איסור לשון הרע בהנהגות בית הדין

הקדמה

אנו מוצאים מספר הלכות הנוגעות לסדרי הדין המושתתות על הלכות לשון הרע. כמו כן ישנן פעולות אשר בכוחו של בית הדין לבצע אך עליו לשקול איך הן עולות בקנה אחד עם הלכות לשון הרע.

א. תביעה שיש בה משום הוצאת שם רע

בגמרא במסכת פסחים נאמר שמענישים עד אחד אשר בא להעיד לבדו בפני בית הדין, מפני שהוציא שם רע על חברו (עדותו אינה מתקבלת - עקב היותו עד אחד) וכפי שפירש הרשב"ם:

מאחר שאין אתה נאמן בעדות, לא יתקבל עדותך ואין לך עליך מצוה להעיד, הרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל (ויקרא יט).

הרמ"א מדגיש כי פסיקה זו אמורה רק לגבי מקרים שאין לעד נאמנות ועל כן הוא מוציא שם רע, כגון עדות על הוצאת ממון או פסילת אדם והגדרתו כרשע, אך בתחומים שבהם גם עד אחד נאמן, כגון עדות שמטרתה לאפרושי מאיסורא - עד הבא לבית דין כדי למנוע נישואים של כהן לגרושה, אין בכך משום לשון הרע, ומצווה עליו להעיד, וזו לשונו:

ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה, או בדבר אסור ואפרושי מאיסורא; אבל אם כבר נעשה האסור, לא יעיד, דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו.

בגמרא בקידושין מסופר על עד אחד שבא לפני שמואל והעיד על אישה שזינתה. ושמואל אמר שאם הבעל מאמין לדברי העד, עליו להוציאה. נשאלת השאלה מדוע שמואל לא העניש את העד, הרי מדובר על דבר שבערווה וצריך שני עדים? אלא שמכאן משתמע שכל שיש תועלת לעדותו של עד אחד אף שהיא עקיפה אין בכך משום לשון הרע. ועל כן כאשר עדות העד יכולה לגרום לבעל להאמין ולאסור את האישה, יש בה תועלת והיא מותרת. כל זאת נכון בעד שבא ומוציא שם רע על דבר שאינו נוגע לו, אולם לא מצאנו כל הגבלה על בעל דין לתבוע אדם על עוול שנעשה לו, אף שאין לו עדים או ראיות (ויש לבית הדין דרכים לברר את טענות הצדדים באופנים שונים גם שלא על פי עדים כגון אומדנות או שבועה וכדומה). ובלבד שאין מגמתו להפיץ שם רע על חברו אלא לנסות להוציא את האמת לאור. 

ב. אסור לדיין לחשוף את הדעות השונות 

המשנה במסכת סנהדרין (פ"ג מ"ז) קובעת כי הדיינים אינם רשאים לחשוף את הדעות השונות שהיו בדיון משום איסור רכילות, וזו לשון המשנה:

ומניין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבים אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי - על זה נאמר לא תלך רכיל בעמיך ואומר הולך רכיל מגלה סוד.

איסור רכילות הוא איסור לגרום נזק בדיבור על אדם אחר, וכאן ישנו חשש כי החשיפה של המידע הפנימי מבית הדין תגרום נזק לדיין כי בעל הדין יקפיד עליו. ועל כן פסק המאירי (בבא קמא צט ע"ב) כי אף בהוראת איסור והיתר אין לפרסם את הדעות החולקות, וזו לשונו:

אחד מן הדיינין שיצא והוכרע הדין שלא כדבריו, לא יאמר - אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר לא תלך רכיל בעמך. ולא סוף דבר בדינים אלא אף בכל הוראה אלא יאמר כל אחד ואחד כפי מה שהוכרע הדין.

הוראה זו נפסקה להלכה ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' יט סעי' א): 

אסור לדיין לומר כשיצא מבית דין: אני הייתי מזכה, אבל חבירי רבו עלי; והעושה כן הרי הוא מכלל הולך רכיל מגלה סוד (משלי יא, יג).

