זכאות לפיצויים למותקף ע"י כלבים שיש להם בעלים

הקדמה

נער הלך ברחובה של עיר ואם בישראל. לפתע התנפלו עליו שלושה כלבים, נבחו כנגדו והתנפלו עליו. שניים מהם נשכו אותו ברגלו, וכלב אחד רק התנפל עליו. ב"ה הנשיכות לא היו עמוקות והוא טופל וב"ה החלים, כך שהנזק מסתכם בפציעה שגרמו לו ברגלו, בקריעת המכנסיים ובבהלה שגרמו לו. שני כלבים היו של אדם אחד, וכלב אחד היה של אדם אחר. והוא אינו יודע בדיוק איזה כלב רק התנפל עליו ולא נשכו. לאיזה פיצוי הוא זכאי לפי ההלכה, וממי?

א. אדם המזיק וממונו של אדם שמזיק

בהלכה יש הבחנה בין אדם שמזיק אדם, ובין ממונו של אדם שמזיק אדם. ובעלי חיים של אדם שמזיקים אדם הם ברוב המקרים ממון אדם שמזיק אדם. אולם בתורה מצאנו התייחסות מפורשת רק לאדם שחובל באדם. ולשורו של אדם שהורג אדם. אך לא מצאנו התייחסות מפורשת לשורו של אדם שמזיק אדם. על נזקי אדם באדם נאמר בתורה (שמות כא, יח-יט): 

וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא. 

כלומר, החובל בחברו משלם לנחבל דמי שבת, ביטול מלאכה מחמת החולי ודמי ריפוי. ובמשנה (בבא קמא פ"ח מ"א) אמרו: 'החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים, בנזק בצער ברפוי בשבת ובבושת'. ואף על פי שבפסוקים שהבאנו לעיל נאמר רק שבת וריפוי, הרי מפסוקים אחרים למדו חז"ל, שהחובל צריך לשלם נזק והוא דמי נכות, שהרי התורה כתבה, שאם אדם חבל בחברו ועשה בו מום, כאשר עשה כן ייעשה לו. וקיבלו חז"ל שמדובר בתשלום ממון ולא בקטיעת איבר. וכן לגבי חיוב תשלום בושת למדו מדין אישה שהחזיקה במבושיו של איש שמכה את בעלה. ודין הצער למדו מדין האונס שהתורה חייבה אותו לשלם לאנוסה גם דמי צער, 'תחת אשר ענה' (דברים, כב, כט). כל התשלומים הללו מהווים את המרכיבים של פיצויי נזיקין כשאדם חבל אדם.

לעומת זאת כשממון אדם הזיק ממון הזולת, בעל הממון משלם רק את דמי הנזק לניזק. ויש שהוא משלם רק חצי נזק, אם שורו נגח שור זולתו, והשור שנגח הוא תם ולא מועד. אולם, כאמור, התורה לא פירשה דין שור אדם שמזיק אדם לעניין התשלומים. אבל חכמים מצאו רמז לדבר. בדין שור של אדם שהרג אדם, שדין השור להריגה, נאמר (שמות כא, לא): 'או בן יגח או בת יגח, כמשפט הזה יעשה לו'. ופסוק זה על פניו, נראה מיותר. כי הוא מלמד, שאם השור נגח והרג בן או בת, כלומר, כשהם ילדים קטנים, שיש לדונו כדין שור שהרג גדולים, שדינו של השור להריגה, כמשפט הזה של שור שהרג אדם גדול, ייעשה לשור שהרג אדם קטן. ודין זה לכאורה מובן מאליו. אמנם, חכמים למדו מפסוק זה, לעניין אם הבן או הבת בלתי מושלמים, כגון: טומטום ואנדריגנס. אבל חכמים גם דרשו מן המילים 'כמשפט הזה יעשה לו', לעניין שור שהזיק אדם. בגמרא (בבא קמא לג ע"א) הובאה ברייתא שמתייחסת לעניין זה: 

