ממזרות בטיפולי פוריות

 

א. פתיחה

 

במאמר בגיליון הקודם עסקנו בדיני פסולי כהונה בהזרעה מלאכותית, ובשאלה האם חללות נוצרת בהולדה שאיננה בדרך ביאה. בע"ה, נדון במאמרים הקרובים בשאלות העברת ממזרות ויצירת ממזרות בטיפולי פוריות.

כדי לדון בנושא, עלינו להגדיר קודם את שתי האפשרויות שבהן הוולד ייוולד ממזר.

1. האפשרות הראשונה מופיעה במשנה בקידושין (סו ע"ב):

וכל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין - הולד ממזר, ואיזה זה? זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה[1].

אפשרות זו מדברת על יצירת ממזרות חדשה, הנוצרת כתוצאה ממעשה עברה בין איש ואישה שאין הקידושין תופסים ביניהם, כגון אשת איש עם אדם זר, אח ואחותו ועוד. כך גם פסק השולחן ערוך (אבהע"ז סי' ד סעי' יג):

איזהו ממזר, זה הבא מאחת מכל העריות, בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות, חוץ מהבא מהנדה שאע"פ שהוא פגום אינו ממזר אפילו מדרבנן.

2. האפשרות השנייה מופיעה קודם לכן באותה משנה בקידושין:

וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה - הולד הולך אחר הפגום, ואיזה זו?... ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.

על פי המשנה, ממזרות עוברת בתורשה בכל מקרה שבו אחד מבני הזוג הוא ממזר. הגמרא בהמשך (שם) פסקה, שגם במקרה שבו אין עברה בעצם הנישואין, אם אחד מבני הזוג הוא ממזר- גם הוולד ממזר (כגון במקרה של גר שנשא ממזרת, דבר שמותר להלכה)[2].

כך גם פסק השולחן ערוך (שם סעי' יח): 'ישראל שנשא ממזרת, או ממזר שנשא ישראלית, הוולד ממזר לעולם'. עולה מכאן, שישנם שני סוגי ממזרות: יצירה חדשה עקב מעשה עברה, או ממזרות העוברת בתורשה. בחלק זה של המאמר נדון בשאלת יצירת ממזרות חדשה בטיפולי פוריות. בע"ה, בגיליון הבא, נשלים את העיסוק בשאלת הממזרות העוברת בתורשה.

 

ב. השאלה - תרומת זרע לאשת איש

 

השאלה הנשאלת בדיון זה הינה מהו מעמדו של ולד אשר אמו הנשואה קיבלה תרומת זרע מגבר אחר, וילדה באמצעות הזרעה מלאכותית או הפריה חוץ גופית, מכיוון שבעלה היה עקר. לפני הדיון בנושא, נקדים שתי הקדמות:

א. אין אנו דנים כאן בשאלת עצם ההיתר לקבלת תרומת זרע. גם הפוסקים (שנביא לקמן) שאינם חוששים לממזרות שלא בדרך של ביאה, הצביעו על בעיות הלכתיות נוספות בתהליך זה, כגון חשש שמא יישא אח אחותו מאביו (כיוון שלא ידוע מי האב), חשש שמא ימות הבעל ללא ילדים, והאישה תינשא ללא חליצה (מכיוון שיחשבו שבנה הוא בנו של בעלה המת) ועוד חששות שונים.

ב. חשש ממזרות קיים רק כאשר תורם הזרע הוא יהודי, אולם כאשר תורם הזרע הוא גוי, אין הוולד ממזר, שכן אפילו גוי שבא על אשת איש, הוולד איננו ממזר, כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך (שם סעי' יט).

השאלות שיש לדון בהן כדי להכריע בשאלת הממזרות הינן האם עצם הקבלה של תרומת הזרע על ידי אשת איש נחשב למעשה עברה, ואם לא - האם מה שיוצר את הממזרות הינו מעשה העברה (שאיננו קיים בנידון זה) או העובדה שהוולד נולד לזוג הורים שאינם מותרים להינשא זה לזו.