יש מי שאומר שאף כאשר לדעת דיין אחד ישנה טעות בפסק הדין, אסור לו להגיד ישירות לבעלי הדין שיש טעות, אלא עליו לפנות ישירות לדיינים האחרים כדי שלא לעבור על 'הולך רכיל'. 

ג. נוסח פסק הדין כאשר קיימת מחלוקת בין הדיינים

בעקבות ההלכה האוסרת על דיין לחשוף את דעתו, מוסיפה הגמרא כי גם בפסק הדין צריך להקפיד שלא יופיעו הדעות השונות, ולמסקנת הגמרא יש לכתוב באופן כללי – 'מדבריהם נזדכה פלוני', ואין מגלים מי המחייב והמזכה. ה'פתחי תשובה' (חו"מ סי' יט ס"ק ד) מביא דיון לגבי דיין שאינו רוצה לחתום על פסק הדין כי הוא בדעת מיעוט ולדבריו הפסק דין מוטעה:

עיין בתשובת חו"י סי' קמ"ז, אודות אחד מן הדיינים שלא רצה לחתום על הפסק דין באמרו ששני חבריו טעו ורבו עליו, והדבר ברור לו שאין הדין כן, ואיך יחתום על שוא ושקר. וכתב שאין בדבריו ממש, דמיחזי כשיקרא אין כאן דהא בכהאי גוונא כותבין ומדבריהם, גם בטוח הוא מעונש שמים מאחר שהוא הגיד דעתו לש"ש מאי אית ליה תו למיעבד והתורה אמרה אחרי רבים להטות... ואחר שאין לו טעם נכון ודאי ראוי לענוש הדיין המונע לחתום, מלבד מה שכופין אותו, שהרי בזה הוא הולך רכיל, וגרע טפי מאומר כשיצא מב"ד אני הייתי מזכה.

בשאלה זו הכריעו הפוסקים שהחשש מפני איסור רכילות גובר על רצונו של הדיין לשמור על עמדתו, ועליו לחתום על פסק הדין כדי שלא ייחשף מי זיכה ומי חייב. וכך אנו מוצאים בתקנות הרבנות הראשית (תשנ"ג) תקנה העוסקת בעניין זה (תקנה נד), וזו לשון התקנה:

הדיונים המתנהלים בבית-הדין בדלתיים סגורות הם חסויים. אין לפרסם פרטים על מהלך הדיונים אלא באישור מפורש, בכתב, של בית-הדין.

ד. פרסום פסקי דין לציבור

בתי הדין הרבניים מקפידים שלא יוזכרו שמות בעלי הדין בפסקי הדין המפורסמים לציבור. למרות זאת בחלק מפסקי דין נכתב שהם ניתנו ברוב דעות, ויש שאף פרסמו את שמות הדיינים, וכבר העירו שנוהג זה הוא חדש וראוי לבטלו, כפי שנאמר בפסק דין הבא (פד"ר, חי"א עמ' 214):

פס"ד ניתן ברוב דעות - ואף שהוא ניתן ברוב דעות, אין לכתוב כן בפס"ד, כי הלא כן הוא דברי הגמ' בסנהדרין ל' וכן נפסק להלכה... והנה למה לא קאמר בגמ' שבפס"ד הניתן ברוב דעות כותבין: ניתן ברוב דעות, ולכאורה זה היה הנוסח הפשוט ביותר, דכך הוא לכאורה אמיתת הדבר. ומבואר בזה, דאמנם אי אפשר לכתוב כן, דאין שום פס"ד הניתן ע"פ רוב דעות, דכיון דהלכה הוא דאחרי רבים להטות, הרי ההלכה היא כדעת הרוב וכל ביה"ד פוסק כן, והמיעוט הוא כמאן דליתא, דאין רק אמת אחת והוא דעת הרוב... אומנם נוסח חדש זה ניתן ברוב דעות נפתח בגדולים, דהיינו חברי ביה"ד לערעורים שהתחילו בזה, ולא להם מכוונים הדברים, כי דברי הגמ' בסנהדרין הנז' אינם מכוונים להם, אבל בתי הדין האזוריים למה הם עזבו נוסח הגמ', הרמב"ם, הטור והש"ע, ומחקים נוסחאות אשר מקומם בערכאות, ואין להם מקום אצלנו. זאת ועוד, באחרונה התחילו לפרסם ואף להדפיס שמות המזכין ושמות המחייב, ולהיפך, ובער אני ולא אדע למה עושים כן, שלא כפי האמור בש"ס ופוסקים וכמבואר. 