ת"ר כמשפט הזה יעשה לו. כמשפט שור בשור, כך משפט שור באדם. מה שור בשור, תם משלם חצי נזק, ומועד נזק שלם, אף שור באדם, תם משלם חצי נזק, ומועד נזק שלם. ר' עקיבא אומר, כמשפט הזה. כתחתון ולא כעליון. יכול משלם מן העלייה. ת"ל ייעשה לו - מגופו, משלם, ואינו משלם מן העלייה. ורבנן, זה, למה לי? לפוטרו מארבעה דברים. ורבי עקיבא לפוטרו מארבעה דברים, מנא ליה? נפקא ליה, מאיש כי יתן מום בעמיתו. איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו. ורבנן, אי מההיא, הוה אמינא, צער לחודיה. אבל ריפוי ושבת אימא ליתן ליה, קמ"ל.

מדברי ברייתא זו למדנו, שגם חכמים וגם ר' עקיבא מסכימים ששור שהזיק אדם אין בעליו חייב לשלם חמשה דברים, אלא רק דמי נזקו. הם נחלקו בשאלה אם שור תם שהזיק אדם משלם חצי נזק כדין שור תם שהזיק שור, או שהוא משלם נזק שלם, כדין שור מועד שהזיק שור. חכמים סוברים ששור שהזיק אדם, דינו כדין שור שהזיק שור, שאם הוא שור מועד, בעליו משלם נזק שלם. ואם השור הוא תם בעליו משלם חצי נזק. ולדעת ר' עקיבא, גם שור תם שהזיק אדם, בעליו משלם נזק שלם, אבל לא מן העלייה כדין שור מועד, אלא מגופו של השור, כדין שור תם. והנפקא מינה, שאם אין בדמי גוף השור תם כדי הנזק, שנותן לניזק את השור שנגח, ודיו בכך. והלכה כחכמים. על רקע זה שנינו במשנה (בבא קמא פ"ח מ"ב): 

זה חומר באדם מבשור. וחומר שור מבאדם. באדם מבשור, שהאדם משלם את הנזק ודמי ולדות. ושור אינו משלם אלא הנזק.

ובדפוס וילנא הגרסה היא: 

זה חומר באדם מבשור. שהאדם משלם נזק צער ריפוי שבת ובושת, דמי ולדות. ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות.

כלומר, אדם שמזיק אדם חייב בחמשה דברים, ושור שמזיק אדם חייב רק בדמי נזק. ובמשנה (בבא קמא פ"ג מ"ח) נאמר: 

וכן שני אנשים שחבלו זה בזה, משלמין במותר נזק שלם. אדם במועד, ומועד באדם, משלם במותר נזק שלם. אדם בתם, ותם באדם, משלם במותר נזק שלם. ותם באדם משלם במותר חצי נזק. ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם.

הרמב"ם (הל' נזיקי ממון פ"ז ה"ג) פסק להלכה: 

בהמה שחבלה באדם, בין בכוונה בין שלא בכוונה, אם תמה היא משלם חצי נזק מגופה. ואם מועדת היא, משלם נזק שלם. ופטור מן השבת, ומן הבושת, ומן הצער, ומן הריפוי, שארבעה דברים אלו לא חייבה תורה בהן, אלא לאדם שחבל בחברו. אבל בהמתו שחבלה בחברו, הרי זה כמי שהזיקה ממונו, שאינו חייב אלא נזק שלם. לפיכך שורו שבייש - פטור. ואם בייש הוא, חייב כמו שיתבאר.

דברי הרמב"ם הועתקו להלכה ב'שלחן ערוך'. 

ב. דין כלב שנשך

לאור הנ"ל כלב שנשך אדם, בעליו צריכים לשלם רק חצי נזק, אם הכלב נחשב תם. או נזק שלם אם הוא נחשב מועד. 

