטט את דברי הגמרא (יבמות סא ע"ב) 'פיתוי קטנה אונס הוא'. בספר 'מנחת חינוך'[9] כתב שמחלוקת זו נוגעת גם לחיובי הממון של אונס ומפתה,[10] דהיינו, לפי הרמב"ם יש לה דין מפותה (קנס, פגם, בושת) ולראב"ד דין אונס (קנס, פגם, בושת וצער).[11] הרמב"ם נותן משקל להסכמה של ילדה קטנה ואוסר אותה על בעלה, ואם הסכמה של קטנה נחשבת כרצון ולכן נאסרת אף שאין לה דעת שלמה, בוגרת אשר הנסיבות הביאו אותה לפתח תלות במעסיק שלה, הסכמתה בוודאי נחשבת פיתוי ולא אונס.[12] בתשובת מהרי"ק[13] מובא עיקרון נוסף שיש לקחת בחשבון, והוא 'המוציא מחברו עליו הראיה'. כבכל תביעה ממונית גם כאן כשיש ויכוח האם המעשה היה באונס או בהסכמה, יש להשאיר את הממון ביד המחזיק בו עד שיוכח אחרת. וזו לשונו:

האשה הטוענת על איש שבעלה בשעת שהייתה מתעלפת[14] ותובעת ממנו בושתה ופגמה והוא כופר ואומר שלא בא עליה כלל לע"ד נראה דבר פשוט דאם היה לה עדי' שיעידו כדבריה שבא עליה בשעת עלופ' דפשיטא שזה חשיב אונס דאין לך אונס גדול מזה ובזה לא ידעתי להפיל בו שום ספק להחשיבו כרצון אם כן הוא כדבריה. ומאחר שהאיש כופר לא מבעיא היכא דטוען להד"ם אלא אפילו טעון שברצון בא עליה פשיטא שהוא נאמן דכלל גדול בדין דהמע"ה... שהרי כל האמתלות שכתבת להאמינה מעידות על הרצון ולא האונס ומאיזה צד נאמר שתהא אשה נאמנת לומר אנסת אותי בלא שום ראיה ומנין ובלא שום אמתלא לדבריה... ופשיטא דאין ליפות כחה מטעם תעמידנה בחזקת צדקת ונימא דלא נבעלה לרצונה שהרי יצתה מחזקת בנות ישראל הצנועות.[15]

אם כן, כאשר ישנו ספק ממוני אין האישה נאמנת לומר שהמעשה היה באונס.[16]

ג. מחילה

הגמרא[17] פוטרת מכל תשלום מי שפיתה אישה בוגרת, והטעם הוא משום מחילה. ההסכמה למעשה כמוה כמחילה על כל החיובים הממוניים שנובעים ממנו.[18] אם כן מאחר שהתברר שגם במקרה שהתקיימו יחסי מרות נחשב המעשה לפיתוי ולא לאונס, אם כן יש לראות את ההסכמה של האישה כמחילה על כל חיובי הממון.

ד. תשלומי אונס ומפתה ונזק נפשי

המשנה במסכת כתובות (פ"ג מ"ד) מפרטת את התשלומים המוטלים על האונס והמפתה, חלק אחד מוגדר כקנס והחלק השני – פגם, בושת, צער, הוא מדין תשלומים של חובל.[19] זו לשון המשנה: 'המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסף עליו אונס שנותן את הצער'. המשנה עוסקת בתשלומים הנובעים מהמעשה עצמו, פיצוי על הפיחות שחל במעמדה של האישה,[20] כאשר באונס מתווסף לכך גם תשלום צער על הכאב הפיזי. המשנה אינה מזכירה תשלום על נזק נפשי, ייתכן שהסיבה לכך היא כי בימי חז"ל מעשה האונס לא נתפס אצל הנשים כפגיעה נפשית, לחלופין ייתכן שגם אז היה במעשה פגיעה נפשית, אלא שחכמים לא חייבו בתשלום על כך מפני שהוא נחשב נזק עקיף אשר אין להטילו על האנס. מדברי הרב שפרן (הישר והטוב, כג עמ' לט) מתבאר שהוא פוסק שהנזק הנפשי הוא נזק ישיר ונחשב לנזק לכל דבר, וזו לשונו:

הגורם לחברו נזק נפשי פשוט וברור שחייב לשלם עליו שמחלה נפשית נזק הוא לכל דבר וכשם ששנינו 'חרשו נותן לו דמי כולו' משום שאינו ראוי לכלום. ואע"פ שלא נפל למשכב רק נעשה חרש נזק בכל הגוף הוא. לכן אם עשאו בגדר שוטה או כל סיבוך נפשי אחר שמשלם את נזקו.[21]

עוד הוסיף שם שהפוגע צריך לשלם גם על הוצאות הטיפול הנפשי שהן נחשבות כהוצאות ריפוי. לאור זאת, יש לשוב ולדון האם מפותה מוחלת גם על נזק נפשי?
נראה שמוחלת רק על החיובים שעולים מעצם המעשה – כגון הקנס 'כמהר הבתולת' וכן על הצער הגופני או הבושת, אבל קשה להעלות על הדעת שהתרצתה למחול על הפגיעה הנפשית, וממילא כאשר מתקבלת חוות דעת מקצועית על פגיעה נפשית יש לחייב את האיש גם בריפוי וגם בפיצוי על הנזק הנפשי שהסב לה. ויש להביא ראיה ממסכת בבא בתרא (מא ע"א) שגם כאשר יש אומדן שהנפגע מחל אין זה כולל את כל המשמעויות שיש באותו מעשה.

הגמרא מתארת שם שרב ענן הציב כותל חדש בתוך חלקו של חברו, והשכן אף בא לסייע לו. בדרך כלל מייחסים לפעולה כזו כוונה של השכן למחול על חלקו בחצר ולכן הוא מסכים לסייע בבניית הכותל החדש. הגמרא אומרת שהיות שגם רב ענן עצמו לא ידע שמדובר על חלקו של חברו ממילא גם השכן לא התכוון למחול לו על חלקו, כי הוא לא היה מודע לכך. וזו לשון הגמרא (בבא בתרא מא ע"א): 'א"ל: והא אחיל, דאתא וסייע בגודא בהדאי! אמר ליה: מחילה בטעות היא'. אף כאן האישה עשתה אמנם מעשה שמבטא מחילה, אבל אפשר לומר שהיות שלא הייתה מודעת למשמעות הנפשית של אותו מעשה, לא התכוונה למחול על כך, שכן נתכוונה למחול על חיובי הממון הנובעים ישירות מהמעשה ולא על התוצאות החמורות שלו לטווח ארוך.[22]

ה. בית דין עונשין שלא מהדין

יש להוסיף כי לצערנו הרב בימינו קיימת תופעה של ניצול יחסי מרות, ולכן ראוי להעניש את הפוגע גם שלא מהדין.[23] על כן יש לחייב פוגע אשר הודה במעשה אלא שטוען שהייתה הסכמה. יסוד הדברים הוא ב'שלחן ערוך',[24] שם מובא שיש לבית הדין להעניש לצורך השעה. בדומה לכך מובא ב'טור' (אה"ע, סי' קעז) שיש לחייב אנס לשלם קנס גם בזמן הזה שאין דיינים סמוכים וזו לשונו:

נשאל מרב צמח גאון קנס מהו לגבותו כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין והשיב כבר אמרו חכמים אין גובין קנס בבבל אבל כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין נהגו חכמים האחרונים לנדותו עד שיפייסו בממון. [25]

ובתשובת 'בית יהודה' (מנהגים דף קיג ע"ב) הטיל קנס על המפתה 'משום מגדר מילתא... יתן הנטען קנס... להיות לה כסות עינים ולסיוע כדי שתמצא שישאנה'. 

סיכום

א.   כאשר הדיון הוא על חיוב ממוני וישנו ספק האם המעשה היה בהסכמה או מתוך אילוץ הכלל הוא 'המוציא מחברו עליו הראיה'.

ב.   אישה בוגרת שנתנה את הסכמתה הרי טמון בכך מחילה על כל חיובי התורה שיש למפותה.

ג.   נזק נפשי נחשב כנזק לכל דבר ועל כן יש לשלם את הריפוי ממנו כולל תשלומים לטיפול פסיכולוגי.

ד. כאשר ישנם יחסי מרות אין להחשיב את ההסכמה של האישה למחילה על תוצאות המעשה ועל כן יש לחייב את הפוגע לשלם על ה'נכות הנפשית' שגרם לה (בהתאם לחוות דעת מקצועית) וכן על הטיפולים הנפשיים, הן מצד הדין והן מצד התקנה.