ה. נוכחות אנשים זרים בדיון - 'פומביות הדיון'

בהמשך להלכה שלא לגלות את הדעות השונות מתוך הרכב בית הדין, אומרת המשנה שיש להוציא את כל האנשים מבית הדין בזמן חקירת העדים. וכן פסק ה'שלחן ערוך', וביאר הסמ"ע כי יש לעשות כן כדי לוודא שלא ידעו מיהו המזכה ומיהו המחייב. יש שהוסיפו טעם נוסף הנובע ישירות מדיני לשון הרע, לדעתם השמיעה עצמה של הדיון יש בה משום רכילות - למי שהדברים אינם נוגעים אליו. ועל כן לדעתם בכל מקרה אין לצפות בדיון בבית הדין ואף אם שני הצדדים מסכימים לכך, אלא אם כן מדובר על צורכי למידה. וכך כתב הרב בקשי דורון (שו"ת בנין אב, ח"ג סי' סו):

איסור לשון הרע יש גם בישיבתם של אנשים בבית הדין במהלך המשפט, שסתם ישיבה בבית המשפט למי שאינו בעל דין זוהי קבלת לשון הרע. וצריכים לדעת אותם מתלמדים הבאים לבתי המשפט ללמוד שאם אין זה לשם לימוד אסורה הישיבה בבית המשפט, ויש בזה משום לא תשא שמע שוא, וקל וחומר לעיתונאים והולכי רכיל שיש לאסור ישיבתם במקום לפי שכל ישיבתם לצורך קבלת לשון הרע והמסייע עובר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול.

ו. פרסום החטא משיקול של הרתעה

התורה מלמדת אותנו כי יש חשיבות לפרסם את הענישה של החוטאים כדי להרתיע את העם למרות שיש בכך פגיעה גדולה באדם. וכך נאמר לגבי זקן ממרא 'וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד' (דברים יז, יג). ועל כן ממתינים עם ביצוע פסק הדין עד לימות הרגל והורגים אותו בפרסום כפי שפסק הרמב"ם (הל' ממרים פ"ג ה"ח):

מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה. וארבעה צריכין הכרזה, זקן ממרא, ועדים זוממין, והמסית, ובן סורר ומורה, שהרי בכולן נאמר ישמעו וייראו.

לדעת הרש"ר הירש (דברים יז, יג) הפרסום לא נועד למנוע הישנות עבירות כאלו, שהרי אינן שכיחות, אלא בעיקר על מנת לבצר את הסמכות ההורית וההלכתית, וזה מצדיק את הפגיעה האישית בחוטא כדי ליצור הרתעה ציבורית מפני מגיעה בסמכות, וזו לשונו:

הפומביות הגדולה של גזר הדין והטלת העונש לא באה למנוע את הישנות אותו פשע - את 'עשות הדבר הרע הזה' של זקן ממרא או בן סורר ומורה. שהרי יש רק הזדמנויות נדירות לעשיית הפשעים האלה, ורק מעטים בעם עלולים להיכשל בהם... אלא דוגמות מרתיעות אלה באו לסייע להחדרת התודעה על חשיבות החינוך והציות: הציות להורים והציות לתורה המסורה ולנושאיה.

