אי-ודאות כתנאי לגרמא

1.ראה שבת קכ ע"א-ע"ב; שו"ע, או"ח סי' שלד סעי' כב.

2.שבת קכ ע"א-ע"ב.

3.בדומה לכך, כתב הביאור הלכה שמפשטות הגמרא עולה שההיתר חל אף במתכוון: 'כן מוכח שם גם בדף ק"כ ע"ב, דמפיק דגרמא שרי מדכתיב לא תעשה בו מלאכה – עשייה הוא דאסור, גרמא שרי, ודומיא דעשייה שרינן בגרמא'. בפשטות נראה שדבריו יפים גם לנידוננו, שהיתר גרמא הוא דומיא דעשייה, וכשם שעשייה אסורה בתוצאה ודאית, כך גרמא מותרת בתוצאה ודאית. לעצם העניין, כדברי הביאור הלכה עולה גם מהאחרונים הרבים שהתירו גרמא בפסיק רישא, והבינו שגרמא שהותרה מן התורה ונאסרה מדרבנן שלא במקום הפסד, היא אפילו במתכוון.

4.וכגון שהאש גדולה, והמרחק בין האש לכלים הוא קטן ומלא בחומרי בעירה, ואין עננים בשמיים, והרוח נושבת לכיוון הכלים, והכלים עשויים מחומר שבוודאי יתבקע, וכמות המים גדולה ויש בה די לכיבוי האש.

5.לכאורה, גם מהאמור בגמרא בבא קמא ס ע"א שזורה היה מוגדר כגרמא אלמלא דין מיוחד של מלאכת מחשבת, מוכח שגם תוצאה ודאית יכולה להיחשב גרמא. ועמד על כך המנחת אשר (מכות סי' לב, נדפס גם בדברים סי' יז, הובא להלן הערה 32). עם זאת, יש מקום לומר שהצורך באי-ודאות הוא גופא כלול בדין מלאכת מחשבת, ויעוין בזה במאמרו של הרב עמנואל מולקנדוב: 'גדר גרמא בשבת וביו"ט והאם מותרת לכתחילה', האוצר מט (שבט תשפ"א) עמ' קכו.