והנה במשנה (בבא קמא פ"א מ"ד) שנינו: 

הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין. ר' אליעזר אומר, בזמן שהן בני תרבות, אינן מועדין. והנחש מועד לעולם.

ובתוספתא (בבא קמא פ"א ה"ד) שנינו: 

ר' מאיר אומר אף הצבוע. ר' לעזר אומר אף הנחש. במה דברים אמורים, בזמן שבאו מן המדבר. אבל היו בני תרבות, מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק. והנחש בין כך ובין כך מועד לשלם. 

ובירושלמי (בבא קמא פ"א ה"ד) נאמר: 

תני ר' מאיר אומר אף הצבוע. א"ר יוסי בי רבי אבין, לא אמר ר' מאיר אלא בצבוע זכר, שיש לו שעה שהוא קשה כארי.

הרמב"ם (הל' נזיקי ממון פ"א ה"ו) פסק: 

חמשה מיני בהמה מועדין מתחילת ברייתן להזיק. ואפילו הן בני תרבות. לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן חייב נזק שלם. ואלו הם, הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס. וכן הנחש שנשך. הרי זה מועד, ואפילו היה בן תרבות.

וה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שפט סעי' ח) פסק כך: 

חמשה מיני חיה מועדים מתחילת ברייתן להזיק, אפילו אם הם בני תרבות. לפיכך אם הזיקו, או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן חייב נזק שלם. ואלו הם: הזאב והארי והדוב והברדלס. וכן הנחש שנשך ה"ז מועד. ואפילו היה בן תרבות (וי"א דוקא נחש מועד לכל מיני היזק. אבל האחרים אינן מועדין, אלא מה שדרכן בכך. כגון ארי לדרוס. וזאב לטרוף. אבל לא איפכא).

הכלב לא נמנה בין החיות שמועדות מתחילתן לנשוך אדם. כך שכלב שנשך נחשב תם, ובעליו משלם חצי נזק. אלא אם כן הועד בבית דין שלוש פעמים. ואמנם מצאנו בגמרא, מעשה שהיה בבבל, בכלב שאכל כבשים, וחתול שאכל תרנגול, ודייני בבל פסקו שנזק זה הוא משונה. כלומר כדין קרן שמשלם רק חצי נזק מדין קנס. כלומר, כדין תם. ומאחר שאין דנין דיני קנסות בבבל, דייני בבל פסקו, שאם הניזק תפס מן המזיק, אין מוציאין מן הניזק מה שתפס. ואם הניזק דרש מן הנתבע, שיבוא עמו לארץ ישראל, לבית דין שדנים דיני קנסות, בית הדין שבבבל מחייבים את הנתבע ללכת להתדיין בארץ ישראל. ואם הנתבע מסרב, בית דין משמתים אותו, עד שמסלק את הנזק. שהרי אסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו, משום 'לא תשים דמים בביתך'. ובגמרא אמרו שהנזק משונה כל זמן שאכל גדולים, אבל אם אכל קטנים, דרכו הוא. ולכאורה, אם כלב דרכו לאכול כבשים קטנים, אם כן, דרכו לנשוך בני אדם. וכפי שעולה מפירוש רש"י. אולם, הרמב"ם (הל' נזיקי ממון פ"ג ה"ז) פסק את ההלכה כך: 

חיה שנכנסה לרשות הניזק וטרפה ואכלה בהמה או בשר, משלם נזק שלם, שזה הוא דרכה. אבל כלב שאכל כבשים קטנים, או חתול שאכל תרנגולים גדולים, הרי זה שנוי ומשלם חצי נזק. 

יוצא, שרק לגבי חתול שאוכל תרנגולים גדולים, אין זה דרכו. אבל כלב אין דרכו לאכול כבשים, ואפילו קטנים. ובדרכו הלך ה'שלחן ערוך'. וכבר העיר על כך הגר"א. יוצא לפי הרמב"ם וה'שלחן ערוך', שכלב לא נחשב מועד לנשוך. ואפילו לפי רש"י, אפשר שדרכו לאכול כבש קטן, אבל אין דרכו לנשוך. 

