השתלטות מרחוק על כלי רכב שנגנב

רקע

בסוגים רבים של מכשירים 'חכמים', ובכלל זה טלפונים, מקררים שעונים וכלי רכב ישנו שבב שמאפשר ליצרן המכשיר לאסוף נתונים עליו. ישנם מקרים בהם היצרן יכול להשבית את המכשיר בעזרת 'מתג השבתה', וכך נעשה במקרים בהם רכב נגנב ובעל הרכב ביקש זאת מהיצרן (כגון, בעקבות טבח שמיני עצרת תשפ"ד). על רקע זה עולה השאלה האם מבחינה משפטית יכול בעל רכב שנגנב לדרוש מהיצרן להשבית את הרכב כדי שהגנב לא ייהנה עוד מהרכב הגנוב. כדי להשיב לשאלה זו, יש לעסוק בשורה של שאלות מקדימות שיש לבררן אחת לאחת.

1) ברור כי בעל החפץ זכאי לקבל את החפץ שלו מן הגזלן, אולם יש לברר אם הוא רשאי להזיק לחפץ הגזול. שכן לגזלן יש 'קנייני גזלה' בחפץ הגזול. והשבתת הרכב מונעת מהגזלן ליהנות מהגזלה בלי לקיים את זכות הבעלים להשבת הגזלה.

2) בהנחה שהבעלים רשאי להזיק לחפץ, יש לברר האם אדם אחר חייב או רשאי להיענות לדרישה להזיק לחפץ עבור הבעלים.

3) האם שליטת היצרן בשבב ויכולתו באמצעות השבב לאגור מידע מגדירה את היצרן כבעלים משותף של החפץ, וממילא יידרש היצרן להשבית את החפץ במסגרת שותפותו בו.

4) בהנחה שהבעלים אינו רשאי מבחינה משפטית להזיק לחפץ הגזול. יש לדון מה יהיה הדין כאשר בחוזה מכירת הרכב התחייב היצרן להשבית את הרכב במקרה של גנבה. האם התחייבות כזו תקפה מבחינה הלכתית.

א. דרישת השבתה כהשבה

בעל החפץ הגזול רשאי לדרוש את השבתו לרשותו, אף אם החפץ אינו שווה כלום, מפני שנאסר בהנאה, כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח, שהגזלן יכול לומר לבעלים 'הרי שלך לפניך', ולהיפטר בהשבת החמץ. ככל שיש בכך 'השבה', יכול גם הבעלים לדרוש את השבת החפץ גם כשאינו שווה דבר. אולם במקרה זה, החפץ אינו מושב לבעלים גם לאחר ההשבתה, אלא נשאר ברשות הגזלן ורק הופך ברשותו לגרוטאת מתכת. אולם, מסתבר שאם בעל החפץ קובע שמבחינתו השבתת החפץ היא גבייתו, ומצידו כך תתקיים השבת הגזלה, זכותו לדרוש זאת. אולם דרישה כזו תשלול ממנו את הזכות להחזרת החפץ לידיו או לפיצוי, היות שהסכים שהשבתת החפץ תיחשב השבה. לכן, במקרה שהבעלים מעוניין לתבוע מהגזלן פיצוי, יש לבחון האם השבתת רכב מוצדקת שלא כתחליף להשבה.

ב. דרישת השבתה כמניעת נזק

לכאורה, יכול הבעלים לדרוש את השבתת החפץ בגלל הנזק שנגרם לו מכך שאינו יכול להשתמש בו. הגזלן המחזיק בחפץ מונע מן הבעלים להשתמש בו ולהפיק ממנו רווחים. אמנם ה'מבטל כיסו של חברו' פטור מלשלם על הנזק כמבואר בירושלמי וכפי שפסקו ראשונים ואחרונים, מפני שהנזק מוגדר כ'גרמא', אולם מכיוון ש'גרמא' בנזיקין אסור, יוכל הבעלים לדרוש מהגזלן להימנע מלהזיק לו, כלומר לדרוש את השבתת החפץ. אולם מכיוון שהשבתת החפץ לא תמנע את הנזק, שהרי היא לא תשיב את החפץ ליד בעליו, אי אפשר לדרוש אותה מכוח הדרישה ממזיק להימנע מלהזיק.

