האם מותר לחייל לחתום 'קבע'?

א. איסור שכירות יותר מג' שנים

כתב 'הגהות מרדכי' (בבא מציעא פ"ו סי' תנט-תס): 

יש ליזהר לסופר או מלמד או שאר בעלי מלאכות להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע וסמוך על שלחנו שלוש שנים משום כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). 

וביתר ביאור כתב מהר"ם מרוטנבורג בתשובה (דפוס פראג, סי' עב): 

דעד ג' שנים נקרא שכיר ולא עבד... הלכך יכול להשכיר עצמו שנה או שתיים או שלוש רצופים, יותר - לא מצי להשכיר עצמו. 

והרמ"א (חו"מ סי' שלג סעי' ג) פסק כן להלכה: 

אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלוש שנים. 

והש"ך הביא את הטעם הנ"ל מהמרדכי ומתשובת המהר"ם. 

מן הדברים הנ"ל משמע שדווקא שכירות פועל שהיא 'להיות בבית בעל הבית בקבע וסמוך על שולחנו' אסורה יותר משלוש שנים. לפי זה, בימינו, שאפילו במשרות עבודה תובעניות ביותר, העובד 'משועבד' לעבודת השכירות שלו בשעות העבודה בלבד, ובשאר הזמן הוא חופשי לעשות כרצונו, לא יהיה איסור בשכירות שאינה מוגבלת בזמן, אף שיכולה היא להימשך מעל שלוש שנים, וגם מעבר לשש שנים. עוד אפשר ללמוד, שאף ב'עבודת קודש' אין לאדם להשכיר עצמו ליותר משלוש שנים. וייתכן שלזה כיוון הרמ"א כשכתב: 'אפילו מלמד או סופר', להשמיענו שאף שעבודתם של מלמד או סופר היא בלימוד תורה, אין הם פטורים ממגבלה זו. ולכן גם בשכירות 'רב', דנו הפוסקים, כיצד העסקתו ע"י הקהילה תהא מותרת על אף המגבלה האמורה. ודומה שעל אחת כמה וכמה, בשכירות בעבודה שהיא צורך מצווה, שתהיה מוגבלת במגבלה הלכתית זו, שהרי בעלי תפקידים רבים מקור פרנסתם הוא מעיסוק שהוא בוודאי מצוה, כגון: רופאים, וכל צוותי הרפואה, וכן עובדים של עמותות חסד וצדקה, ולא שמענו שעל כל אלו לא תחול המגבלה של 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'.

ב. שירות קבע בצבא

מתוך האמור לעיל, יש לדון ב'שכירות' אנשי צבא קבע במצבים מסוימים. לכאורה, צדדי ההיתר הנ"ל, שהעלו הפוסקים במקרים אחרים, אינם שייכים בהם. כאמור לעיל, אף שחיילים עוסקים במצווה, שוודאי ניתן להגדירה כמצווה גדולה, אין בכך בכדי להתיר את העסקתם לתקופה העולה על שלוש שנים. ההיתר המרווח ביותר לחלק ניכר מאנשי צבא הקבע, הוא העובדה, שלמעשה אף שהם 'לובשי מדים' אין הבדל בינם לבין אזרחים רבים שאף הם עובדים בשירותו של צה"ל, לכל הפחות באשר לרוב המקצועות העורפיים בצבא. לאחר יום עבודתם, או אפילו כמה ימים ברציפות, הם נוסעים לביתם, פושטים את המדים, והרי הם אזרחים רגילים, שאין הצבא קובע את סדר יומם. השאלה ההלכתית, אותה העלינו בראשית הדברים, נותרה באשר לקבוצה של בעלי תפקידים קרביים בצבא, שה'שעבוד' שלהם לתפקידם הצבאי מוחלט. גם כאשר הם בחופשה, בכל רגע נתון, ניתן לזמנם ללא דיחוי למשימה קרואה, ולמעשה למשך תקופה מסוימת בחייהם הם 'משועבדים' לגמרי לתפקידם. על אף האמור, מתוך בירור המציאות שבצבא, גם כאשר חייל מוחתם ל'קבע', לא תמיד ברור שתקופה כזו תימשך יותר משלוש שנים, ולכן, לא ברור האיסור ההלכתי שב'שכירות' כזו. אולם, במקרים מסוימים, בעיקר בדרג פיקודי בכיר יותר, או בתפקידים ייחודיים, כגון טייסים, השירות הצבאי ב'קבע' מותנה, או לעיתים מתועדף, ע"י מגורים בתוך מחנה צבאי. כלומר, זו מציאות הלכתית שבה 'איש קבע', כחלק מתפקידו, נמצא 'סמוך על שולחן' הצבא. דומה שמציאות כזו, סוגרת לכאורה את השער על כל ההיתרים השונים הקיימים בנושא, שכן במקרים כגון אלו, 'איש קבע' 'שכור' לצבא לתפקיד צבאי המחייב ביטול כל לוח הזמנים האישי שלו לצורכי הצבא, והוא מתגורר בבית השייך לצבא, בתוך מתחם צבאי.

ג. צדדי היתר לשירות קבע ארוך

ישנן שתי דרכים הלכתיות להתיר מציאות כזו: האחת, שדין זה שהביאו הרמ"א, נתון במחלוקת להלכה, ולדעת ה'שלחן ערוך' שלא הביא את דברי ה'הגהות מרדכי', אין כלל איסור בשכירות של יותר משלוש שנים. ובוודאי במציאות של צורך גדול מאוד, כמו צורכי הצבא, ניתן לסמוך על שיטת ה'שלחן ערוך'. השנייה, שצורכי הצבא נחשבים כ'דין המלך' וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ומלחמות פ"ד ה"ב): 

ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגיבורים ואנשי החיל, ועושה מהם חיל למרכבתו ובפרשיו. 

יש שכתבו שהלכה זו היא המקור ההלכתי להקמת צבא בדברי הרמב"ם. ועל מלך, לא חלה כלל מגבלת שנות השכירות המובאת ברמ"א. וכבר נמנו פוסקים רבים להכריע כדעת הראי"ה, שהליכות מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל נשענות בתשתיתן על הלכות המלך והמלוכה.