1. תשלום חצי נזק בזמן הזה

כאמור, אין דרכו של כלב לנשוך, ולכן חייבים בעליו לשלם חצי נזק, ומאחר שנפסק להלכה, כמאן דאמר 'פלגא נזקא קנסא' (בבא קמא טו ע"ב), ואין דנים דיני קנסות בזמן הזה, ואפילו בארץ ישראל, בגלל שאין לנו דיינים סמוכים, וגם אין בית דין שדייניו סמוכים בשביל לקבל עדות שעושה את המזיק מועד, יוצא שבעל הכלב לא ישלם, גם לא חצי נזק. ורק אם הניזק תפס את תשלומי הניזק מיד המזיק לא יוציאו ממנו. אולם לפי רבנו תם, לא התירו לתפוס, אלא את המזיק עצמו ולא נכסים אחרים של בעל המזיק, ודווקא בשעת ההיזק, כלומר לפני שהמזיק חזר לבעליו. כי לדעת רבנו תם אם יתירו לניזק לתפוס נכסים אחרים, אפשר שיתפוס יותר ממה שמגיע לו. ובית הדין לא יוציא ממנו, משום שבית הדין לא דן ולא מתעסק בדיני קנסות. אך, הרא"ש חלק על רבנו תם בטענה שאם הניזק תפס יותר מן המגיע לו, בית הדין יחייבו אותו להחזיר את העודף. ואין זה נקרא דיני קנסות. מאחר שהניזק כבר נפרע בדרך של תפיסה, שהיא תקנת חכמים. והחזרת העודף לא נקראת קנס. ולכן לדעת הרא"ש, יכול הניזק לתפוס כל נכס, ובית הדין ישומו הנזק ויחייבו אותו להחזיר את העודף, אם אכן תפס יותר מן המגיע לו. הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ה הט"ז) כתב: 

מנהג הישיבות בחוץ לארץ, אף על פי שאין גובין שם קנס, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו, או יעלה עמו לדין לארץ ישראל. וכיוון שייתן לו שעור הראוי לו מתירין נדויו. בין שנתפייס בעל דינו, בין שלא נתפייס. וכן אם תפס הניזק שעור מה שראוי לו ליטול. אין מוציאין אותו מידו.

מדברי הרמב"ם למדנו שני דברים: א) לא הגבילו את התפיסה רק למזיק בלבד, ובלבד שהניזק יתפוס רק כשיעור הראוי לו. ב) שנהגו בישיבות בבבל לנדות את המזיק כדי שיפייס את הניזק. ואין פלא שנהגו כך. שהרי בזמן התלמוד, שהיו בתי דין עם דיינים סמוכים בארץ ישראל, נידו בבבל את המזיק שילך להתדיין בא"י. ועכשיו, שאין דיינים סמוכים גם בא"י, אי אפשר להשאיר את העולם הפקר. ולהפקיר את הבריות בידי בעלי כלבים פושעים שמגדלים כלבים רעים בבתיהם. ולכן נהגו לנדות את המזיק, עד שיפייס את הניזק. אבל הרמב"ם כתב שמנדים אותו עד שיפייס לבעל דינו, או שיעלה עמו לדון לארץ ישראל. כלומר שאפילו בזמן שהיו דיינים סמוכים בא"י, ניתן היה לנדות את המזיק כדי שיפייס את הניזק. אף שיש אפשרות של התדיינות בבית דין בא"י. וב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' א סעי' ה) כתוב: 

אע"פ שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו. וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו (בין נתפייס בעל דינו, בין לא נתפייס). וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו. הגה, ואם יאמר הניזק שומו לי נזקי, שאדע עד כמה אתפוס, אין שומעין לו. אלא אם כבר תפס, שמין לו, ואומרים לו כך וכך תחזיר.