ג. דרישת השבתה - מניעת שימוש מהגזלן

לכאורה, יכול הבעלים לדרוש את ההשבתה כדי למנוע מהגזלן את השימוש בחפץ הגזול. שכן מלבד הזכות לדרוש את השבת החפץ הגזול, עומדת לבעלים הזכות הרגילה להשתמש בחפץ וליהנות מפירותיו. היות שהשימוש בחפץ עדיין שייך לבעלים, יהיה הבעלים רשאי לדרוש מהגזלן להימנע מהשימוש בחפץ ככל שאיננו משלם על השימוש בו. אולם לכאורה אין הדבר כן. שכן הגמרא פטרה את הגזלן מתשלום דמי שימוש בחפץ ככל שהתכוון לגזול אותו, למשל, התוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה פטור מלשלם שכר כאשר התכוון לגזול את הספינה, ורב נחמן חייב לשלם דמי שימוש רק מכוח קנס בית דין. כלומר, מעיקר הדין פטור הגזלן מלשלם את דמי השימוש. מה שיכול ללמד שזכות השימוש נתונה ביד הגזלן.

1. טעם הדין שגזלן פטור מדמי שימוש בגזלה

נראה ששאלת השבתת הגזלה תלויה בטעם הפטור מדמי השימוש. 

תקנת השבים – לדעת רבנו יהונתן והסמ"ע, הגזלן פטור מתשלום דמי שימוש רק משום תקנת השבים שנועדה להקל עליו לשוב בתשובה. כלומר מעיקר הדין הבעלים יכול לדרוש דמים על השימוש, וממילא ברור שזכות השימוש אף היא שלו.

קנייני גזלה – לעומת זאת לדעה הרווחת בראשונים ואחרונים גזלן פטור מלשלם דמי שימוש מעיקר הדין. ומכללם יש שביארו שזכות השימוש היא חלק מקנייני הגזלה שיש לגזלן בחפץ הגזול. לדעה זו לכאורה זכות השימוש בחפץ שייכת לגזלן ואין הבעלים יכול למנוע זאת ממנו, ואם כן אינו יכול לדרוש את השבתת החפץ.

2. ראיות לכך שאין לגזלן זכות שימוש בגזלה

אולם מדברי ראשונים עולה שאף שפטור מדמי שימוש אין לגזלן זכות להשתמש בחפץ הגזול. לכך כמה ראיות:

א) רמב"ם (הל' גזלה פ"ג ה"ו) כתב את פטור הגזלן מתשלום דמי שימוש כך: 

הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה או חרש בה או דש בה וכיוצא בזה והחזירה לבעליה אף על פי שעבר בלא תעשה אינו חייב לשלם כלום שהרי לא הפסידה ולא הכחישה. 

הקביעה 'שעבר בלא תעשה' מתייחסת לחרישה ודישה ולא לגזלה הראשונה (שהרי היא אינה עילה לדרישת תשלום דמי השימוש). משמע, אף השימוש מהווה גזלה.

ב) רמב"ם (הל' גזלה פ"ה ה"ב) פסק: 

אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזלה עצמה, כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה.

ג) רמ"ה כתב שאם הגזלן השכיר את החפץ לאדם שלישי, עליו לשלם את דמי השימוש לבעלים. תשלום דמי השכירות לבעלים מלמד שזכות השימוש בחפץ הגזול נתונה לבעלים. כדברי הרמ"ה פסק הרמ"א.

ד. שור תם שהזיק משלם חצי נזק מגופו. בברייתא נחלקו תנאים: לרבי עקיבא השור מוחלט מיידית לניזק כתשלום, ולרבי ישמעאל אינו מוחלט כתשלום עד לגבייתו. בגמרא מבואר שלרבי ישמעאל אם מכר המזיק את השור, המכירה חלה 'לרדיא' [לחרישה]. כלומר שלרבי עקיבא אין המכירה חלה כלל. הרשב"א הביא את פירוש רש"י וראב"ד שלרבי עקיבא על הלוקח לשלם את דמי השימוש לבעל השור, ונתקשה בכך, כיוון שכשהמזיק מכר את השור הרי הוא גוזל את השור מיד הניזק ופטור מדמי השימוש, וכן הלוקח הבא מכוחו. ולכן הסיק שההבדל בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא אם למכירה יש משמעות לחרישה מתייחס להיתר השימוש בשור, שלרבי ישמעאל שהשור שייך למזיק עד לגבייתו מותר ללוקח לחרוש בשור, ולרבי עקיבא אסור ללוקח לחרוש בשור כדין לוקח מגזלן שאסור לו להשתמש בחפץ.