כאשר לדעת בית הדין ישנו צורך להרתיע את הציבור מותר לבית הדין לפי שיקול דעתו לפרסם את דבר העבירה. למשל, כאשר לבית הדין התגלה שאיש ציבור היה מעורב בפגיעה מינית ולדעתם חשוב לפרסם זאת כדי שהציבור יהיה יותר ערני ולא יגיד שדברים כאלה לא מצויים, אף שייגרם לאותו אדם נזק ואף ייווצר חילול ה', מכל מקום אם לדעתם זה הוא צורך השעה, יפרסמו. כמובן עליהם לשקול בפלס את התועלת מול ההפסד, אבל מבחינת הלכות לשון הרע, מותר להם לפרסם זאת. וכך כתב הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד הל' ה-ו):

וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שביארנו ולא יהיו אלו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה, וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו. וכן יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי כדי לגדור פרץ כפי מה שיראה לו והשעה צריכה לכך ויאמר שנידהו והחרימהו על דעתו ויפרסם חטאו ברבים שנאמר אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה'.

הרמב"ם מנמק בשתי צורות את הפרסום - האחת מחשיבה את הפרסום כחלק מהעונש, והשנייה על מנת ליצור הרתעה כפי צורך השעה. בכל המקרים הללו הפרסום מותר גם על פי הלכות לשון הרע מכיוון שמדובר על אנשים שבית הדין בירר שהם אכן עשו עבירות, ועל כן הם אינם בכלל אזהרת התורה על לשון הרע ורכילות. וכפי שכתב רבנו יונה (שערי תשובה, פ"ג סעי' ריח):

האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלקים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים.

וביאר זאת ה'חפץ חיים', שאדם כזה אינו כלול בכלל 'עמיתך' ועל כן אין איסור לדבר עליו לשון הרע. 

ז. פרסום על מנת למנוע נזק עתידי מחשש שהחוטא ימשיך בחטאו

שיקול נוסף המאפשר לבית הדין לפרסם עוברי עבירה, הוא כאשר לדעתם עדיין קיימת סכנת פגיעה או נזק מהחוטא. ה'חפץ חיים' (הל' לשון הרע כלל י סעי' ד) פוסק שכאשר מטרת הפרסום היא למנוע נזק עתידי הרי שאין בכך משום איסור לשון הרע מכיוון שיש בזה תועלת, וזו לשונו:

ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוין שיתרחקו בני אדם כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה איננו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב, כיון שעל כל פנים אין מכוין להנות מהפגם ההוא שהוא נותן בחבירו, רק לקנא לאמת, ואולי תבוא על ידי זה תועלת על להבא.

וכבר התריע ר' ישראל איסר איסרלין (פתחי תשובה, או"ח סי' קנו) על המצב שבו אנשים נמנעים ממסירת מידע לטובת אחרים בגלל הלכות לשון הרע, ומוטלת חובה על כל אדם צריך להתריע מפני נזק או פגיעה לחברו ולא להחמיר בהלכות לשון הרע ואז להימנע מכך, וזו לשונו:

וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל ספרי מוסר הרעישו העולם על עון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם להיפוך על עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו... היתכן שימנע מלהודיעו לחברו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע, הלא עונו גדול מנשוא שעובר על לא תעמוד על דם רעיך. והכלל בזה שהדבר מסור ללב אם כוונתו לרעת האחד הוא לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו הוא מצוה רבה... ובדברים כאלו וכיוצא בזה כבר אמרו חז"ל בדבר המסור ללב נאמר ויראת מאלקיך.

סיכום

לבית הדין ישנה אחריות כבדה למנוע עוולות בישראל ומנגד לשמור על שמו הטוב של האדם ועל כן יש הלכות הבאות למנוע רכילות סביב פסק הדין וכן לשמור על כבודו של החוטא כאשר אין צורך בפרסום. אך מנגד בהמשך למגמת התורה לפרסם בשעת הצורך את החוטא גם בית הדין רשאי לפרסם עוברי עבירה כאשר יש צורך למנוע פגיעה עתידית או ליצור הרתעה בשעה שהשעה צריכה לכך.