מדברי ה'שלחן ערוך' למדנו, שגם הוא לא הגביל את הניזק לתפוס רק את המזיק עצמו. אלא גם שאר נכסים מנכסי המזיק, אבל כשיעור הראוי לניזק. כמו כן למדנו מדבריו, שגם דיינים בא"י שאינם סמוכים כמו בימינו, שאינם גובים קנסות, יכולים לנדות את המזיק, עד שיפייס את הניזק. וששיעור הפיוס הוא, שהמזיק ייתן לניזק שיעור הראוי לו. ואז מתירים לו את הנידוי. אלא שיש צורך לדעת, מהו שיעור הראוי לו בקנסות. האם כנגד גובה הקנס, או כנגד אומדן הנזק. ונפקא מינה לפלגא נזקא קנסא, כלומר לבעל שור תם שצריך לשלם קנס רק חצי נזק. האם ינדוהו בא"י, כדי שישלם חצי הנזק, שהוא גובה הקנס, או אומדן הנזק. כי אם נאמר כפי אומדן הנזק, יוצא שדווקא בדיינים שאינם סמוכים, יוכל הניזק לקבל בדרך של נידוי, יותר מחצי הנזק. אולם, צריכים לברר את המקור לדין זה שמנדים את המזיק, עד שיפייס את הניזק. ומקורו הוא מנהג הישיבות בבבל. והרמב"ם הביא מנהג זה בהלכות סנהדרין סוף פרק חמישי, לאחר שפירט באותו פרק כל הקנסות השונים ודיניהם, ומשמע מדבריו, לכאורה, שמנהג הישיבות לנדות המזיק, עד שיפייס את הניזק, הוא גם בפלגא נזקא קנסא. ולא רק בקנסות הקשורים לאדם שחבל אדם, כפי שנראה להלן מפרשים שפירשו כן. ואמנם, הרמב"ם, בפירושו למשנה (בבא קמא פ"ח מ"א), פרס את היריעה, בעניין גביית קנסות בזמן הזה: 

ודע, שכלל הוא מכלל תורתינו, אין גובין קנסות בבבל. וכן בכל העולם, זולתי בארץ ישראל בלבד. שהרי אמר יתעלה, עד האלהים. ואין אצלנו דיינים שהונח עליהם שם אלהים, אלא דיינים הסמוכין בארץ ישראל... וכן כל קנס אין גובין אותו, אלא בבית דין בארץ ישראל... והחובל בחברו אומדין כל מה שהוא חייב, שבת ובושת וריפוי וצער וקנס, וכוללין הכל. וגובין מן החובל בפעם אחת ויפטר, אם היה הדין בארץ ישראל. ואם חוצה לארץ, מנדין החובל עד שישלם מה שנתחייב בדרך פשרה. או שיעלה עם בעל דינו לארץ ישראל. וכאשר ישלם מה שיאמדוהו, מתירין לו נידויו. ואפילו לא רצה הנחבל בכך. וממה שאני צריך להזכיר כאן, שהחצי נזק אשר התם חייב, קנס הוא. ואין גובין אותו בחוצה לארץ, אלא על דרך שהזכרתי.

הנה כי כן, לפי הרמב"ם, השיטה שבה מנדים את המזיק עד שיפייס לניזק, בזמן שאין דיינים סמוכים, היא גם בדיני חובל ונחבל, וגם בדין חצי נזק שמשלם בעל השור תם, כששורו הזיק. והרי"ף (בבא קמא ל ע"ב בדפי הרי"ף) הביא מנהג שתי הישיבות בתמציתיות: 

מנהג שתי ישיבות, שאע"פ שאין גובין קנס בבבל, מנדין אותו עד דמפייס ליה לבעל דיניה. וכך יהיה ליה שיעור מאי דחזי, למיתב ליה, שרו ליה לאלתר. בין איפייס מארי דיניה, בין לא איפייס.