ה) רמב"ן וריטב"א כתבו שאין לחייב עדים זוממים שחייבו אדם לשלם חוב קודם זמנו משום שמנעו ממנו את האפשרות להשתמש בכסף לרווחים בשנים אלו, מפני ש'מבטל כיסו של חברו' פטור כמזיק ב'גרמא', ואפילו גזלן גמור פטור מתשלום הרווחים האפשריים, שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה. מבואר שהפטור של הגזלן אינו נובע מכך שהוא נעשה בעל הזכות על השימוש בחפץ, שאילו כן, אין ללמוד מגזלן על 'מבטל כיסו של חברו', שהרי גזלן זכה בחפץ לשימושו, ולכן ייפטר מלשלם על מניעת הרווח העתידית, שכן מנע רווח מחפץ שכבר איננו של הבעלים, ואילו ה'מבטל כיסו של חברו' אינו זוכה בחפץ ולכן אם מניעת השימוש בחפץ נחשבת לנזק הוא עשוי להתחייב עליה.

3. מדוע גזלן פטור מדמי שימוש אף שאין לו זכות שימוש

נתבאר עד כה שזכות השימוש נותרת בידי הבעלים ולא עוברת לגזלן, למרות זאת הגזלן פטור מדמי שימוש. עובדה זו דורשת הסבר, כיצד ייתכן שזכות השימוש שייכת לבעלים ולמרות זאת הוא אינו יכול לדרוש עליה תשלום? הגמרא (בבא קמא צו ע"ב) ביארה שהגזלן פטור מלשלם דמי שימוש בנימוק: 'כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה'. נימוק זה נראה תמוה, שכן ברור שכלל זה שגזלן משלם כשעת הגזלה תקף רק כשלא קמה עילה חדשה לחייב אותו, אולם ככל שתקום כזו, ישלם כשעתה. כך מבואר בגמרא במקרה שהגזלן הזיק את החפץ. וכפי שהיה פשוט לרמב"ן וריטב"א שאם מבטל כיסו של חברו חייב, יתחייב גם גזלן. אם כן, כיצד מהווה הכלל 'כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה' עילה לפטור אדם שמשלם את דמי השימוש בחפץ כאשר דמי השימוש נובעים מעילה אחרת מלבד הגזלה? נראה כי למרות שקניין הגזלן בחפץ הגזול אינו מקנה לו את זכות השימוש בחפץ, מכל מקום, פעולת השימוש היא המשך של הגזלה הראשונה. ולכן, לכתחילה אין לגזלן זכות שימוש בחפץ, כשם שאין לו זכות לגזול. אולם בדיעבד, ככל שהגזלן השתמש בחפץ, אין בכך כדי ליצור חיוב נוסף מעבר לחיוב שחל עליו בעת הגזלה. ההנחה שאין לגזלן זכות שימוש בחפץ נתבארה במובלע גם בדברי רבי שמעון שקופ (בבא קמא סי' נא אות ה), למרות שלדעתו הפטור מתשלום דמי שימוש נובע מקנייני הגזלה, וכדבריו: 'אין לו זכות להשתמש בו מקודם כמובן' – דברים המאשרים את האינטואיציה המוסרית שלא ייתכן שתהיה לגזלן זכות משפטית לעשות שימוש בחפץ הגזול, אלא רק פטור בדיעבד לאחר אם השתמש. 

נתבאר אפוא, כי מלבד תביעת הבעלים להשבת הגזלה, רשאי הבעלים לדרוש מהגזלן שלא להשתמש בחפץ הגזול גם טרם השבתו. יש לשים לב כי מדברי ראשונים שהובאו לעיל עולה כי דין זה אינו נובע ממניעת השבת הגזלה על ידי השימוש, שהרי הרמ"ה עסק בתשלום דמי השכירות, בלי תלות במעמד החפץ. גם הרשב"א עסק בלוקח שאיננו מנסה למנוע את הגבייה, שהרי הרשב"א אוסר על הלוקח להשתמש בשור כאשר איסור זה אינו נאכף בתשלום. מדברי הרשב"א עולה עוד, שהדרישה שלא להשתמש בחפץ קיימת גם כאשר דרישה זו לא תשיב את אפשרות השימוש או דמיה לידי הבעלים, שהרי השור עודנו ביד הלוקח עד לגבייתו בידי בעליו, כך שהאיסור לחרוש בשור נובע מדרישת הבעלים שלא להשתמש בחפץ שלו, דרישה שאינה מותנית בתועלת ממונית שתהיה לבעלים מכך. משכך, זכותו המשפטית של הבעלים לדרוש מהגזלן להימנע מלהשתמש בחפץ הגנוב, ומכלל זכות זו גם להשבית את החפץ הגנוב כדי לממש דרישה זו.

