מצבים מיוחדים בטבילה – חלק ב

א. טבילת פנויות

ומה שנפלאת: איך לא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יכשלו בה רבים? ואין כאן מקום תמה! שהרי כיוון שהפנויה אסורה, כמו שכתבנו, אדרבה! אם היתה טובלת, היה בה מכשול: שהיו מקילין באיסורה; כיוון שאין אסורה, אלא מדרבנן...

שו"ת הריב"ש, סימן תכה

וכמה פעמים נתחבטתי על זה, על אודות הנשים הקדשות שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם, גם יש שמספיקים להם פרס מהקהל כי אמרו כיוון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות, מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי אסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא מדעת הרבים וברשות בית דין - חטאת יחיד הוא והוא שבעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים... אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זמה ועוון פלילי וחטאת הקהל כלו... ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים.

רבי יצחק עראמה, ספר עקידת יצחק, ספר בראשית שער עשרים

א. ברור ופשוט שאין היתר לפנויות לטבול במקווה. טבילה כזאת עלולה לגרום שיוסר מהן איסור נידה החמור שהוא בכרת, ועל ידי כך עלולות הן לעבור על האיסור לקיים יחסי אישות, המותרים אך ורק בין איש לאשתו שנישאו כדת משה וישראל. ולא עוד, אלא שעלולה להיגרם מכך מכשלה ציבורית גדולה, שלא ירצו להינשא כי ייפרץ האיסור לקיים יחסי אישות. המפסידות העיקריות ממכשלה כזאת עלולות להיות הפנויות שטבלו, העלולות להיתקל בקושי למצוא בחורים שירצו להינשא להן ולהיכנס למחויבות הנישואין, אם תהיינה להם אפשרויות לחיות עימן חיי אישות בלי לעבור על איסור כרת. לכן יש להזהירן על כך, הן מבחינת החובה להימנע מלעבור על איסור, והן כדי לאפשר להן להינשא[1].

ב. אין להתיר טבילת רווקות גם לצורך עלייה להר הבית[2]. (הלכה זו אינה נוגעת לעצם השאלה על עלייה להר הבית בזמן הזה).  

ב. אנינות ואבלות

ג. אישה אבלה יכולה לרחוץ חלקים מגופה לצורך הפסק טהרה[3], אבל לא תטבול בתוך השבעה[4]. אם עברה וטבלה, אינה צריכה לטבול שוב לאחר השבעה[5].

ד. אישה שבעלה אבל והיא אינה אבלה יכולה לטבול כדרכה בזמנה, אף על פי שהם אסורים בחיי אישות[6], ויש מי שאסר מחשש תקלה[7].

ה. אישה שהייתה צריכה לטבול ואמה נפטרה בחוץ לארץ, ויעבור זמן עד שתובא לארץ. אם הנפטרת נמסרה ל'כתפיים', דהיינו לחברה קדישא בארץ או בחו"ל, האישה יכולה לטבול בברכה. (הטעם: אין לה גדר אנינות, ואת האבלות טרם התחילה)[8].

ג. טבילת נשים במקווה שטבלו בו גברים

גילוי דעת

הריני מביע בזה את דעתי, כי אסור לגברים לטבול במקוה המיועד לנשים, מפני שעל ידי כך הרבה נשים נמנעות לטבול באותו מקוה, וזהו עוון כרת. אבל טבילה לגברים, כתב הרמב"ם שאינה צריכה כלל, שכבר בטל דין טבילת בעלי קרי. ובמקום שאין מקווה מיוחד לגברים יש להם להימנע מטבילה.

הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון ונשיא מועצת חכמי התורה, יא טבת תשנ"ח

ו. 'עיבור באמבטי'[10] הוא מציאות אפשרית, אם כי מציאות רחוקה מאוד ולא שכיחה.

ז. על כן לפחות לכתחילה, יש לנשים להיזהר מלטבול במקווה של מים מכונסים אחר שטבלו בו גברים, אלא אם כן החליפו בו את המים.

ח. בדיעבד, כשאין אפשרות להחליף את המים, יש מקום להקל ולהתיר להן לטבול.