6.יובהר כי אזכור הוודאות ('שודאי מתבקעין') אינו מתייחס לכל התהליך, אלא רק להתבקעות הכלים והכיבוי שנגרם בעקבותיה, ולא נאמר שהאש מגיעה בוודאות אל הכלים. ועם זאת, אזכור הוודאות בנוגע להתבקעות ולכיבוי מחזק ומוכיח את מה שעולה מסתימת דברי הרמב"ם, שהיתר גרמא אינו מצריך אי-ודאות, וקשה מאוד להעמיס בלשונו הבנה שלפיה אין ודאות שהאש תגיע לכלים, ורק אם תגיע, אז התבקעותם תתרחש בוודאות. אם הקשר בין פעולת הנחת הכלים לתוצאה הסופית של הכיבוי אינו ודאי, לא ברור מדוע הרמב"ם ציין את העובדה שאחד מהשלבים הוא ודאי. ואכן, רבים הבינו בדעת הרמב"ם שהיתר גרמא אינו מותנה באי-ודאות: שו"ת חלקת יעקב, או"ח יז ח; שו"ת אגרות משה, או"ח ד, לט ד"ה ודברי הרשב"א; ברכת אביב (ברינקמן), סי' ב אות ב; מנחת אשר, שבת, מכתבי תורה אות יא עמ' שמג-שמד; שיעורי הרב צבי אשר פרידמן, שבת עמ' רטו; שו"ת ברית שלום ג, נז ד"ה עוד לע"ד; טל חיים, שבת ב, עמ' לז-לח; מנחת תושיה, סי' סז עמ' רע; קונטרס עניני מלאכת מחשבת, עמ' 221; הרב יעקב ורהפטיג, כתלנו טז, עמ' 295; הרב עידוא אלבה, 'גדר גרמא בשבת וביו"ט והאם מותרת לכתחילה' – מאמר תגובה, האוצר נ [אדר תשפ"א] עמ' שצב-שצג, ושוב בהמשך דבריו. וכן הבין הישועות יעקב, או"ח סי' שלד ס"ק ו מלשון השו"ע, או"ח סי' שלד סעי' כב, הקרובה ללשון הרמב"ם. כן הבין מלשון השו"ע גם הרב עקיבא דרשוביץ, קובץ זכרון שבתי ואריה א [תשע"ז] עמ' קכ. במאורי אש, פ"ד עמ' רמ (מהד' תש"ע), כתב הרב אויערבך שאין מדברי הרמב"ם סתירה לצורך בחוסר ודאות, משום שהוודאות שהוזכרה ברמב"ם מתייחסת להתבקעות ולא להגעת האש, וסיים בצ"ע. וכאמור, נראה שאף שהדברים מצד עצמם נכונים, מכל מקום, אזכור הוודאות ברמב"ם מחזק ומוכיח את ההיתר אף בוודאי העולה מסתימת לשונו, ונראה שלא בכדי נשאר הרשז"א בצ"ע. בדעת הרשז"א, יעוין עוד בהערת הרב קורן (מאורי אש שם), ובמאמרו של הרב משה קוטקס, 'גרם מלאכה כשהתוצאה ודאית', בית אהרן וישראל רכח (אב תשפ"ג) עמ' קטז-קכז. הרב עמנואל מולקנדוב, 'תגובה בעניין גדר גרמא בשבת וביו"ט והאם מותרת לכתחילה', האוצר נ [אדר תשפ"א] עמ' תיב כתב שאין כוונת הרמב"ם להתיר כיבוי ודאי, ולדעתו, הסיבה לכך שהרמב"ם לא סייג את דבריו היא שהספק בדבר הגעת האש אל הכדים אינו 'תנאי' להיתר, אלא 'מציאות', והרמב"ם כתב את הדין ולא את טעמו, ובדומה למשנה שלא הזכירה את אי-הודאות ובכל זאת יש ראשונים שהוסיפו זאת כפירוש למשנה. יש להעיר על דבריו: ראשית, דרך הרמב"ם לפרש את דבריו יותר מהמשנה, וחיבורו מיועד לשמש לפסיקה למעשה לכל ישראל, ולכן אין להתייחס לסתימתו כפי שמתייחסים לסתימת המשנה. שנית, כאמור, אזכור הוודאות בנוגע להתבקעות הכלים והכיבוי מחזק את ההבנה שמותר אף בכיבוי ודאי, ובכך שונה לשון הרמב"ם מלשון המשנה, שבמשנה לא הוזכרה ודאות זו (ומעין זה כתב לו הרב אלבה, בתכתובתם שם). שלישית, מכיוון שאין הסכמה שכך המציאות, אלא אדרבה, המציאות היא שבפעמים רבות האש תגיע בוודאות לכדים – לכן נראה שאין בהבחנת הרב מולקנדוב בין תנאי למציאות כדי ליישב את סתימת הרמב"ם. רביעית, עיקר החילוק בין תנאי למציאות אינו ברור כל כך. במרכבת המשנה (חעלמא) על הרמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ד השתית את דברי הרמב"ם על דבר שאינו מתכוון ואינו פסיק רישא, ונקט שהיתר גרמא מתייחס רק לעצירת ההתפשטות של האש, שהיא גרם כיבוי שמותר, ולא לגרימת הכיבוי, שעקרונית חמורה מגרם כיבוי. ואולם, נראה שברמב"ם אין ביסוס מספיק לחלוקה זו בין עצירת ההתפשטות ובין כיבוי האש הדולקת המותרת רק מדין דבר שאינו מתכוון.