ד. התערבות צד שלישי בהשבתה

עד כה נתבאר שלבעלים קיימת זכות משפטית למנוע מהגזלן להשתמש בחפץ הגנוב, ובכלל זה להשביתו. ולכן, ככל שביד הבעלים להשבית את החפץ זכותו לבצע השבתה זו. אולם יש לברר את הדין במקרה שהבעלים אינו יכול להשבית את החפץ הגנוב בעצמו והוא זקוק ליצרן לצורך ההשבתה, אם מותר לו להסתייע ביצרן, ואם הוא יכול לדרוש מן היצרן לסייע לו בהשבתה. מספר שיקולים עשויים להוביל לכך:

1. השבת אבדה

לכאורה כל אדם חייב להשיב גזלה לבעליה משום מצוות השבת אבדה, אולם אי אפשר לדרוש מהיצרן להשבית את החפץ שנגנב מן הטעם הזה, שהרי השבתת החפץ אינה מביאה ישירות להשבתו לבעליו.

2. 'עביד איניש דינא לנפשיה'

ההלכה מתירה לאדם לעשות דין לעצמו, ואף לערב אנשים נוספים, אפילו במקום שאין הפסד בהמתנה עד להגשת תביעה בבית דין. לכן כאשר אפשרות ההשבתה היחידה נמצאת ביד היצרן, אף אם מדובר בחברה של לא-יהודים, מותר להיעזר בהם כדי לעשות דין. דין זה מאפשר לבעלים להסתייע בהשבתה אולם אין בכך כדי לחייב את היצרן לסייע בהשבתה.

3. עשיית משפט

מצווה למנות שופטים ושוטרים כדי לעשות משפט צדק. מצווה זו מוטלת על כלל הציבור, וכן כתב ספר 'החינוך' שמצוות מינוי השופטים מוטלת על הציבור. משמעות הדבר לכאורה שהיחיד פטור ממצווה זו. משמעות המצוות המוטלות על הכלל התבארה בספר 'החינוך' (מצווה תא): 

והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור... והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד. 

מצוות מינוי הדיינים אינה רק ליצור מוסד שיפוטי אלא גם להביא לידי ביצוע הכרעת הדין, כעולה ממצוות העמדת השוטרים האוכפים את הכרעת הדין. יש לטעון, כי המצווה המוטלת על הציבור היא למנות דיינים שיעשו משפט, ולכן מכוח מצוות העמדת הדיינים חובה על כל אחד גם לסייע בביצוע הדין, ככל שהדבר תלוי בו. ממילא ההיענות לדרישת הבעלים להשבית את החפץ המצוי ביד הגנב תידרש ממי שבידו הדבר, דהיינו היצרן שיש ביכולתו להשבית את החפץ, בלי צורך לעבור דרך בית הדין, היות שיכולת עשיית המשפט נמצאת ביד היצרן ולא ביד בית הדין. גם כאשר החברת המייצרת שביכולתה למנוע את הנזק שייכת לגויים, שאינם מצווים ב'שופטים ושוטרים', ניתן לדרוש מהם להיענות לדרישה להשבית את החפץ, ואף יותר מהדרישה בישראל. שכן בני נח נצטוו על הדינים, ומשמעות הדבר לפי הרמב"ם להושיב דיינים שישפטו, ולרמב"ן לדון דיני ממונות. גם לדעת הרמב"ם העלה 'מרכבת המשנה' שמשמעות מינוי הדיינים איננה רק לשפוט בשבע מצוות בני נח אלא לשפוט בכלל משפט צדק. היות שבן נח נשפט בדיין אחד, הרי ממילא מוטל עליהם לדון דין זה. כפי שביאר רמב"ן מצוות דינים מוטלת על מי שבידו לדון אותה. ממילא במצב שבו היצרן הוא שיכול לעשות את הדין הקיים, יהיה מוטל עליו לעשות זאת. גם אם לא נסכים לכך, בטענה כי עשיית המשפט שייכת באופן מהותי לשופטים ולא לכל אדם, ברי כי כפיית בית דין על זכות הבעלים אפשרית והכרחית, כך שהבעלים יוכל לפנות לבית הדין בדרישה שיורה ליצרן להשבית את החפץ הגזול מכלל זכותו.

