מכון משפט לעם: על פי ההלכה מותר לכלוא מסתננים

מדגיש מכון משפט לעם מבית פורום חותם המאגד את מכוני התורה הדתיים המובילים בציבוריות הישראלית כי: "על פי ההלכה מדינת ישראל מחויבת לביטחון תושביה ולשמירת הצביון המיוחד לה. מכוח זה ניתן להשתמש במתקני כליאה כהתגוננות מפני מסתננים". ראש מכון משפט לעם הרב אריאל בראלי מדגיש כי סוגיית המסתננים במדינת ישראל מעמידה אותנו בדילמה: "כל אדם הוא יציר כפיו של הקב"ה וכפי שחז"ל לימדו אותנו שחביב אדם שנברא בצלם. ומצווים אנו מפני דרכי שלום להעניק עזרה לכל נצרך. וכפי שניסח זאת הרמב"ם בהלכותיו צוו חכמים לבקר את חוליהם של הגויים ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום, שהרי נאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" [תהילים קמה, ט], ונאמר: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. "לאור זאת בהקשר של המסתננים", מדגיש בראלי, "מצופה מהמדינה לעזור להם בהתאם ליכולות ולפתוח בתי תמחוי וסיוע רפואי לכל אותם מאות אלפים שחדרו ללא אישור. מנגד, חובתו של כל שלטון לדאוג לביטחון האישי של אזרחיו. מספר המסתננים אשר גרים בתחומי המדינה מוערך במאות אלפי אנשים. הם אינם חלק אינטגראלי מתושבי המדינה, ואין להם נקודת חיבור או קבוצת שייכות לאזרחי המדינה. בנוסף, הם חיים ללא תמיכה ומסגרת משפחתית. על פי רוב ציבור גדול החי במצב זה מייצר פשע והזנחה, ובדיוק בנקודה זו נמדד כוחו של שלטון, שכן תפקידו לדאוג ליציבות ולסדר ציבורי וכפי שנאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ, וללא מורא של מלכות איש את רעהו חיים בלעו 

הגמרא במסכת עבודה זרה (כא) פוסקת הלכה כדעת רבי יוסי המתיר להשכיר בתים בארץ ישראל  לזרים בתנאי "שלא יעשו שכונה". הגמרא מבארת שכל שלושה בתים יחד נחשבים כבר לשכונה. המסר ההלכתי הוא להבדיל בין אנשים פרטיים שזכאים לחיות את חייהם במדינה יהודית  לבין ציבור היוצר איום על המרחב הציבורי,  ושלוש משפחות זרות הגרות יחד הם כבר שכונה. הם כבר מהווים יחידה בפני עצמה שיכולה להשפיע על האווירה הציבורית.  בדומה לכך כתב האברבנאל על הפסוק לא תסגיר עבד אל אדוניו ...עמך יישב בקרבך" (דברים כג ) שהתורה הדגישה בקרבך על מנת לוודא שהעבד לא יאסוף עבדים נוספים ויקימו עיר לעצמם.

בנוסף מדגישים במכון משפט לעם כי: "ישיבתו של גוי בארץ תלויה ברשות שאנו נותנים לו. הארץ אינה שלו, וצריך לקבלו. וכך אנו מוצאים שפסק הרמב"ם (ע"ז י ו): "בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג". גם לחולקים על הרמב"ם ומגדירים אחרת את זהותו של גר תושבמודים בצורך של המדינה להגן על צביונה. דוגמא לכך ניתן לראות בדברי הרב הרצוג אשר כתבשאיסור "לא תחנם" אינו חל כאשר המדינה מחליטה שיש צורך לאפשר מכירה לגוי. אך הוא עצמו סייג התר זה למצבי חירום לאומי "מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות."

עוד מדגישים במשפט לעם כי: "אמנם לא נמצא בהלכה היתר למאסר כאמצעי ענישה, אך מצאנו שימוש במתקני כליאה כאמצעי לגרום לאדם לקיים את חובותיו. החובה הבסיסית על כל שוהה בלתי חוקי לצאת מהארץ, הינו מונח בעצם הגדרתו כמסתנן. אם אין באפשרות המסתנן לעשות זאת, בכוחו של השלטון להצר את צעדיו ולהכניסו למעצר על מנת שלא יסתובב בחופשיות".