7.תוס', שבת מז ע"ב ד"ה מפני: 'דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים, שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים, אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות, ומיד נכבות כשנופלות בכלי, והוי כמחיצת מים דאסירא'. בהנחה שהניצוצות נכבים בוודאות, כפי שכתבו ראשונים רבים, מוכח מהתוס' שההיתר אינו מותנה באי-ודאות, שכן חילקו בין מחיצה מכלים המותרת ובין כלי עם מים לקבל ניצוצות שאסור, מבלי לתלות זאת במידת הוודאות. במקום אחר (שבת יז ע"ב ד"ה אין) כתבו התוס': 'אין פורסין מצודות כו' - אף על גב דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת, שאינו יודע אם יצוד אם לאו – מכל מקום, גזרו לפרוש מצודה, דפעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פריסתו ילכוד; דהכי קתני בתוספתא: הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה, חייב'. מדברים אלו הסיק הפמ"ג, א"א סי' שטז ס"ק ט שיש צורך באי-ודאות להיתר גרמא. כך נקט גם הרב יאיר וסרטייל (שיעור בנושא גרמא, בכתובת: https://www.yeshiva.org.il/midrash/33093, ד"ה התוס') שהתוס' מתנים את היתר גרמא באי-ודאות, 'שהרי פירש שבדרך כלל מותר בגלל שאינו יודע אם יצוד, ואם כן, צריך לומר שהסיבה שמחייב אחר כך בניצודה מיד, היא שאז הוא רואה אותה לידו ויודע, בוודאות שהחיה תיצוד'. נראה שיש קושי בהסבר הרב וסרטייל לצידה המיידית שהוזכרה בתוס', שכן במשנה (שבת שם) מדובר על מצודות חיה עופות ודגים, ופעמים רבות בעלי חיים אלו הם מהירים ביותר, ודגים גם נמצאים במים, ובמקרים רבים אינם נראים בבירור בזמן פריסת המצודה. ולכן, קשה לומר שהאדם הפורס את המצודה יודע בוודאות שבעל חיים הולך להילכד בה מיד. לפיכך, נראה יותר שגורם החיוב הוא עצם כניסת בעל החיים מיד, ומה שכתבו התוס' 'אינו יודע' מתייחס לצידה מיידית, ולא לעצם הצידה. ואם כן, אין מכאן מקור לצורך באי-ודאות כחלק מהגדרת גרמא. וכן הבין מהר"ם מלובלין, על תוס' ד"ה אין מוכרין, והרב וסרטייל הודה שכך יש להבין את דברי הרא"ש בתוספותיו, שם ד"ה אין, שכתב כעין דברי התוס' אלא שהבין שכוונת התוס' שונה. ויעוין עוד במה שהרחיב בזה בספר עיוני תוספות (קרויס), על התוס' שם, עמ' קכא-קכב. ועל כל פנים, גם אם התוס' אכן הצריכו אי-ודאות כדי לפטור מאיסור תורה, אין בזה כדי ללמד על גדרי גרמא הכלליים, שכן צידה היא מלאכה שדרכה בהעמדת מלכודת, וייתכן שהתוס' סברו שזה מה שמפקיע את דין גרמא, אלא אם כן התוצאה אינה ודאית, שאז אי-הוודאות מועילה להחשיב את הצידה כגרמא.

8.תוס', ביצה כב ע"א ד"ה והמסתפק: היתר חיתוך נר שעווה ביו"ט. התוס' הגבילו את ההיתר לחיתוך באור ולא לחיתוך על ידי סכין, אך לא משום שחיתוך בסכין נחשב כמעשה בידיים, אלא משום תיקון כלי, כמבואר בגמרא שציינו התוס' כמקור לאיסור החיתוך בסכין (ביצה לב ע"א-ע"ב).

9.רא"ש, ביצה פ"ב סי' יז: 'נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב'. נראה שהסתפקות מן השמן מקדימה בוודאות את הכיבוי, ולמרות זאת הרא"ש לא החשיב אותה כמעשה גמור בגלל הוודאות, אלא רק בגלל היותה בגוף הדבר הדולק. אם כן, מוכח מדבריו שגרמא בדבר חיצוני מותרת אף כשתוצאתה ודאית. וכן מבואר בהגהות אשרי (שם), שהעתיק את דברי התוס' בביצה הנ"ל.

10.תוס' רבנו פרץ, ביצה כב ע"א ד"ה המסתפק, כדברי התוס' בביצה.

11.מיוחס לר"ן, שבת קכ ע"א ד"ה טלית: 'היתירא דפושטה ומתכסה בה קלישא [קל יותר] מנותן מים בצד טליתו, דאע"ג דבין בהא ובין בהא לא קא עביד מידי למקום שהאור בו, אלא שגורם שלא יתפשט האור יותר – מכל מקום, נותן מים עדיפא, דאלו התם [בנותן מים בצד טליתו], אם בא [האש] להתפשט, בוודאי נכבה לאלתר כשיגיע למים; אבל כאן [בהיתר פשוטה ומתכסה בה], אפשר לו עדיין להתפשט [ואין ודאות שהאש תכבה]', בצירוף דבריו שם קכ ע"ב ד"ה הוא: 'קיימא לן כרב יהודה, דטלית שאחז בה האור, נותנין עליה מים מצד אחר, וכן פסק הרא"ה ז"ל. ולא דמיא למאי דאמרינן לעיל בשלהי פרק כירה: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה... דהתם חשיב כמכבה ממש, שסופן של ניצוצות ליפול לתוך המים, (ואין) [אבל] בנותן מים בצד הטלית, במקום שאין שם אור הוא נותן, ואין כאן כבוי כלל אם לא יתפשט האור מעצמו, ודומה לעושה מחיצה בכלים. והכי מוכח לישנא דרב יהודה דאמר ואם כבתה כבתה, שנראה שאין סופה של כבוי לבא עכ"פ כמו בכלי מים שתחת הנר'. הרב עמנואל מולקנדוב, 'גדר גרמא בשבת וביו"ט והאם מותרת לכתחילה', האוצר מט [שבט תשפ"א] עמ' קכא, הביא רק את דברי המיוחס לר"ן בשבת קכ ע"ב, והסיק מהם שהוא מצריך אי-ודאות.