4. שותפות

הדיון עד כה עסק ביצרן מסיבות טכניות, מפני שהוא זה שיכול להשבית את החפץ הגנוב. אולם אין ליצרן מחויבות מהותית להשבתה מעבר למחויבות של אדם אחר. כך שהאמור כאן תקף גם במקרה שאדם שלישי יכול להשתלט על החפץ הגנוב באמצעים של לוחמת סייבר, שניתן לדרוש ממנו להשבית את החפץ. משמעות הדבר היא, שככל שהשבתת החפץ כרוכה בהוצאות, יישא בהן הבעלים, היות שחובת האחרים לסייע לבעלים במה שהם יכולים לעשות והוא אינו יכול, דהיינו השבתת החפץ. אולם אין לחייבם בהוצאות ההשבתה בהן יכול הבעלים לשאת. אולם נראה שיש מקום לחייב את היצרן להשבית את החפץ משום שרק לו כיצרן החפץ יש זיקה קניינית למערכת ההפעלה, מה שאין כן אצל כל אדם אחר, גם אם הוא יכול בפועל לפרוץ למערכת ההפעלה ולהשבית אותה. משום כך מסתבר אף שהיצרן יידרש להשתתף בחלק מהוצאות ההשבתה. היצרן משאיר את מערכת ההפעלה של המכשיר מקושרת אליו, וכך משתמש בקביעות במידע המועיל לו לשפר את מוצריו, לתקן תקלות וללמוד על הרגלי השימוש של המשתמשים והתאמת מוצרים אליהם. איסוף המידע והשימוש בו באמצעות מכשירים חכמים אינו עניין זניח ליצרן, הוא עשוי לשמש את היצרן למחקר ואף למכירת נתונים סטטיסטיים לגורמים שונים, השימוש רחב עד שהפגיעה האפשרית בפרטיות הלקוחות באמצעות איסוף המידע אודותם ומידת הסכמתם והבנתם אותה זכתה להתייחסות של גורמי ממשל ומחקר. אפשר להגדיר מצב זה כהתחייבות של הרוכש לאפשר ליצרן לקבל מידע מהמכשיר, כאשר הבעלות על המכשיר הינה שלו לגמרי. במצב כזה לא תהיה ליצרן כל מחויבות כלפי הרוכש בשל השימוש שלו במכשיר לאיסוף מידע. אולם נראה שנכון יותר להגדיר את השימוש של היצרן כ'שיור' בבעלות על המכשיר החשמלי, כלומר המכשיר שייך ללקוח, והמחשב שייך במשותף ללקוח וליצרן, שכן הוא משמש לשתי מטרות ולפיכך לשני בעלים: הפעלת המכשיר – ללקוח. איסוף מידע ושיגורו – ליצרן. לפי הגדרה זו, יש לבסס את מחויבות היצרן להשבית את החפץ הגנוב על חיובי השותפים. שכן, מצינו ששותפים כופים זה את זה לעשות את כלל הפעולות הדרושות לקיום השותפות והשימוש התקין במשותף, ומכלל זה גם את כלל הפעולות הדרושות להעמדת הזכויות המשותפות בחפץ מפני איומים עליהם. היות שהחזקת הגנב בחפץ הגנוב סותרת את זכויותיהם המשותפות, שכן הגנב לקח את החפץ משניהם, הרי שכל צד יכול לכפות את חברו להעמיד את זכויותיהם המשותפות בחפץ. גם אם לא נקבל את כל האמור לעיל בקשר לתביעת הגזלה מבחינה משפטית, מסתבר שמבחינת השימוש בחפץ, ההגנה על החפץ המשותף כוללת גם את ביטול האפשרות שגנב ייהנה מחפץ ששייך להם. לכן מסתבר שהיצרן כשותף מחויב למנוע את הנאת הגזלן מהחפץ הגזול, באמצעות השבתתו. מחויבות זו מתעצמת מתוך ההנחה הסבירה, שהשבתת החפץ הגנוב עשויה להוות צעד בדרך להשבת הגנבה, באמצעות משא ומתן ופדיון החפץ הגנוב בסכום קטן, לאחר שכבר אינו מביא תועלת לגנב. מכוח הנחה זו, במקרה שבו ישנן הוצאות בדרך להשבתת החפץ הגנוב, יתחלק התשלום בין השותפים.