ט. חשש של 'עיבור באמבטי' ישנו רק במקווה של מים מכונסים ולא במקווה של מים זורמים, כגון נהר או מעיין, שבהם המים הזורמים מסירים כל חשש של 'עיבור באמבטי', (כגון במקווה האר"י בצפת שנחשב כמעיין[11]).

י. לגברים מותר לטבול במקווה לאחר שטבלו בו נשים, גם בלא החלפה של המים.

יא. כיוון שטבילת נשים חשובה לאין ערוך מטבילת גברים וחמורה ממנה, וכיוון שבעיני חלק מהנשים קשה לטבול במקווה שטבלו בו גברים, (לא רק מחשש הלכתי של 'עיבור באמבטי', אלא בעיקר מתוך איסטניסות) יש למנוע מצב שגברים ונשים טובלים ומשתמשים באותו מקווה. יש מי שאסר זאת לחלוטין, וכתב שבמקום שאין בו מקווה מיוחד לגברים, יש להם להימנע מטבילה[12]. ויש מי שהורה להתיר טבילת גברים אך ורק כשברור בלא ספק שניתן יהיה לנקות את המקווה היטב, להחליף את המים לאחר טבילת הגברים, ולחממו עד לזמן שהנשים טובלות בו. לכל הדעות, אם טבילת הגברים עלולה לעכב את טבילת הנשים, אין לאפשר טבילת גברים, כיוון שאסור שייווצר מצב שבו אפילו אישה אחת תימנע מטבילה או אפילו תידחה את טבילתה עקב טבילת הגברים[13]. (בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, ביישובים שאין בהם מקווה גברים ולכן הגברים רוצים לטבול במקווה הנשים, יש לאפשר את טבילת הגברים בשעות הבוקר בלבד, כדי שיישאר זמן לרוקן את המקווה, לנקותו היטב, ולחזור ולמלא בו מים עד למועד טבילת הנשים. יש לחשב היטב את לוח הזמנים מראש, והחכם עיניו בראשו)[14].

יב. אם יש צורך להחליף את המים בשבת, עדיף לומר לגוי שיחליף את המים בשבת, אפילו במלאכות דאורייתא, מאשר להעלים מהנשים את העובדה שגברים טבלו באותו מקווה[15].

יג. אם בכל זאת, בדיעבד, נוצר מצב שגברים ונשים טובלים באותו מקווה, יש לקבוע במקווה כזה כללי צניעות ברורים ומחמירים במיוחד[16].

ד. הוראות לטבילה במקום שאין מקווה

יד. כדאי וראוי לטבול אך ורק במקווה טהרה מסודר. מפני שטבילה במקום אחר, בלתי מסודר, אף על פי שהיא אפשרית מבחינה הלכתית, יש בה קשיים העלולים לסרבל ולהקשות על הטבילה, ובמקרים מסוימים עלולים אף לפסול אותה. אבל לעתים, במיוחד בחו"ל, יש מצבים שבהם אין אפשרות לטבול במקווה מסודר, ויש צורך למצוא פתרון חלופי לטבילה בו.

טו. אין אפשרות להיטהר במאגר של מים שאובים. (המים במקוואות מבוססים על מי גשמים או על מי מעיין).

טז. בשעת הדחק כשאין אפשרות לטבול במקווה מסודר, מותר לטבול גם במקום שבו המים אינם שאובים, כגון במעיין ובים.

יז. בשעת הדחק מותר לטבול בגֵב של מים עומדים, ואפילו באגם, אך יש לוודא שאין בו 'זחילה הניכרת', כלומר, צריך שהמים יעמדו ולא יזרמו.