וקשה לדעת מדבריו, אם נתכוון לכל קנס, אפילו לפלגא נזקא קנסא, או רק לחובל ונחבל, כפי שמשתמע בסוף דבריו, כשיעור הראוי לו. וגם בגלל שהביא מנהג הישיבות, גם בפרק החובל. והרא"ש האריך בעניין זה, ומשמע מדבריו שמנהג הגאונים הוא בעניין חובל ונחבל. וכן משמע מדברי בנו ה'טור'. ומהרש"ל, כתב במפורש שמנהג הגאונים הוא רק בדיני חבלות, ולא בכפל, שלא חיסרו ממון, ולא בחצי נזק שמצד הדין הוא פטור, כי סתם שוורים בחזקת שמורים הם. כך יוצא, שלגבי כלב שנשך אדם, הואיל ובעל הכלב חייב רק חצי נזק מדין קנס. והואיל ובזמן הזה, אין דנים דיני קנסות, משום שאין לנו דיינים סמוכים, הרי שלכאורה הנער שננשך, שיתבע את בעלי הכלבים שנשכוהו, לא יזכה בדין, לפי דין תורה. 

ג. האם כלב נחשב 'מועד מתחילתו'

בית הדין לממונות בירושלים, דן בתביעת אישה שננשכה ע"י כלב. ובפסק הדין (פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות, כרך ד עמ' רנא) נאמר: 

אין בעל הכלב חייב בתשלומי פיצויים לתובעת, אך מצוה עליו לסלק את הכלב המזיק, בכל דרך אפשרית. 

אולם נכתבו שם שני פסקי דין של הרב לוין, ושל הרב ברוך שרגא. הרב לוין כתב שהכלב לא נמנה בין המועדים מתחילתם. ולכן, מצד הדין בעליו חייב רק בחצי נזק מדין קנס. ואף על פי שיש להסתפק הואיל ומאלפים אותו לנשוך לצורך שמירה, יש אומרים שנשיכה כזו, שהיא לא על מנת לטרוף, היא טבעית לו. בכל זאת לדעתו, מן הספק אין להוציא מן המוחזק ממון. ולכן, לדעתו, ניתן רק לנדות את הנתבע עד שיסלק המזיק. וזה היה הפסק דין של בית הדין. והרב ברוך שרגא, כתב שיש לדון שמא יש לאותו כלב דין שור האיצטדין. הואיל ואילפו את הכלב לנשוך לצורך שמירה. אולם, לדעתו אין לכך נפקא מינה, כיוון שהכלב לא יהיה מועד, אלא אם כן העידו עליו בבית דין סמוכים. ואין לנו בית דין סמוכים. ולכן, לפי דבריו, אליבא דדין תורה, בניגוד לחוק המדינה, אותו הוא ציטט, אין לחייב את בעל הכלב. בעוד שלפי החוק יש לחייב את בעל הכלב כשכלבו נשך אדם, גם כשבעל הכלב לא התרשל. ונראה מדברי הרב ברוך שרגא, שאם הניזק תפס מנכסי המזיק, כדעת רוב הפוסקים, בניגוד לרבנו תם שהתיר לתפוס רק את בעל החיים שהזיק, יוכל לקבל דמי נזקו. אך לא ביאר דבריו, אם רק חצי הנזק, או כל הנזק, כפי שהחוק קובע. כמו כן, הרב ברוך שרגא דן בדבר האפשרות לנדות את המזיק עד שיפייס לניזק. אבל הוא לא דן בדעות הפוסקים שסוברים שמנהג זה של הגאונים הוגבל רק לדיני חבלות, ולא לחצי נזק. והוא התבסס על דברי מר צמח גאון, שהובא ברא"ש, שמנדים המזיק, גם לצורך דיני קנסות. כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בנזקים, ולדברי הרב ברוך שרגא, דין זה חל על תביעת האישה שננשכה ע"י כלב, משום 'דהכלבים נושכים, ויש חשש דאם לא יגדרו הפירצה יזלזלו האנשים'. ובאמת, שיש להעריך את גישתו של הרב ברוך שרגא, משום שהוא השתדל למצוא דרך שבית הדין שדן לפי דין תורה, לא יהיה חדל אונים, בכך שיאמר לבעלי הדין, שמאחר שאין אנו דנים בימינו דיני קנסות, אין אנו יכולים לעשות דבר וחצי דבר, מלבד לנדות את הנתבע עד שיסלק את המזיק, כי תוצאה כזו תגרום לכך שהתובע יפנה לערכאות, אלא שיש צורך לבסס את שיטתו ולהרחיבה, באופן שיהיה ניתן ליישמה הלכה למעשה.

