למי שייך הגז הטבעי שבים התיכון על פי ההלכה

א. תקנת יהושע בן נון ותחולתה על אוצרות הטבע

על פי ההלכה, הבעלות על הקרקע חלה גם על עומק האדמה שמתחת לפני הקרקע[1]. על כן לכאורה, אוצרות הטבע הנמצאים מתחת לפני האדמה שייכים לבעל הקרקע. אלא שחז"ל מביאים שבין התקנות שתיקן יהושע בן נון הייתה תקנה הקובעת כי 'מעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו'[2]. נחלקים הראשונים בגדריה של תקנה זו: יש סוברים כי התקנה קובעת שמים הנובעים מאליהם שייכים לכל בני העיר, אולם מים שבעל הקרקע טרח וחפר כדי למוצאם – שייכם לבעל הקרקע[3]. ויש שאינם מבחינים בין מים שטרח במציאתם למים שנובעים מעצמם, אלא הם מבחינים בין מים הנמצאים בשטחו של בעל הקרקע, השייכים לו, לבין מים היוצאים משטח הקרקע, השייכים לכל בני העיר[4].

תקנת יהושע בן נון נתקנה על מים. יש הסוברים שאפשר ללמוד ממנה שכלל אוצרות הטבע הנמצאים בשטח פרטי שייכים לכלל הציבור, או לפחות שיש סמכות לציבור לתקן תקנות דומות גם לגבי אוצרות טבע אחרים. הדברים אמורים במיוחד בנוגע לגז, שהפך להיות מצרך חיוני ביותר, אשר גם הספקת החשמל והמים תלויה בו[5].

אמנם החלת תקנת יהושע בן נון על כלל אוצרות הטבע היא חידוש שלא מצאנו לו סימוכין. נהפוך הוא, מדברי חז"ל עולה כי גם אוצרות הטבע שייכים לבעל הקרקע שברשותו הם נמצאו. על הנאמר בפרשת 'וזאת הברכה' בנוגע לשבט זבולון (דברים לג, יט): 'עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפני טמוני חול', אומרים חז"ל (מגילה ו ע"א):

אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! לאחיי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת להם ארצות - ולי נתת ימים ונהרות. אמר לו: כולן צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר [עמים הר יקראו]... ושפני טמוני חול. תני רב יוסף: שפני - זה חלזון, טמוני - זו טרית, חול - זו זכוכית לבנה. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מודיעני? אמר לו: שם יזבחו זבחי צדק, סימן זה יהא לך: כל הנוטל ממך בלא דמים - אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום.

בשטחו של שבט זבולון היה אפוא חול לצורך זכוכית לבנה וכן חילזון לצורך התכלת. אוצרות טבע אלו היו נמכרים על ידי שבט זבולון, ומכך הייתה פרנסתו; ולא מצאנו תקנה שקבעה שאוצרות הטבע הללו שייכים לעם ישראל כולו.

אכן יש מקום להבחין בין גז, שכאמור לעיל, הוא מצרך חיוני ביותר, לבין אוצרות הטבע שהיו בחלקו של זבולון. אם כי מסתבר שגם החילזון לתכלת הוא מצרך חיוני. מכל מקום, בנידון דידן נראה שאין צורך להכריע בשאלה למי שייך הגז הנמצא בשטח פרטי, משום שמדובר בגז המצוי במעמקי הים התיכון.

ב. הבעלות על אוצרות טבע הנמצאים בים

על פי ההלכה נחשב הים הפקר, וכל הקודם וזוכה במה שבתוכו – זכה, כפי שפסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' רעג סעי' יב):

המדברות והימים והנהרות והנחלים, כל שבהם הפקר וכל הקודם בהם זכה; כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער וכיוצא בהם[6].

אמנם הבאנו לעיל ששבט זבולון השוכן לחוף הים נחשב בעלים של החילזון המצוי בים, אך נראה שבעלותו הייתה רק על חלק הים הסמוך לחופו, ושאר חלקי הים היו הפקר[7].