יח. בשעת דחק גדולה, כשאין כל אפשרות אחרת לטבילה, אפשר להקל לטבול בנהר איתן[17]. (ההסבר הוא שמי גשמים מטהרים רק 'באשבורן', דהיינו רק כשהם מים עומדים, ולא כשהם 'זוחלין', דהיינו לא כשהם זורמים. לעומת זאת, מעיין וים מטהרים גם כשהמים בהם זוחלים. לכן יותר קל להתיר טבילה במעיין וים אף על פי שמימיהם זוחלים, אבל כדי להתיר טבילה בגֵב של מי גשמים או באגם, צריך שהמים בהם לא יזחלו. בנהר צריך לוודא שמקורו במי מעיינות, ואז מותר לטבול בו למרות שמימיו זוחלים).

לא תטבול במקום שיש חשש שיראוה בני אדם, מפני שמתוך כך ממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה. ומיהו, בדיעבד, עלתה לה טבילה.

שלחן ערוך, יורה דעה סימן קצח, לד

יט. הבעיות ההלכתיות העיקריות המתעוררות בטבילה במקום בלתי מוסדר הן כדלקמן:

1. האישה עלולה לחשוש שמא יראוה טובלת, ולכן היא עלולה לטבול במהירות ובלא תשומת לב ראויה לטבילה.

2. יש חשש שמא יידבקו בכפות רגליה בוץ או זפת או חציצה אחרת.

3. אין בלנית שתטביל את האישה.

כ. בטבילה במקום בלתי מוסדר יש להקפיד על הכללים הבאים:

1. צריך שהטבילה תהיה במקום  צנוע ובטוח, בלא סכנה בכניסה למים, כדי שהאישה תרגיש חופשייה לטבול בנחת, ולא יהיו בסביבה אנשים או בעלי חיים, שעלולים להפריע לה לטבול כראוי[18].

2. צריך שלא יהיה על האישה בגד או דבר אחר החוצץ בינה לבין המים. לחילופין האישה יכולה לטבול עם חלוק רחב שאינו צמוד לגופה, ותקפיד שהמים יוכלו להגיע בו זמנית לכל גופה[19].

3. צריך שהמים יהיו רגועים ובטמפרטורה סבירה – לא קרים מדי. וצריך שהמים יהיו גבוהים דים כדי שהטובלת תוכל להכניס את כל גופה בנוחות ובלי כפיפה מרובה. האישה יכולה לטבול גם בשכיבה, אם המים בגובה של 30 ס"מ לפחות[20].

לא תטבול במקוה שיש בקרקעיתו טיט, משום חציצה, אלא אם כן תתן עליו זמורות וכיוצא בהם, דבר שאינו מקבל שום טומאה.

שלחן ערוך יורה דעה סימן קצח, לג

4. האישה צריכה לוודא שלא נדבק שום דבר לרגליה בדרך לטבילה וגם בטבילה עצמה. לכן עדיף לטבול במקום שקרקעיתו קשה כגון שיש בה אבנים ולא בוץ. בטבילה בים, לכתחילה תשגיח שרגליה לא ישקעו בחול בזמן הטבילה, ולכן עדיף שתרים רגליה בזמן הטבילה, אף על פי שחול ים אינו חוצץ כיוון שהוא דק[21].

5. אם יש בוץ או טיט העלול להידבק ברגליה, יכולה לשים על הבוץ זמורות עצים כדי לדרוך עליהם, אך לא תשים שם כלים המקבלים טומאה, כיוון שטבילה על גבי כלים המקבלים טומאה אינה מועילה[22].

6. אם יש זפת בים, האישה צריכה לבדוק היטב את גופה בכלל ואת רגליה בפרט, לפני הטבילה ולאחריה. אם מצאה על גופה זפת אחרי הטבילה, חייבת לטבול שוב.

כא. כשאישה טובלת, צריך שתעמוד על גביה אישה אחרת, כדי לוודא שטבלה כראוי וששֵערה לא צף ולא נשאר מחוץ למים. כך יש לעשות לכתחילה גם בטבילה במקום בלתי מוסדר. כשאין אפשרות כזאת, ראה לעיל[23].

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואף על פי כן רמז יש בדבר, כשם שהמכוין לבו לטהר כיוון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם'[24]. השם ברחמיו הרבים, מכל חטא עון ואשמה יטהרנו, אמן.

(משנה תורה לרמב"ם, סוף הלכות מקוואות)