 

1. שיטת האדמו"ר מסאטמר - יש מעשה עברה

 

הרב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, היה החריף ביותר בהתנגדותו לקבלת תרומת זרע. לשיטתו שאותה פרסם בהרחבה בספר תשובותיו 'דברי יואל' (סי' קז - קי), אשת איש שקבלה לרחמה זרע של אדם זר, עברה על איסור אשת איש בכל חומרתו.

את הסימוכין לשיטה זו מצא הרב מסאטמר בפירושו של הרמב"ן על התורה לפסוק: 'ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע' (ויקרא יח, כ):

ואפשר שאמר 'לזרע', להזכיר טעם האיסור, כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם.

להבנתו של הרב מסאטמר, אשת איש שעשתה מעשה להביא זרע של גבר אחר לתוכה, עוברת על איסורי עריות, וממילא הוולד שנולד הוא ממזר, כי 'עיקר האיסור הוא הזרע שמכניס בה, לא הביאה', והוא לומד זאת מדברי הרמב"ן, שם. סמך נוסף לדבריו הוא מוצא בדברי 'ספר החינוך' (מצווה לה), שמסביר את הטעם של איסור 'לא תנאף':

משרשי מצוה זו, כדי שיתיישב העולם כאשר חפץ השם, והשם ברוך הוא רצה שיהיו כל עניני עולמו עושין פירותיהן כל אחד ואחד למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר, וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה.

על פי טעם המצווה, הוא לומד שעיקר האיסור הוא עירוב של זרע זר, ואף על פי שלהלכה אין דורשים את טעם המצווה על מנת ללמוד את פרטיה, זה דווקא כשאין הטעם מוזכר במפורש בכתוב, אולם לפי דברי הרמב"ן שהובאו לעיל, טעם המצווה מוזכר במפורש בכתוב, וממילא דורשים אותו להלכה.

שו"ת 'חלקת יעקב' (אבהע"ז סי' טו) הביא את הדברים הללו ודן בהם להלכה. לדבריו, יש לדחות את הוכחותיו של הרב מסאטמר, כי בכל מצווה שיש עליה טעם, המצווה אינה תלויה בטעם, וגם במקרה שבו הטעם אינו שייך - המצווה נוהגת, ולכן גם לאידך גיסא, אם יחסר אחד מהתנאים ומגדרי המצווה, אף ששייך הטעם - לא יהיה בכך איסור.

ה'חלקת יעקב' דן בנידון דידן:

נאמר בתורה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, הדגישה התורה 'שכבתך' דהאיסור הוא השכיבה, ומנמק התורה הטעם 'לזרע' דרובא דרובא מוציאין בשכיבה זרע, זה הטעם של האיסור, אכן אף כשבטל הטעם שלא הוציא הזרע רק הערה בה, גם כן חייב, וכמו שכתב הרמב"ן שם משום דעיקר האיסור היא השכיבה ואינה תלויה בהטעם, אם כן ממילא לאידך גיסא נמי, אף באופן שהטעם שייך שיש זרע, אבל לא בא מחמת שכיבה, ויחסר בפרטי החיוב שהתורה ציותה גם כן פטור, אף על גב שהטעם שייך כיון שחסר בתנאי החיוב, וכמוהו מצינו בהרבה מצות, שאין הטעם מכריח את המצווה לחיוב.

אדם שבא על אשת איש, גם אם לא הוציא זרע, עובר על איסור: 'לא תנאף', כלומר עיקר העברה הינו מעשה הביאה האסורה ולא הוצאת הזרע, ולכן גם  קבלת זרע ללא ביאה אסורה, איננה בכלל איסורי עריות.

אף על פי כן, במסקנת תשובתו כותב ה'חלקת יעקב', שאף שבדיעבד יש למצוא דרכים לתקנת הוולד ולהוצאתו מדין ממזר, לכתחילה בוודאי שיש לחשוש לשיטה זו.

גם בשו"ת 'ציץ אליעזר' (ח"ג סי' כז) כתב הרב אליעזר יהודה וולדינברג שיש לדון אם יש בכך איסור תורה של 'לא תנאף' והוולד ממזר, וכתב שיש בזה מחלוקת הפוסקים, למרות שהסברה נוטה שהוולד איננו ממזר באופן כזה.