12.רבנו ירוחם, נ"ד ח"א כט ע"ב: הדעה המתירה חיתוך נר דולק ביו"ט באמצעות סכין.

13.הגהות אשרי, ביצה פ"ב אות יז.

14.אור זרוע, ח"ב סי' כח.

15.ארחות חיים, ח"א הל' שבת אות רז, ובכלבו, סי' לא ד"ה המבעיר. וכן משמעות דברי הארחות חיים במקום נוסף, הל' יו"ט אות נח, ובכלבו, סי' נח ד"ה אין מעשנין.

16.צרור החיים, ח"ג סי' יא עמ' סה.

17.ספר הבתים, בית מנוחה על הל' שבת לרמב"ם, פכ"ג עמ' של-שלא. בספר הבתים נכתב 'שהם' במקום 'שודאי', ולכן ההוכחה מדבריו אינה חד משמעית, אף שנראה שכוונתו להתיר אפילו כשהתוצאה ודאית, ובפרט נראה כן לפי מה שכתב המהדיר (עמ' שלא הערה 16) שהבתים בא להוציא מדברי הרמ"ך, יעוין שם.

18.שו"ע, או"ח סי' שלד סעי' כב. הטור והשו"ע אף הוסיפו על לשון הרמב"ם, והתנסחו בלשון: 'שודאי יתבקעו כשתגיע אליהם הדליקה', ומכך שלא כתבו 'אם תגיע', נראה שהגעת הדליקה היא ודאית ואינה מסופקת.

19.יש דמיון מסוים בין הספק בדעת הרי"ד, ובין הספק בדעת הרשב"א דלהלן, יעו"ש.

20.רמב"ן, שבת קכ ע"א סד"ה הא.

21.שבת מז ע"ב.

22.רשב"א, שבת קכ ע"ב ד"ה הא דאמר.

23.והעיר על כך הרב מולקנדוב, האוצר מט, עמ' קכה.

24.ויעוין עוד בטל חיים, שבת ב, עמ' לט שסיכם שלושה צדדי מורכבות בדעת הרמב"ן: שמא החמיר להצריך אי ודאות רק מדרבנן, שמא למעשה לא חלק על הרי"ף, ושמא החמיר דווקא בכיבוי ולא בכל גרמא. הרב אלבה, האוצר נ עמ' שצ ד"ה לענ"ד טען שהרמב"ן הזכיר את אי הוודאות כסיבה נוספת להקל, ולא חלק על עיקר ההיתר בתוצאה ודאית אך עקיפה.

25.הנוסח שבידינו מופיע בהבדלים קלים גם בשלושת כתבי היד, קטע גניזה ושני הדפוסים הישנים של הגמרא. שני קטעי כריכה של דף זה אינם נגישים לנו לעת עתה.

26.כלומר, דילוג של המעתיק שנובע ממילים דומות שמופיעות פעמיים, והמעתיק דילג מהמופע הראשון לשני. הנה לשון הגמרא, בהדגשת המילים הדומות שביניהן דילג המעתיק, לפי אפשרות זו: 'אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד – נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה כבתה. מיתיבי: טלית שאחז בה האור מצד אחד – פושטה ומתכסה בה'. טעויות מסוג זה מצויות מאוד בקרב מעתיקי כתבי יד, ומוכרות היטב לכל העוסק בכתבי יד ולו במעט. ראה דוגמאות מייצגות לכך, בספר עמודים בתולדות הספר העברי – הגהות ומגיהים, עמ' 144 הערה 59, עמ' 275 ליד הערה 133: 'ואם באנו לכתוב את כל הדוגמאות המצויות המתאימות לסעיף זה, אין אנו מספיקים', עמ' 406, עמ' 610 סעיף 21, עמ' 635 סעיף 25, עמ' 643 הערה 146.

