אדם שיכול לעבוד לא זכאי בשום אופן לצדקה

בדבריו מציין הרב רכניץ כי: "החובה לסייע לעניים היא מהמצוות המרכזיות בתורה, כפי שנפסק בשולחן ערוך: מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל, וכאילו עובד עבודת כוכבים. ומאד יש ליזהר בה כי אפשר שיבוא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד...

אחד המקורות הבולטים בעניין הגדרת העוני על פי ההלכה מקורו בשו"ת 'אור זרוע' שכתב במפורש שיש לעדכן את השיעור על פי הצרכים המקובלים באותה תקופה ומי שאינו ממצה את כושר ההשתכרות שלו אינו זכאי לצדקה על פי רוב הדעות, וכך כתב מהרשד"ם: ופשיטא שאין חלוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה. שאם יעלה בדעת שכל מי שאין לו מאתיים זוז בעין ויכול להרויח מזונותיו במלאכה או בענין אחר כנזכר יתפרנס מן הצדקה אין ספק שהיה זה מן הנמנע שרבו מאד האנשים שאין להם מעות בעין והם בעלי מלאכה או דבר אחר שיתפרנסו מן העשירים ולא היה הקומץ משביע את הארי. כלומר, ישנה השוואה מוחלטת בין אדם שיש לו רכוש לאדם שיש לו יכולת לעבוד ולפרנס את עצמו.

יתירה מזו, לא יתכן שאדם שיכול לעבוד זכאי לצדקה, כיון שאילו כך היה היו אנשים רבים מפסיקים לעבוד ומטילים את עצמם לעול על בעלי ההון.  המהרשד"ם סייג את דבריו במקרה שיש לאדם קושי נפשי או חברתי למצות את כושר ההשתכרות שלו:  ...הרי ודאי דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן, על זה אמרה תורה 'אשר יחסר לו'. לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנהג מעונג בלתי עמל דאין זה נקרא 'יחסר לו' כי הוא מחסר את עצמו.

כלומר, החובה לאפשר לסייע לעני שאיננו רוצה לעבוד היא דווקא כשמדובר באדם שאין לו "יכולת עתה בשום צד" לפרנס את עצמו. המהרשד"ם מגדיר יכולת במונחים אישיים, כלומר, גם אם מבחינה פיזית מדובר באדם שיכול לעבוד, כיון שהוא לא הורגל בעבודה קשה, והדבר עלול להזיק לו - יש חובה לפרנס אותו. מאידך, אם מדובר באדם שיש לו יכולת ממשית להתפרנס והוא בוחר שלא לעשות זאת - אין חובה לתמוך בו.