כיוון שעון בערב שבת להפעלת בוילר בשבת לרחיצה במוצאי שבת

הקדמה

ישראל היא מדינת דודי השמש, כאן הם פותחו ויוצרו לראשונה בעולם, והם מותקנים במרבית הבתים. במגדלי מגורים גבוהים לא ניתן להתקינם (מלבד הדירות בקומות הסמוכות לגג הבניין), שכן טמפרטורת המים צונחת עם צניחת המים מקומת הגג אל בית המשפחה, וחומם נמוך. במקרים כאלה, כמו בימות החורף, רובנו משתמשים במתקנים אחרים המחממים את המים, החל מדוד חשמלי פשוט (בוילר) ועד למשאבות חום מודרניות. בכל המתקנים הללו אם רוצים מים חמים לאמבטיות לילדים הקטנים מיד עם צאת השבת, יש לכוון את שעון השבת שיתחיל לחמם את המים בתוך השבת, לקראת סיומה – האם הדבר מותר? בעלון השבת 'בסוד שיח' פרשת ויגש תשפ"ב, פרסם הרב שבתי יגל תשובה האוסרת לכוון את הבוילר ביום שישי, כך שיחמם את המים בדוד במהלך השבת. לתשובתו זו שלושה נימוקים:

א) כמה פוסקים אסרו שימוש בשעון שבת, אלא לצורכי שבת ומצוותיה.

ב) הכנה משבת לחול, בדומה למה שכתב הרמ"א בהלכות יום הכיפורים.

ג) גזרת 'שהייה'.

להלן, אבקש לדחות את שלושת נימוקיו ולהתיר פעולה זו.

א. הגבלת השימוש בשעון שבת

ההגבלה העיקרית בשימוש בשעון שבת הוטלה ע"י אחד מגדולי פוסקי הדור הקודם, הרב משה פיינשטיין. הרב פיינשטיין נשאל, בשנת תשל"ז, ע"י נכדו אם מותר לכוון שעון שבת המחובר לכירה חשמלית, כך שיתחיל לבשל כשעה לפני זמן הסעודה. בתשובתו (שו"ת אגרות משה, או"ח ח"ד סי' ס) כתב:

פשוט שאסור... דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה.

בהמשך הוסיף: 'וכיון שברור שאיכא זילותא דשבת, הוא בכלל איסור זה ממילא אף שלא אסרו זה ביחוד'. והשאיר פתח צר להתיר את מה שנהגו להשתמש בשעון שבת לצורכי תאורה, מטעם צדדי. מיהו זה, אפוא, שהתיר את השימוש בשעון שבת, אך הגביל את ההיתר רק 'לצרכים שנזקקים להם בשבת, לצורך השבת ומצוותיה (כגון חימום הבית, קירור הבית, תאורת הבית, פלטה וכדומה)' – כלשון הרב יגל בתשובתו? מאחר שדברי הרב פיינשטיין הללו לא התקבלו בציבור, ואיננו רואים את השימוש בשעון שבת כזלזול בשבת, מניין לנו לאסור? אמנם, אפשר להבין את האיסור להפעיל כירה חשמלית ע"י שעון שבת לבישול הארוחה תוך כדי השבת, מפני שהדבר נעשה בעסק רב ובטרחה, אך הבוילר נמצא במקום נסתר, איש לא שומע את המים מתחממים, גם נורת הסימון המורה על פעולה של חימום המים בדרך כלל לא נמצאת במקום בולט במיוחד.

ב. הכנה מקודש לחול

כתב ה'שלחן ערוך' בהלכות יום הכיפורים (או"ח סי' תרט סעי' א):

מתר להטמין חמין מערב יום הכפורים למוצאי יום הכפורים. הגה: ויש אומרים שאין להטמין ביום הכפורים (עיין בטור), וכן המנהג במדינות אלו.