27.אפשרות זו מתחזקת לאור העובדה שבתשובת רב נטרונאי (אוצה"ג שבת, תשובות סי' שמה) בפירוש ר"ח, וכן באחד מכתבי היד של הרי"ף, אין השמטה (https://library.alhatorah.org/?r1=Rif_Shabbat_45a, הערה כח). כאפשרות זו צידד גם בטל חיים (שבת ב, עמ' כט-ל). הצענו את הדברים לפני מהדיר הרי"ף, ד"ר עזרא שבט, וכתב לנו: 'יש כמה דוגמאות אחרות שבהן הרי"ף עורך את הסוגיא מחדש, שלא כנוסחאות התלמוד. אמנם קשה, אך יותר סביר מלומר שכל עותקי המזרח והגניזה השמיטו והנוסח המקורי השלם נשמר רק בעותק ספרדי המתוארך לשנת קנ"ד, היינו סוף ימי הראשונים. וכפי שהזכרת, הראשונים נאלצו לדון בעריכת הרי"ף, שאינו כבתלמוד. כך שבוודאי גם הנוסח העומד ברי"ף שלפניהם'. לאור דברי ד"ר שבט, נראה שיש מקום לאפשרות נוספת, והיא שמשפט זה נשמט בטעות הדומות כבר בנוסח הגמרא שהגיע לידי הרי"ף. שמא יש לסייע לאפשרות זו, מהיעדרו של משפט זה בשני פירושי הגמרא הצפון-אפריקניים שנכתבו סביב הרי"ף: פירוש רבנו פרחיה ופירוש נוסף מבן דורו של רבנו פרחיה. בשניהם אין כל התייחסות למימרה המתירה נתינת מים על הטלית, ויש התייחסות להיתרי הלבישה והפשיטה של הטלית וספר התורה. ראשונים אלו אינם פסקנים כרי"ף, וקשה יותר לומר שהשמיטו את דינו של רב יהודה בגלל שדחאוהו להלכה. ולכן, אף שניתן לתלות את השמטתם בכך שלא ראו צורך לדון בדברי רב יהודה, ייתכן שיש לראות בדבריהם עדות קדומה להשמטה בנוסח הגמרא שעמד לפניהם. אף בספר העיתים (סי' קס) הובאה הברייתא ללא דברי רב יהודה, וגם בטל חיים (שם) הוצעה אפשרות זו. אמנם ד"ר שבט הסתייג גם מאפשרות זו, וכתב לנו: 'יש מקום להסתייג, כיון שאפשר שהרי"ף אינו לומד תלמוד מהכתב כי אם בעל פה, כנהוג בישיבות הגאונים, ולכן אין מקום לטעות על פי הדומות'. ויעוין עוד בשפת אמת, שבת קכ ע"א ד"ה בגמ' מיתיבי, שהציע גם הוא להגיה את לשון הרי"ף, כדי ליישב את דבריו. לסיכום: הוצעו שני שלבים שבהם התרחשה טעות הדומות שהביאה להשמטת המשפט: במהלך העתקת דברי הרי"ף, או במהלך העתקת הגמרא עוד לפני הגעתה לידי הרי"ף. המשותף לשתי האפשרויות, הוא שלפיהן ההשמטה אינה נובעת מבחירה של הרי"ף לדחות את המשפט מההלכה, אלא מטעות הדומות.

28.שבת קכ ע"ב.

29.שו"ת דובב מישרים א, סי' צט ד"ה כל זה, וכן כתב הרב מולקנדוב, האוצר מט עמ' קכג.

30.מלבד המקורות דלהלן, ראה גם באחרונים שנאספו ב'דף על הדף', שבת קכ ע"ב ד"ה לא תעשה כל מלאכה ובמאמרו של הרב משה קוטקס, 'גרם מלאכה כשהתוצאה ודאית', בית אהרן וישראל רכח (אב תשפ"ג) עמ' קכא-קכב.

31.לכל אחת משתי הדרכים העיקריות צוינו מקורות רבים יחסית, כדלהלן מיד. ישנם הבדלים שונים בין המקורות, בניסוחים וגם בגוף ההגדרות, ומקוצר היריעה לא הוענקה התייחסות להבדלים אלו, כדי להציג תמונה כללית ותמציתית של השיטות העיקריות.