הבחנה זו שבין המים הסמוכים לחוף לבין מעמקי הים מצויה גם בחוק הבינלאומי[8]. לפי אמנת האומות המאוחדות על משפט הים משנת 1982, לכל מדינה שגבולה בחוף יש 'מים טריטוריאליים' ברצועה המשתרעת לכל היותר 12 מיל ימי, שהם כ- 22 קילומטרים, כלפי חוץ מחופה של המדינה. אזור זה נחשב שטח שתחת ריבונותה של המדינה. מעבר לרצועה זו יש 'האזור הסמוך' למים הטריטוריאליים, המוגדר עד 24 מיל ימי (44.448 ק"מ) מקו המוצא. השליטה של המדינה שגבולה בחוף על האזור הסמוך למים הטריטוריאליים מותרת כדי 'למנוע הפרה של מנהגיה, חוקיה ותקנותיה הבריאותיים, למנוע הגירה בלתי חוקית ולשמור על כספי הציבור'. מחוץ ל'איזור הסמוך' קיים האזור הכלכלי הבלעדי ('מים כלכליים'). זהו אזור ימי עד 200 מילים ימיים (370.4 ק"מ) מחוף מדינה, ובו למדינה זכויות מיוחדות לחיפוש משאבים ימיים ולשימוש בהם. קידוחי הגז שלגביהם מתנהל הפולמוס כיום מצויים בתחום האזור הכלכלי הבלעדי של מדינת ישראל – הרחק מתחום 'המים הטריטוריאליים' שלה[9]. מכאן שמבחינת ההלכה, לכאורה יש לראות בגז המצוי שם הפקר, באשר אינו מצוי בתחומו הפרטי של איש ואף לא בתחום השטח הטריטוריאלי של המדינה.

על פי ההלכה, אין למדינה זכות להפקיע רכוש של הפקר מהזוכה בו. מכאן יש להסיק לכאורה, כי אין למדינה זכות לפגוע בבעלותן של חברות הגז על הגז שהן מפיקות בלב ים, שכן הן זכו בו מן ההפקר[10]. אלא שכפי שנראה להלן, אין הדבר כן.

ג. בעלות מכוח ייאוש

חוק משק הגז הטבעי, תשס"ב - 2002, קובע:

3. (א) לא יעסוק אדם בפעילות מן הפעילויות האלה, אלא על פי רישיון שנתן לו השר לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו:

(1) הקמה והפעלה של מערכת הולכה או חלק ממנה;

(2) הקמה והפעלה של רשת חלוקה או חלק ממנה;

(3) הקמה והפעלה של מיתקן גט"ן;

(4) הקמה והפעלה של מיתקן אחסון.

חוק זה מונע אפוא מהציבור להפיק גז טבעי בלא קבלת רשיון מהמדינה. מציאות חוק זה גורמת ל'ייאוש' של הציבור מהאפשרות לזכות בגז הטבעי בלא קבלת רישיון, ויש לדון האם 'ייאוש' זה הופך את הגז להיחשב גז בבעלות המדינה.

במשנה במסכת גיטין[11] מובאת אפשרות להפרשת תרומות ומעשרות על ידי הלוואת כסף מראש לכוהן, ללוי ולעני, וקיזוז עלות פירות התרומות והמעשרות מסכום ההלוואה:

המלווה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן - מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי, או העשיר העני.

הגמרא שם תמהה כיצד ניתן להפריש תרומות ומעשרות בלא שיגיעו לידיהם של הכוהן, הלוי או העני, ומתרץ רב שמדובר 'במכירי כהונה ולויה'.

בהסבר הדברים, כותב שם רש"י:

במכרי כהונה - כמו איש מאת מכרו (מ"ב יב) שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני.

הרי שכאשר יש ממון שעקרונית שייך לרבים, אלא שכולם התייאשו מאפשרות הזכייה בו, פרט לאחד – זכה בו אותו אחד גם בלא שעשה מעשה קניין. על פי זה ביאר שו"ת 'דבר אברהם'[12] את הטעם לכך שאישה זוכה בגט הנמצא בד' אמות הסמוכות לה ברשות הרבים, ונחשבת על ידי כך מגורשת. הוא מבאר שהיות שתיקנו חכמים להפקיע מד' אמות שלה את רשות הרבים, הרי ממילא נשארו אותן ד' אמות שלה, וקונה בהן כדין חצרה ממש. לאור זה היה מקום לומר שהיות שהמדינה קבעה שאין רשות לאיש להפיק גז ב'מים הכלכליים' השייכים לה בלא קבלת רישיון ממנה, והיא מפעילה את כוחה וסמכותה לשם כך, הרי ממילא התייאשו כולם, ונשארה המדינה בעלים על הגז המצוי שם.

אלא שבהמשך דבריו שם כתב ה'דבר אברהם' שיש מקום לחלק בין מתנות כהונה לבין רשות הרבים. מתנות כהונה קנויות לכלל הכוהנים, ולכן בהן ניתן לומר שכאשר התייאשו אחרים, ממילא זכה בהן האחד שלא התייאש. אך רשות הרבים היא הפקר, ואינה קנויה לאיש, ולכן בה יש מקום לומר שלא יועיל ייאוש של האחרים בלא מעשה קניין מצידו של הרוצה לזכות. מכאן שהאפשרות שיחיד יזכה במקום ברשות הרבים על ידי ייאוש האחרים ממנו, תהיה רק אם נאמר שרשות הרבים אינה הפקר לכל אלא קנויה לכל בני המדינה. כפי שהבאנו לעיל, הים והמצוי בו מוגדרים במפורש הפקר, ולא מקום הקנוי לכל בני המדינה. לכאורה, מכאן שלא ניתן יהיה להגדיר את המדינה בתור בעלים של אוצרות הטבע מכוח ייאוש האחרים. אלא שנראה שעדיין ניתן לראות במדינה בעלים של אוצרות הגז שהופקו מ'המים הכלכליים' שלה, מחמת ייאוש.