אכן, הרמ"א כתב שיש האוסרים להטמין מערב יום הכיפורים למוצאי היום, אך האם מטעם הכנה אסר כן? הדעה האוסרת הובאה בטור ללא נימוק, וכנגדה ציין הטור רשימה של ראשונים שהתירו להטמין בערב היום הכיפורים, ובסיום דבריו כתב שם הטור:

ואיני יודע מה חשש איסור יש בדבר, שהוצרכו גאוני עולם לדבר בו, ואדרבה נראה יותר טוב שיטמין כדי שימצא סעודתו מוכנת במוצאי יום הכפורים, גדולה מזו התירו קניבת ירק מן המנחה ולמעלה כדי להכין סעודתו כ"ש הטמנת חמין שמותר.

עם זאת, ציין הרמ"א, שבמדינות אשכנז נהגו לאסור. הב"ח נתן טעם לדברי האוסרים, על פי דברי הגמרא (פסחים נ ע"ב): 'העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים, מן המנחה ולמעלה - אינו רואה סימן ברכה לעולם'.

ואם כן, אם יטמין בערב יום הכפורים לאחר חצות, כמו שעושין בערב שבת, יהא נראה כמכין מיום טוב לחול, שהרי בערב שבת אסור כל מלאכה מחצות ולמעלה, אלא אם כן שהוא לצורך שבת כהטמנה.

ממתי אין לעשות מלאכה בערבי שבתות וימים טובים? ה'שלחן ערוך' (או"ח סי' רנא סעי' א) כתב: 'יש מפרשים: מנחה גדולה, ויש מפרשים: מנחה קטנה'. הב"ח כתב (שם):

דלא כשלחן ערוך (ס"א) דכתב יש מפרשים מנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה', דהניח מקום למאן דנהג להקל עד מנחה קטנה, ולפע"ד נראה עיקר כדפירשתי.

אך ה'מגן אברהם'[1] פסק ממנחה קטנה, והט"ז כתב (שם ס"ק א): ש'כיון דאין כאן איסור, אלא להיות דאין בו סימן ברכה, הסומך על רש"י לא הפסיד הברכה ח"ו', וכך הכריע ה'משנה ברורה'.[2] אם כן גם למחמירים, יש מקום להחמיר רק ממנחה קטנה, ובכל אופן אין כאן איסור אלא היעדר סימן ברכה, כך שיש מקום להקל כשיש צורך ממשי בכך. ומסתבר שכיוון שמדובר בפעולה רגעית, גם הב"ח יודה שמותר. ועוד, רוב הפוסקים נימקו את האיסור שנהגו באשכנז, בטעמים אחרים מהב"ח, שאינם רלוונטיים כלל לענייננו. ב'עטרת זקנים'[3] כתב, בדרך אפשר, שהטעם הוא 'כדי שיהא נפשו עגומה עליו'. ולא הזכיר את טעמו של הב"ח, אלא את טעמו של הלבוש שהקשה על הב"ח שלא שייך כאן הכנה שהרי עשה בהיתר. 'מאמר מרדכי' (סי' תרט ס"ק א) אחר שהביא את דברי הב"ח העיר עליהם:

ואחר הקי"דה חמש מאות אין טעם זה נכון לע"ד. חדא, דאפי' במלאכה גמורה ליכא איסורא אלא אמרו ז"ל שאינו רואה סי' ברכה מאותה מלאכה... וכאן בהטמנה לית בה שום מלאכה אלא נראה כמכין מי"ט לחול. ועוד, דלפי דברי הרב ז"ל כ"ש וק"ו שיהא אסור לבשל בעיה"כ אחר חצות צרכי סעודת עיה"כ והיה להם להגאונים להשמיענו זה האיסור שהוא דבר ההוה ושכיח טפי. אלא ודאי טעם הגאונים ז"ל לא היה רק מצד מה שהתבשיל שומר חומו ביה"כ לצורך הלילה שהוא חול ולכן שפיר קא מתמה רבינו הטו' ויפה כיון מרן ז"ל שהסכים עמו. וראיתי ישוב אחר לדברי הגאונים ז"ל בס' קרבן נתנאל שרצה להליץ בעדם ולישב דבריהם... שמא יחתה ע"כ. ואגב ריהטא לא דק, דהא מבואר בדברי הגאונים שאסור הטמנה המותרת בע"ש והיינו בדבר שאינו מוסיף הבל דלא שייך ביה כלל גזירה דשמא יחתה...