32.שו"ת חלקת יעקב, או"ח יז, ח-ט; מנחת אשר, שבת מכתבי תורה אות יא עמ' שמג-שמד; וכעין זה במנחת אשר שבת סי' נו ד"ה ואפשר (נדפס גם במנח"א, שמות סי' סד עמ' תכח ד"ה ואפשר); אך ראה מנחת אשר, מכות סי' לב (נדפס גם במנח"א, דברים סי' יז), שדן בדברי הרשב"א מבלי לכתוב כדבריו במנח"א שבת ושמות, ומשמע שמקבל את ההבנה שהרשב"א מצריך אי-ודאות בכל גרמא, ולא רק בקירוב כיבוי. ועל כל פנים, במנח"א מכות ודברים, נשאר בצ"ע על הרשב"א, מהמבואר בגמרא בבא קמא ס ע"א שזורה היה מוגדר כגרמא אלמלא גדר בהלכות שבת המחייב עליו, ודוחק גדול לומר שהזרייה אינה ודאית; ארחות שבת, פכ"ט הערה כז; טל חיים, שבת ב, עמ' לה-לו; אמרי נעם (ארן), עמ' 332-331; הרב אלבה, האוצר נ עמ' שצב; הרב יהושע לישנסקי, שלמי יוסף, שבת ג, סי' תי אות י ד"ה וא"ת, עמ' קעד. וקרובים לכך הם דברי הרש"ז אוירבך, מאורי אש, פ"ג ענף ד אות ח, עמ' קצו במהד' תש"ע, בלשון: 'נראה פשוט', שצמצם את דברי הרשב"א למעשה בגוף המכבה או בגוף הדליקה, וחילק בינם ובין גרמא אלקטרונית ודאית.

33.לכאורה יש קצת דוחק בהבנה שהניצוצות נחשבים טבעיים יותר מאשר התפשטות האש.

34.שו"ת בית אפרים, אה"ע א ט ע"א ד"ה ועוד; אחיעזר ב, סי' מח ד"ה לכאורה; תשובות רבי אליעזר (גורדון) ח"א יב ט; חזו"א, ידים סי' ח סעי' יז סד"ה והא דאמרינן; רש"ז אוירבך, מאורי אש השלם, ח"א פ"ג ענף ד סי' ב, עמ' קפד במהד' תש"ע; אור המועדים, שיעורי הרז"נ גולדברג, שיעור א עמ' ה ד"ה ונראה.

35.ומעין מה שכתבו התוס', שבת מז ע"ב ד"ה מפני, יעו"ש.

36.ריטב"א, שבת מז ע"ב ד"ה אלא.

37.ריטב"א, שבת קכ ע"ב ד"ה וכיון.

38.וזו לשון הריטב"א: 'ודאי שמע מינה דהא דרב יהודה גרם כיבוי בלחוד הוא, ולא דמי לנותן מים בכלי שנותן תחת הנר, שהוא מקרב את כיבויו, דניצוצות אי נפלי ודאי יכבום המים, אלא הכא מי אמר שיגיע האור עד המים, וכי מטי להתם – מנ"ל דכבו המים, דילמא לא כבו. תדע, דנקט בלישניה דרב יהודה: 'ואם כבתה כבתה', אלמא אפשר דלא כביא כלל'.

39.הרב מולקנדוב, האוצר מט עמ' קכא-קכב; הרב אלבה, האוצר נ עמ' שפט ד"ה הריטב"א; הרב קוטקס, בית אהרן וישראל, רכח עמ' קכב-קכג, הציע לפרש את דברי הריטב"א באופן שונה מעט, אך נראה שגם הוא מודה שפשטות הדברים כהבנה המחלקת בין ודאי לספק, ואכמ"ל.

40.במסילה העולה, שבת סי' קי עמ' רסה-רסו.

41.בירור הלכה, עמ' רנב.

42.המנהיג, הל' יו"ט הצריכות עמ' תקיח.

43.וזו לשון המנהיג: 'ואם יש פתילה אחת בנר, מותר לתת בו כמה פתילות שירצה, ואף על פי שימהר ויכלה השמן במהרה ויותר אין זה גורם לכבוי... וגם מה שנהגו בכל מקום לתת שמן ומים בעששית שלזכוכית בחול, להיות ד' לכבוד שבת וי"ט, אין זה גורם לכיבוי, שהמים אין גורמין לו את כיבויו, שלא יכלה עד שיכלה השמן שבו. ואין גורם לכיבוי אלא כאותה ששנינו בפ' נותנין כלי תחת הדלף בשבת, ותחת הנר לקבל ניצוצות בשבת, ואין צריך לומר בי"ט. פי', דאין זה מבטל כלי מהיכנו, וניצוצות אין בהן ממש וראוי לטלטלו, ולא יתנו לתוכו מים בערב שבת מפני שהוא מכבה, ואין צריך לומ' בשבת, מפני שמקרב את כיבוייו, וזהו גורם לכיבוי דאסור, דפסיק רישיה ולא ימות, דאי אפשר שלא יכבה, אבל גורם לכיבוי דשמא לא יכבה, מותר, כדתנן בפרק כל כתבי: ועושי' מחיצה בכל הכלים, בין מליאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה'. הרב מולקנדוב, האוצר נ, עמ' תי הסיק מהלשון פסיק רישיה שמדובר באיסור תורה, אך נראים דברי הרב אלבה (שם עמ' תיג), שכתב שלשון זו רק באה לבטא ודאות, ולא לדרג את האיסור.