בגמרא במסכת בבא קמא (בבא קמא קיג ע"ב) נחלקים אביי ורבא בשאלה האם ניתן להביא ראיה לדברי שמואל, האומר 'דינא דמלכותא דינא':

אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו. א"ל אביי: ודלמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו! אמר ליה: אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי?

רבא רוצה להוכיח ש'דינא דמלכותא דינא', מן העובדה שאנו עוברים על גשרים הנעשים מעצים שכורת המלך; ואילו אביי דוחה את הראיה, ואומר שייתכן שהטעם להיתר לעבור על הגשרים הוא משום 'דאייאוש להו מינייהו מרייהו'. בהסבר דברי אביי שהייאוש מועיל כדי להתיר לעבור על הגשרים נחלקים הראשונים. הרשב"א בחידושיו (ב"ק שם) מבאר שיש כאן ייאוש ושינוי רשות, שמכוחו זוכה הציבור בזכות השימוש בגשרים. 'נראה דייאוש ושנוי רשות איכא, שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים'. על פי זה יש מקום לומר שגם בנידון דידן, החוק גורם ייאוש של הציבור כולו מן האפשרות לזכות בגז, גם ייאוש של אלו שקודחים במקום; והזכייה בגז נעשית רק עבור המדינה – בהתאם לתנאים שקבעה המדינה[13].

ד. 'דינא דמלכותא דינא'

כל חוק שהוא בגדר תקנת הציבור, כלומר שאם לא היה נחקק על ידי השלטון היה בית הדין מתקן תקנה דומה – יש לו תוקף הלכתי[14]. נראה פשוט שהחוק הקובע שהמדינה תשלוט על מאגרי הגז ותעניק זיכיונות להפקת הגז בהתאם לאינטרסים של הציבור, עונה על ההגדרה הזו, ועל כן יש לו תוקף הלכתי. הזכרנו לעיל את תקנת יהושע בן נון. אף אם נאמר שהיא נסובה על מים בלבד, ניתן ללמוד ממנה שראוי לתקן תקנות דומות גם בנוגע לאוצרות טבע חיוניים אחרים – כדוגמת הגז.

ראיה נוספת ניתן להביא מתקנת אוצר בית דין, הנסובה אודות פירות שביעית, הנחשבים הפקר: כדי לאפשר הספקה שוטפת וחלוקה צודקת של פירות שביעית, תיקנו חז"ל שבמקום להפקיר את השדה לכל, בעל השדה ימסור אותה לרשות בית הדין, והם יקבעו מי יטפל באיסוף הפירות וחלוקתם, וכיצד ייעשה הדבר, ויש אומרים שאין רשות לאף אחד ללקוט מאותה שדה – בלא אישור של בית הדין[15]. אין ספק שחשיבות הספקת גז סדירה אינה נופלת מחשיבות הספקת פירות בשנת השמיטה, ועל כן בוודאי שיש צורך בתקנה דומה לתקנת אוצר בית דין, בכל הנוגע להספקת הגז. חוק הגז עונה על צורך זה, ועל כן יש לו תוקף של 'דינא דמלכותא'[16].

זאת ועוד, להספקת גז סדירה יש חשיבות אסטרטגית וביטחונית ממדרגה ראשונה, ועל כן בסמכותה של המדינה להבטיח את שליטתה על מאגרי הגז הטבעי, ואין היא נופלת מסמכותו של המלך לפרוץ לו דרך במקום שזקוק לו לצורך מלחמתו[17].

סיכום

הטענה כי הגז הטבעי שייך לציבור איננה מדויקת. מאגרי הגז הטבעי הנמצאים במעמקי הים, מחוץ ל'מים הטריטוריאליים' של ישראל, ובתחום 'המים הכלכליים' שלה, נחשבים הפקר לפי ההלכה. עם זאת, על פי ההלכה יש למדינה סמכות לשלוט על מאגרי הגז הטבעי ולקבוע את האופן שבו יוכל הציבור כולו ליהנות מן הגז. מכאן שחוק משק הגז הטבעי, הקובע כי המדינה שולטת על מאגרים אלו ומחייב קבלת זיכיון לשם הפקת הגז, הינו חוק שיש לו תוקף הלכתי. גז טבעי שהוצא ממעמקי הים על פי הזיכיון שניתן על ידי המדינה לחברות המפיקות את הגז, נחשב בבעלות המדינה – וכפוף לתנאי הזיכיון שניתנו לחברות אלו.