ב'משנה ברורה' (סי' תרט ס"ק ב) אמנם כתב את טעם המנהג: 'שנראה דביוה"כ מתבשל בתנור לצורך חול וזה אין נכון'. אך ב'שער הציון' שם (ס"ק א) העיר שאולי המנהג כך:

משום דבעשרת ימי תשובה יש להחמיר אפילו בדבר המותר מדינא. ועוד כתבו הפוסקים טעם, משום דמחזי כרעבתנותא.

אם כן, יש אכן מי שאומר שיש כאן משום הכנה, אלא שאף שיש מנהג המזכיר זאת ביום הכיפורים, מנהג זה נהגו רק ההולכים בשיטת הרמ"א ולא ההולכים אחר מרן המחבר. בנוסף לכך, מרבית הנימוקים למנהג לא רלוונטיים לענייננו. כאן אין חשש שמא יחתה, אין אפשרות כזאת, אינו נראה כרעבתנות וכו'. גם להסבר הב"ח שיש מקום לאסור משום עשיית מלאכה בערב שבת – מדובר דווקא במלאכה הדורשת זמן,[4] ולא כזו של סידור הבוילר למוצ"ש.[5]

ג. גזרת 'שהייה'

חז"ל אסרו להשהות קדירה על גבי כירה מערב שבת, אם לא נתבשלה כל צורכה מחשש 'שמא יחתה בגחלים'.[6] בגוף חימום חשמלי, אין חשש לחיתוי בגחלים,[7] אף על פי כן ה'חזון איש' (או"ח סי' לח ס"ק ב) כתב:

כשיש לו תנור הניסק ע"י חשמל, והכין מע"ש שעון לפתוח החשמל בשעה ידועה, אסור להעמיד הקדירה ע"ג תנור קודם שנפתח החשמל משום דין שהיה ע"ג כירה ותנור בשבת... ואין האיסור תלוי במעשה העמדה של הקדירה, אלא במציאות הקדירה על הכירה בשבת...

עם זאת הפוסקים מסכימים שאם התנור סגור בטיט, אין חשש שיחתה בגחלים ולכן הכול מותר.[8] אך גם כאן מציין ה'חזון איש':

אף אם התנור סגור, אין כאן היתר טח בטיט, המבואר ברמ"א סי' רנד ס"א, רק בנותן מע"ש, אבל לא מצינו היתר זה ליתן בשבת.

אם כן, ל'חזון איש' שמחמיר בדיני שהייה על גבי תנור חשמלי שאין בו אפשרות חיתוי, ואולי אף אין בו כפתורים לשינוי הטמפרטורה, ייתכן שגם בהפעלת בוילר לפני שבת, אף שלא ישתמשו במימיו בשבת, יש איסור שהייה. אלא שאף ה'חזון איש' חותם את דבריו שם: 'ומיהו בע"ש מותר ליתן בתנור סגור כמו שמותר ליתן לאינו גרוף בהיתר של שריק' – היינו כל האיסור הוא דווקא אם עושה פעולה בשבת גופה, לא כאשר מכין הכול מערב שבת.

סיכום

חששותיו של האוסר נדחו כולם:

א.   השימוש בשעון שבת, לכל צורך שהוא, התקבע בעם ישראל, ואיננו רואים בו זלזול בשבת (להוציא מלאכות עם עסק רב סביבן במהלך השבת).

ב.   הכנה מקודש לחול שייכת רק במקום שאדם עושה פעולות בשבת, ולא מערב שבת. אף שאשכנזים נהגו להחמיר בדבר מסוים, אינו מצד הדין וטעמו כלל לא ברור לפוסקים. אם כן, אין ללמוד ממנו למקום אחר.

ג.   איסור השהיה לא שייך בכלי סגור שאין גישה לשינוי הטמפרטורה וכל המלאכה נעשית בערב שבת.