44.שם, וכפי שהוכיח בהרחבה במנוחת אהבה, ח"ב פ"א הערה 53.

45.ודחוק מאוד לומר שגרמא ודאית נחשבת כמעשה גמור, ורק לעניין דבר שאינו מתכוון יש הבדל.

46.הגהות הרמ"ך על הרמב"ם, הל' שבת פי"ב ה"ו (ומשם בכסף משנה על אתר).

47.אור זרוע, ח"ב סי' כח.

48.אור זרוע, ח"ב סי' שמח אות א.

49.אור זרוע, ח"ב סי' כח.

50.וזו לשון האור זרוע: 'והא דרב גרם כבוי הוא אף על גב שנותן מים ע"ג הטלית אפ"ה אין זה קרב כבוי אלא גרם כבוי מפני דשמא יכבה קודם שיגיע במקום השרוי ואפי' כשיגיע שם שמא לא יכבה שחום הלהב והאור מייבש המים ונשרף גם השרוי שאפי' דבר השרוי במים הולך ונשרף'.

51.המאירי, שבת קכ ע"א ד"ה טלית: 'שמא לא תתפשט'.

52.מאירי, שבת קכ ע"ב ד"ה מי ששכח נר.

53.במקום אחד (מרדכי, ביצה סי' תרפג), התיר חיתוך נר ביו"ט, כדברי התוס' בביצה. הרב מולקנדוב (האוצר, מט עמ' קכה) הקשה מאזכור אי-ודאות במקום אחר במרדכי (שבת, סי' שיז), ותירץ שחיתוך פתילה או הסתפקות מהשמן אינם כיבוי אלא מניעת המשך הבעירה. תירוץ זה דחוק, גם מצד עצמו וגם משום שהמרדכי בביצה כותב במפורש שהדבר מותר משום ש'כיון שאין כאן אלא גרם כיבוי, אין כאן איסור', ולדברי הרב מולקנדוב ההיתר אינו מדין גרמא אלא מדין 'מניעת המשך הבעירה'. לגוף הסתירה במרדכי, נראה ליישב באחד משני אופנים: א) בשבת דן רק במקרב כיבוי ולא בגרמא, שהנחת מים בעין מהווה קירוב כיבוי, וחמורה מגרמא (כדברי הרב מולקנדוב עצמו, שם עמ' קכד ד"ה וכן מתבאר, וצ"ע שלא כתב זאת כאן), ובביצה דן בגרמא. ב) דבריו בביצה הם העתקה מהתוס' בביצה, ודבריו בשבת הם העתקה מהיראים (סי' רעד), וכלל גדול הוא שכאשר המרדכי מעתיק דברים מראשונים אחרים, הדברים לא בהכרח משקפים את דעתו האישית, ואף שבסתמא דמילתא יש להניח שמשקפים, כאשר יש סתירות מצינו שניתן ליישב כך (ראה ש"ך, חו"מ סי' לט ס"ק ב ועוד, שכתבו כן בנוגע לדברי הרא"ש בשם ראשונים, ודון מינה ואוקי באתרין). לאור כל האמור, נראה שאין לקבוע בוודאות מהי דעת המרדכי עצמו בנידוננו.

54.רמב"ם, פיהמ"ש, שבת פ"ג מ"ו; הערוך, ערך 'נר'.

55.תוס', שבת מז ע"ב ד"ה מפני.

56.רש"י, שבת מז ע"ב ד"ה שמקרב.

57.ריטב"א, שבת מז ע"ב ד"ה אלא.

58.על כל זה, ראה במאמרו של הרב אלבה, האוצר, נ עמ' שפז-שפט. ועדיין לא ברור לגמרי, לפי ההסבר השלישי, במה חמור מקרב כיבוי מגרמא.

59.סמ"ג, לאו סה ד"ה אמרינן בסוף.

60.הגהות מיימוניות, הל' שבת פ"ה אות נ.

61.וכן הבינו הרב גדעון פרל, 'השימוש במדיח כלים - כשרות ושבת', תחומין יא עמ' 173 והרב מולקנדוב, האוצר, נ עמ' תי.

62.וכן הבין הרב אלבה, האוצר, נ עמ' תיג-תיד.

63.פסקי ריא"ז, שבת פ"ג ה"ד אות ח.