ה. תוקפה של התחייבות להשבתה

יש לברר את הדין במקרה שחובת היצרן להשבית את החפץ הגזול עוגנה בחוזה המכירה, האם חוזה זה תקף על פי דין? אם נראה את היצרן כשותף בחפץ, כמוצע לעיל, הרי שבמקרה כזה יהיה אפשר להגדיר את החוזה כקביעת תנאי השותפות להם מחויבים הצדדים, וממילא נראה את חובת היצרן לפעול כך במסגרת שימור החפץ המשותף. במקרה כזה, יישא היצרן בהוצאות ההשבתה כמתואר בתנאי ההתחייבות, אולם חובתו לא תהיה מכוח ההתחייבות הקניינית, אלא משום שההתחייבות מגדירה את מושג השותפות ביניהם כצורתו. אולם אם לא נקבל את הגדרת היצרן כשותף, ונרצה לדון רק מכוח התחייבותו, יהיה הדין כלהלן: התחייבות כעין זו היא התחייבות על מעשה, שדינה כ'קניין דברים' שאינו חל גם במקרה שבו נעשה מעשה קניין כהלכה. אולם במקרה זה נראה שיש להתחייבות תוקף, שכן ההשבתה היא חלק מהעמדת המכירה וההגנה על החפץ, שנכללת בהעמדת העסקה. שהרי מכוח האחריות על המכירה, דהיינו החובה לדאוג לקיום העסקה ולאי ביטולה מצדדים אחרים, נדרש המוכר לעמוד בדין עם הטוענים שהחפץ אינו שלו, למרות שבהנחה שהחפץ באמת שלו, שהיא ההנחה שעליה נשענת עסקת המכירה, מדובר למעשה במניעת גזלה שמתרחשת אחרי המכירה. וכן מכוח חובת האחריות נדרש המוכר לפעמים לבטל את העסקה למרות שזו כבר חלה, כאשר העמדת העסקה תהיה כרוכה בעיסוק וטיפול בערעורים שאין הקונה חפץ בהם. כיוצא בזה, כשהמכירה נעשתה על דעת שיכתוב לו שטר, חייב לכתוב שטר ואינו יכול להימנע מכך כבכל תנאי מפני שזו העמדת העסקה, וכשהתנה עמו אחריות של אונס, חייב המוכר באחריות כשגוי הוציא מידו בטענה שאין השדה שלו, גם כשאיננו מאמינים לגוי, מכאן שמושג האחריות העקרוני שהוא העמדת וקיום העסקה עשוי לכלול גם הגנה נוספת על קיום העסקה ולא רק הגנת ברירת מחדל, ועשוי לכלול גם הגנה על מאורע עתידי שיארע לה. ולכן, ככל שהתחייבות זו ניתנה במסגרת האחריות לעסקה, היא תחול ותחייב את היצרן לעמוד בה ולהשבית את החפץ הגנוב. במקרה כזה, ככל שיידרשו הוצאות להשבתת החפץ, יישא היצרן בכל הוצאות אלו במסגרת חיוב האחריות.

סיכום

א) מלבד דרישת השבת הגזלה עומדת לבעלים הזכות לדרוש מהגזלן להימנע משימוש בחפץ, שכן קנייני הגזלה אינם מקנים לגזלן זכות להשתמש בחפץ.

ב) לדעת הרמב"ם בכל שימוש בחפץ הגזול עובר הגזלן על 'לא תגזול'.

ג) לכן, במקרה של מכשיר 'חכם' אותו ניתן להשבית מרחוק. יכולים הבעלים לדרוש מהיצרן להשבית את המכשיר ובכך למנוע מהגזלן את השימוש בחפץ.

ד) חובת היצרן קיימת גם כשלא התחייב בעת הקנייה כלפי הבעלים להשבית את המכשיר במקרה גנבה, מכוח חובתו לסייע לנגזל בעשיית משפט.

ה) נראה שמוטלת על היצרן חובה נוספת, משום שכאשר הוא משתמש במכשיר ה'חכם' לאיסוף מידע וטיוב מוצריו, הוא נחשב שותף במכשיר גם לאחר מכירתו, וממילא הוא נושא בחובת השותפים לשמור את חפציהם המשותפים.

ו) במקרה שיש עלויות להשבתה – יחלקו היצרן והבעלים בעלויות.

ז) ככל שהתחייב היצרן להשבית את המכשיר במקרה גנבה, התחייבותו תקפה הן כחיוב אחריות הן כחלק מתנאי השותפות, וככל שסוכם על כך, הוא שיישא בעלות ההשבתה.