ד. סמכות בית הדין בימינו ומשמעותה לנד"ד

נראים הדברים, שבימינו, שאין לבית הדין סמכות מכוח החוק לכוף בעל דין שיתדיין בפניו בדיני ממונות, רק במסגרת בוררות, הרי שיש להבחין במצבים דלקמן:

א( ניזק שתבע את בעל הכלב, ובעל הכלב הסכים להתדיין בפני בית דין, לפי חוק הבוררות, וחתם על שטר הבוררות והסמיך את בית הדין לדון. במקרה זה יש לדאוג לכך שבשטר הבוררות יהיה כתוב שבעלי הדין הסמיכו את בית הדין לדון, בין לפשר ובין לדין. ויקבלו בקניין על כך. ואם כך ינהגו, הרי שתהיה לבית הדין סמכות לדון בעניין, אף שמדובר בדיני קנסות. כי בית הדין ידון בעניין כמפשר. ואכן המאירי (בבא קמא פד ע"ב) כתב: 

ויש מתרצין בכל אותן המעשים שהוזכרו בתלמוד שדנין אותם בבבל, ענינם דשבאו לפנינו לדין, הואיל ומקבלים עליהם את הדין, דנין בכל מה שיבואו לפנינו עליו. אבל כל שאין שניהם באין לפנינו, אין דנין את האחד, אע"פ שחברו קובל עליו מתורת דין.

כלומר, הדיינים שאין דנים בבבל, לא דנים אותם מכוח כפייה. כשהתובע תובע הנתבע ובית דין מחייב הנתבע לבוא ולהתדיין בפניו. לא כן כששני הצדדים מסכימים להתדיין בפני בית הדין. שבמקרה זה בית הדין דן גם בדברים שצריכים בית דין סמוכים. וב'פתחי תשובה', הביא ש'שער המשפט' נסתפק אם דיינים יכולים לדון בדינים שאין דנים באמצעות קבלה. איני יודע גדרי ספקותיו, אך אני מניח שהוא מתכוון שהסתפק אם מכוח הסכמת בעלי הדין, יכולים הדיינים לדון דיני קנסות. אולם נראים הדברים, שאם בית הדין ידון בדרך של פשרה, מכוח הסכמה, גם לדעת 'שער משפט', ההסכמה תועיל. ובוודאי אפשר לומר כן על פי דברי המאירי.

ב) נראה שאפילו טרם חתמו על שטר בוררות, יכול בית הדין לחייב אדם דתי להתדיין בפניו בעניין זה. מדין מה נפשך. שהרי יש חוק המחייב בעל כלב לשלם על הנזקים שכלבו גרם כשנשך. ואם כן, ניתן לומר שחוק זה הוא הסכמה של החברה בישראל שבעלי כלבים ישלמו על הנזקים שכלביהם גורמים בנשיכותיהם. וזה אינו שונה מיכולת החמרים, או הספנים, או כל האיגודים המקצועיים להסיע על קיצתם. ואם הנתבע יסרב, אפשר שבעניין זה, בית הדין ייתן לתובע רשות לתובעו בערכאות. אבל תוך התחייבות מראש בבית הדין, שאם יזכה בית המשפט בסכום שהוא מעל מה שההלכה מכירה בו, שלא יגבה מן הנתבע יותר משההלכה מתירה לו. כיוצא בדבר, אם הנתבע אינו דתי, והוא אינו מוכן להתדיין בבית הדין, בית הדין יוכל לתת רשות לתובע לתובעו בערכאות, כפוף להתחייבות הנ"ל.