 

2. שיטת הרב אויערבאך - יש ממזרות גם ללא מעשה עברה

 

בשנת תשט"ו פרסם הרב שלמה זלמן אויערבאך בכתב העת 'נועם' (ח"א) מאמר מקיף הדן בצדדים השונים של הזרעה מלאכותית. מאמר זה חזר ונדפס גם בשו"ת 'מנחת שלמה' (תנינא סי' קכד). במאמר זה דן הרב אויערבאך בין היתר, בדינו של ולד שנולד לאשת איש שקיבלה תרומת זרע מיהודי. לשיטתו, פשוט שאין כאן איסורי עריות והאישה איננה נאסרת לבעלה, אף על פי כן חשש הרב אויערבאך לממזרות של הוולד. את הסברה לחשש כתב כבר בתחילת מאמרו, שכן אף שישנו קשר בין ביאת איסור לממזרות, יש לומר שלא עצם האיסור יוצר את הממזרות, אלא:

דכל ולד הנוצר מזרע בלול של איש ואשה דלא תפסי בהו קדושין ואשר אם יבוא עליה כדרך כל אדם יתחייב כרת הוא הנקרא ממזר, ומה שתלה הכתוב באיסור ערוה וחומרא דכריתותהוי רק סימן והגדרהלדעת את שיעור גודל המרחק והזרות שבין האיש והאשה העושה אותם לשני מינים מחולקים.

כלומר, ייתכן שהגדרת ממזרות הינה ולד שנוצר מאיש ואישה שאין קידושין תופסים ביניהם, ללא תלות בשאלה אם הייתה עברה בעצם הקשר.

את החשש לממזרות הוכיח הרב אויערבאך מדברי התוספות ביבמות (טו ע"ב, ד"ה קסבר), ששאלו כיצד ייתכן שישנן דעות שמי שנולד לגוי ויהודייה הוא ממזר, הרי אין בביאה כזו איסור תורה, וענו שכיוון שאין הקידושין תופסים, הוולד ממזר. מכאן הוכחה שממזרות איננה תלויה במעשה האיסור, אלא ביצירה מבין שניים שאין קידושין תופסים ביניהם. אמנם להלכה, אין בנם של גוי ויהודייה ממזר, אלא הוא ישראל כשר לכל דבר[3], אבל הגמרא תלתה זאת בכך שאין בגוי כלל שם קידושין, ואילו הדין הכללי שממזרות תלויה באי תפיסת קידושין ולא באיסור, נשאר להלכה לדעת הרב אויערבאך.

דברים אלו ניתנים לדחייה על פי שיטת הרשב"א בחידושיו למסכת יבמות (מה ע"ב), אשר תלה את מחלוקת האמוראים האם ולד הנולד מיהודייה וגוי הינו כשר או ממזר, בשאלה מה יוצר את הממזרות - אי תפיסת הקידושין או עצם האיסור. על פי זה, כיוון שלהלכה הוולד כשר, ממילא מוכח שמה שיוצר את הממזרות הינו עצם האיסור, ולא אי תפיסת הקידושין.

על כל פנים, מסקנת הרב אויערבאך היא  שקרוב לוודאי שהוולד ממזר באופן כזה.

 

3. השיטה המקובלת - ממזרות נוצרת רק ממעשה עברה

 

למעשה ישנו מקור קדום בראשונים, אשר ממנו עולה במפורש, שבמקרה שאשת איש נתעברה מאיש זר שלא בדרך של מעשה ביאה, הוולד כשר. מקור זה הביאו ב'יורה דעה' הב"ח (סי' קצה) והט"ז (שם ס"ק ז), וב'אבן העזר' הביאו ה'בית שמואל' (סי' א ס"ק י):

מצאתי בהג"ה סמ"ק ישן בשם מהר"ר פרץ אשה נדה יכולה לשכוב אסדיני בעלה ונזהרות מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר... כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר משכבת זרע של אחר... אלא דמשכבת זרע של אחר קפדינן אהבחנה וגזירה שמא ישא אחותו מאביו.