64.צוינו בהערות לעיל.

65.מנחת שלמה, קמא סי' י אות ו; תנינא סי' כח אות א; וכן עולה ממקורות רבים נוספים בכתבי הרש"ז אוירבך, כפי שהתבאר בהרחבה במאמרו של הרב משה קוטקס, 'גרם מלאכה כשהתוצאה ודאית', בית אהרן וישראל, רכח (אב תשפ"ג) עמ' קטז-קכז.

66.שו"ת יביע אומר, ח"ג או"ח סי' כ אות ו; שם סי' כו. וכן מפורש בדברי הרב יצחק יוסף, במאמרו, 'פתיחת שערי מחנות צה"ל ב'גרמא'', תחומין לד (תשע"ד) עמ' 18-15.

67.שמירת שבת כהלכתה, מבוא פ"א סעיף כה-כט. השש"כ לא נדרש לדיון זה, אך כך עולה מכל דבריו, ובעיקר מההגדרה בסעי' כה, שאינה כוללת צורך באי ודאות.

68.קדושת השבת, ח"א נספח יג.

69.מנוחת אהבה, ח"ב פ"א סעי' יג-טז. המנוחת אהבה לא נדרש לדיון זה, אך בכמה מקומות בדבריו בסעיפים אלה מפורש שההיתר חל אף כשהתוצאה ודאית.

70.טל חיים, שבת ב, עמ' מ (ובהערה 16 נימק זאת גם אם לא מכריעים בשאלה האם האיסור מדרבנן או מדאורייתא).

71.פסקי תשובות, סי' שלד סעי' ז.

72.פניני הלכה, שבת פי"ז סעי' יח (וכן בהרחבות לפניני הלכה, שבת פט"ז סעי' ו, ד).

73.האוצר, נ עמ' תטו-תטז.

74.במאמרו: 'גרם מלאכה כשהתוצאה ודאית', בית אהרן וישראל רכח (אב תשפ"ג) עמ' קטז-קכז.

75.ארחות שבת, פכ"ט הערה כז.

76.האוצר, נ עמ' תיב.

77.כגון ר' ישמעאל הכהן (שו"ת זרע אמת, ח"א סי' מד ד"ה ומעתה; אמנם בסוף התשובה החמיר לכתחילה במקרה המסוים שעליו נשאל, משום מראית עין); משמעות החזו"א (או"ח סי' לח סעי' ד; ויעוין עוד בדעת החזו"א בזה במאמרו של הרב קויפמן, בקובץ בית אהרן וישראל, פו [תש"ס] עמ' סט-ע; ואכמ"ל); הרי"י וייס בעל המנחת יצחק (הובא ע"י הר"מ שטרנבוך בבית אהרן וישראל שם עמ' עו), הר"ש ישראלי (חוות בנימין, סי' א אות כז; וכן במאמרו: 'טלפון גרמא בשבת למטרות רפואיות', תחומין לא [תשע"א] עמ' 76-73; וכן בתשובתו שנדפסה באסיא, לד עמ' 29); הרי"י נויבירט (בהיתר החליבה שבשש"כ, פכ"ז סעי' נ, שמבוסס על החזו"א הנ"ל; וכן בתשובות רבות לרב ישראל רוזן, שחלקן פורסמו בסוף מאמרו של הרב רוזן: 'גרמא' בשבת – מושג ושימושיו, תחומין לד [תשע"ד] עמ' 30-19); הר"מ שטרנבוך (במכתבו בבית אהרן וישראל שם; ושוב בריש שו"ת יבקש תורה, לרב קויפמן על הל' שבת; ובשו"ת תשובות והנהגות, ח"ד סי' פה).

78.כגון הרי"ש אלישיב (קובץ תשובות, ח"ה סי' כא תשובה ב; וכן בתשובתו שנדפסה בשו"ת ישא יוסף, או"ח ח"ב סי' פח; ויעו"ש סי' פז וסי' קכד; וכן הובא בשמו בספר שבות יצחק - בדיני מיקרוגל, דוד שמש, גרמא, חשמל; פט"ו עמ' קלח-קלט; ובמאמרו של הרב שלום יוסף גלבר בקובץ ישורון, כ עמ' קיג), משמעות דברי הר"נ קרליץ (חוט שני, שבת ח"א עמ' רו-רז); משמעות דברי הרש"י גלבר (שם). הרי"ש אלישיב דן להחמיר מסיבה אחרת במכשירי חשמל, ראה במאמרו של הרב קוטקס שם, ואכמ"ל.