ג) אם התובע תפס נכס של המזיק, אפשר שבית דין יכול לדון בעניין. ועל כל פנים יכול בית הדין לומר למזיק, שכל עוד לא יפייס את התובע, בית הדין לא יורה להחזיר את הנכס שתפס, כפי שהדבר עולה מדברי הרמב"ם. וכפי שהרב ברוך שרגא סבר שיש לפעול בדרכו של מר צמח גאון. ואף על פי שלדעת 'קצות החושן', אין חובה לצאת ידי שמיים, בתשלום קנס. כי קנס נוצר רק כשבית דין סמוך מרשיע. ולכן אין הניזק יכול לתפוס, אך אפשר שבנסיבות שיש חוק שתכליתו להגן על בני אדם מפני המזיקים, גם 'קצות החושן' יודה שהתפיסה מועילה. ועוד, שאם הניזק תפס נכסי המזיק, והפך להיות מוחזק, אפשר שהוא יוכל לטעון שקים לו כדעת הפוסקים, שסוברים שניזק יכול לתפוס נכסי מזיק, גם לצורך פלגא נזקא קנסא.

אשר לעובדה שאין הניזק יודע אילו כלבים נשכוהו ואיזה כלב רק התנפל עליו, לכאורה הניזק לא יוכל לתבוע את בעל הכלב האחד, כי המוציא מחברו עליו הראיה. בעוד שמבעל שני הכלבים בוודאי יכול הוא לתפוס, שהרי כלב אחד משני כלביו, בוודאי נשך. ורק כלפי הכלב השני יש ספק. וכנראה, חייב לשלם חצי הנזק, כדין שכתב ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שפג סעי' ג): 'שנים שהמיתו כאחד או שברו את הכלי כאחד, משלמים ביניהם'. כלומר כל אחד חצי. ולא כל אחד הכול.

סיכום

אף שבעוונותינו המרובים, טרם זכינו לחידוש הסנהדרין ולחידוש הסמיכה, ולכן בית הדין בימינו חסר הרבה סמכויות, אסור שבית הדין יפעל כחסר סמכויות, וידחף את בעלי הדין לערכאות. אלא על בית הדין למצוא דרכים מעשיות, כדי להשלים באופן מעשי את הסמכויות שהוא חסר. כמו שמסופר בגמרא שהיה כלב שאכל כבש, וחתול אוכל תרנגול, ומעשים אלו אירעו בבבל, שאינם דנים דיני קנסות, ואפילו לא דיני נזיקין, בלתי שכיחים. והורו בבבל שאם הניזק תפס, אין מוציאים מידו. וכן שמנדים את המזיק כדי שיעלה עם התובע לבית דין בארץ ישראל להתדיין שם. והגע בעצמך. כמה שווה כבש באותם ימים, או כמה שווה תרנגול באותם ימים, ובית הדין מחייב את הנתבע ללכת לא"י, מרחק רגלי, במשך של כשבועיים ימים ומעלה (כשהרי רק בשבעה במרחשוון מבקשים את הגשמים, עד שהבבליים שעלו לרגל יגיעו מן המקדש, לביתם) תקופת זמן שיש בה הרבה אבדן ימי עבודה והרבה הוצאות הדרך, בשביל לדון בתביעה של ערך חצי תרנגול או חצי כבש. ואין ספק שבדברים אלו, דייני בבל לימדו אותנו, שכל בית דין בימינו צריך למצוא דרכים עקיפיות כדי לאלץ את הנתבע להתדיין בדין תורה, או כדי שיפייס מבחינה כספית את התובע. וכך עלינו לעשות. כפי שהצענו את הדרכים הנ"ל. כי כמוהם נראה, וכן נעשה, וה' יהא בעזרנו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.