דברי רבנו פרץ נסבו ישירות על אשת איש שנתעברה מזרע של אחר שלא בצורה של ביאה, וקבעו במפורש שהוולד כשר, אלא שאין לעשות כן לכתחילה מחמת חשש אחר, של נישואי קרובים שאינם מודעים לקרבתם.

חשוב לציין, שבספר הסמ"ק שלפנינו לא מופיעה הגהה זו, אולם אין לפקפק על אמינותו של המקור, שכן דברים אלו מופיעים גם בספר 'שלטי גיבורים' (על הרי"ף שבועות ב ע"א), ושם מצוין שגם המהר"ם מרוטנבורג נקט כשיטה זו. פרופסור שמחה עמנואל[4] כתב, שאף ישנם שבעה כתבי יד שונים הידועים לנו, שבהם מצויה תשובת רבנו פרץ הנ"ל[5].

הפוסקים שהוזכרו לעיל, לא קיבלו את דברי רבנו פרץ. לדברי הרב מסאטמר, הם נסבים על שכיבה על סדין, שבה לא עשתה האישה מעשה להביא לתוכה זרע של אחר, והדבר קרה מאליו. לדעתו גם רבנו פרץ יודה שבתרומת זרע יש מעשה איסור. לדברי הרב אויערבאך, רבנו פרץ אכן חולק על התוספות שהזכיר בדבריו, ויש לחשוש להלכה לשיטת התוספות.

למרות זאת, דעת רוב הפוסקים היא שניתן לסמוך על דברי רבנו פרץ להלכה, ולקבוע שבמקרה שאישה קיבלה תרומת זרע מיהודי, למרות שמסיבות אחרות לא ניתן להתיר זאת, בדיעבד ולדה כשר, ואין כאן ממזרות[6].

בשו"ת 'אגרות משה'[7] התבטא הרב משה פיינשטיין בחריפות כנגד החוששים לממזרות במקרה כזה, ובין היתר כתב על כך: 'אף שפשוט שאין שיטתו כלום כנגד רבינו פרץ...', ובמקום אחר כתב באותו עניין[8]:

...והוא הבל... שקושיא זו ודאי הבל גמור... דודאי אינו משום הנאת ביאה אבל ודאי דוקא משום מעשה הביאה דהוא הדבר האסור... ואין בזה ח"ו משום פגיעה בכבוד אדם גדול, כשאומרים על דבר שגגה שנפלטה מקולמסו שהוא הבל וכדמצינו גם לשון כזה בדברי רבותינו הראשונים בכמה דוכתי.

גם הראשל"צ הרב עובדיה יוסף דן באריכות בנושא בשו"ת 'יביע אומר' (ח"ח אבהע"ז סי' כא), והסיק שאף שאין להתיר את הדבר, אם נעשה מעשה, הוולד כשר. בסיום תשובתו הביא מעשה רב:

וזכורני כי זה כעשרים שנה, בהיותי ביחד בבית הדין הגדול ירושלים, עם עמיתי הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי, דברנו בזה, והיהפשוט לכולנושגם אם קיבלה האשה זרע מאיש אחר וילדה, שאין הולד ממזר, מכיון שאין כאן ביאת איסור.

וכמדומני, שכך למעשה נוהגים בבתי הדין שדנים בדבר, שמכשירים במקרה כזה את הוולד לבוא בקהל, ואינם מחילים עליו שם ממזר.

 

סיכום

 

א. אשת איש שקיבלה תרומת זרע מגוי, לכל הדעות אין ולדה ממזר.

ב. לכל הדעות, אין להתיר קבלת תרומת זרע מיהודי מחמת חששות שונים שהעלו הפוסקים וכבר מצויים בחז"ל.

ג. ישנה שיטה הסוברת שאשת איש שקבלה תרומת זרע מאחר עברה על איסורי עריות, וממילא אם נותן הזרע הינו יהודי, הוולד ממזר. ישנה שיטה הסוברת, שיש לחשוש לממזרות במקרה שאשת איש קבלה תרומת זרע מיהודי, שכן אף על פי שאין כאן מעשה עברה, ממזרות איננה תלויה בכך.

לפי השיטה המקובלת, ממזרות תלויה בביאה אסורה, ומכיוון שבקבלת תרומת זרע אין מעשה ביאה, הוולד כשר.