הגבלת היתר גרמא למקום הפסד

א. דברי חז"ל

הדוגמה המפורשת והעיקרית המובאת במשנה ובגמרא להיתר עשיית מלאכה בגרמא, היא כיבוי אש בבית מגורים על ידי הנחת מחסום מכלים מלאים מים, או מניעת התפשטות האש על ידי פריסת עור גדי (שאינו דליק) על גבי רהיטים. היתר זה נאמר בפרק העוסק בדברים שמותר לאדם להציל מביתו הבוער, למרות גזירת חז"ל האוסרת להציל את כל רכושו, משום שאדם בהול על ממונו, ומתוך כך הוא עלול לכבות את השריפה. אם כן, החידוש של המשנה הוא כפול: א) כיבוי האש בגרמא מותר. ב) אין חוששים שמתוך כך יבוא לכבות כיבוי ישיר. בדברי חז"ל במשנה ובגמרא לא נאמר במפורש שהיתר גרמא מוגבל למקום הפסד. עם זאת, גם לא נאמר במפורש שלא כך. ואין ללמוד זאת מעצם ההקשר של שריפה, הן משום שייתכן שדיברה המשנה בהווה, שהצורך בגרמא הוא במקרה של שריפה, הן משום שההקשר נצרך כדי להשמיע שגזירת חז"ל האוסרת הצלת רכוש אינה שייכת במקרה זה.

ב. דברי הראשונים

הרמב"ם וראשונים נוספים לא הזכירו מקום הפסד כתנאי להיתר גרמא: ה'עיתים', 'מחזור ויטרי', 'ספר האורה', ראב"ן, 'התרומה', ראבי"ה, פסקי הרי"ד, רא"ש, ריא"ז, סמ"ק.

יש אחרונים שהסיקו מסתימת דברי הראשונים הללו או חלקם, שגרמא הותרה אף שלא במקום הפסד. נראה שזה היסוד למה שכתב הט"ז שלא מצאנו חבר לרבנו יואל דלהלן, שהגביל את ההיתר למקום הפסד. לעומתם, יש שכתבו שהראשונים הללו אמנם לא כתבו במפורש שההיתר מוגבל למקום הפסד, אך הם גם לא כתבו ככלל שמותר לעשות מלאכה בגרמא, אלא העתיקו את דברי הגמרא שעוסקים בכיבוי שריפה שבמהותה היא מקום הפסד, ולכן, למרות שהראשונים סתמו, ניתן להבין שהם מסייגים את ההיתר למקום הפסד. לעומת זאת, ראשונים רבים סייגו את ההיתר למקום הפסד: רבנו יהונתן, ריב"א המובא ב'אור זרוע', וכן כתב ה'אור זרוע' עצמו, 'הערוך', מרדכי בשם רבנו יואל, 'המנהיג', מהר"ח או"ז, המיוחס לר"ן, 'ספר המאורות', המאירי, 'האגודה', 'אורחות חיים', 'צרור החיים', 'אהל מועד', מהרי"ל בשם מהר"ם, ר' מנדל קלויזנר. יש ראשונים שכתבו דברים שאינם חד משמעיים בעניין זה: רב נטרונאי גאון, רשב"א, רבנו ירוחם בשם הרמ"ה. ראשונים אלו נקטו לשון 'גרם כיבוי' או 'גורם לכיבוי', בפירושם לאיסור לתת כלי עם מים לקבל ניצוצות של נר, וכמה אחרונים הבינו מכך שגרמא אסורה שלא במקום הפסד. אחרונים אחרים כתבו שאין בדבר הכרח, שכן ייתכן שהכוונה לאסור רק את הסוג הזה של גרמא, ולא לכלול כלל, שכל גרמא אינה מותרת אלא במקום הפסד, שכן הגמרא עצמה חילקה בין הנחת כלי עם מים לקבל ניצוצות שמוגדרת כ'מקרב כיבוי' ואסורה ובין גרם כיבוי שמותר, ולכן נקטו שאין להוכיח ממקורות אלו שההיתר מוגבל למקום הפסד. וכן נראה עיקר.

ג. הכרעת ה'שלחן ערוך', הרמ"א והאחרונים

כתב ה'שלחן ערוך' (או"ח סי' שלד סעי' כב):

תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר.

על כך הוסיף הרמ"א: 'הגה: במקום פסידא'.

בעוד שדעת הרמ"א מבוארת, ואף מוסכמת על האחרונים האשכנזים, בדעת ה'שלחן ערוך' נחלקו האחרונים, ומעין המחלוקת בדעת הראשונים הנ"ל: יש שהסיקו מסתימת דברי ה'שלחן ערוך', שהוא מתיר גרמא גם שלא במקום הפסד: כן משמעות שו"ת 'זרע אמת', משמעות שו"ת 'קרית חנה דוד', שו"ת 'ימי יוסף', הרב עובדיה יוסף בכמה מקומות, הרב אביגדר נבנצל, שו"ת 'שמו ינון' (וכתב כן גם בשם הר"ש משאש), שו"ת 'אורחותיך למדני'. לעומת זאת, בשו"ת 'דעה חכמה' כתב שאין לקבוע שה'שלחן ערוך' מתיר גרמא לכתחילה, שכן ההקשר שבו כתב את ההיתר הוא מקום הפסד. אף ב'מנוחת אהבה' כתב שה'שלחן ערוך' אוסר גרמא לכתחילה, וכן כתב גם הרב עובדיה יוסף במקום אחר, ובשונה מדבריו הנ"ל. וכן כתב למעשה ב'ילקוט יוסף'. וכן נכתב בדעת הרב יצחק יוסף במקומות נוספים.

פוסקים ספרדים נוספים אסרו גרמא לכתחילה, אף שלא כתבו במפורש שזו דעת ה'שלחן ערוך': הרב מרדכי אליהו במקומות רבים החמיר בגרמא שלא במקום הפסד. אף בשו"ת 'בנין אב', התנגד לשימוש לכתחילה בגרמא, שהותר 'רק במקום שצריך הדבר מטעמי רפואה ובטחון'. גם בשו"ת 'אור לציון' אסר גרמא לכתחילה. 

סיכום

הרמ"א הגביל את ההיתר למקום הפסד, וכן פסקו בעקבותיו כל אחרוני אשכנז, ואף בקרב הפוסקים הספרדים אין מסורת פסיקה שונה מכך, ולהיפך: פוסקים ספרדים רבים הסכימו למעשה לדברי הרמ"א המסייגים את ההיתר למקום הפסד, או למקום שבו מצטרפים צדדי היתר חזקים נוספים; ובכללם הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו, בכמה מקומות והקשרים. ולכן הלכה למעשה, אין להתיר גרמא אלא במקום הפסד, או לצורכי רפואה וביטחון השקולים כהפסד.