השתלת קרנית

בשו"ת 'ישכיל עבדי' (יו"ד סי' כו אות ג) כתב שבתחיית המתים אדם יקום כפי שנקבר, כגון אדם שנפטר כסומא יקום סומא, דוגמת התכריכין שאם הלבישו לו תכריכין קם עם תכריכין.

מכאן למד, שכוונת חז"ל באומרם 'כל בעלי מומין מתרפאין' היינו רק במקום שהמחלה או המום היו בחיים ולא לאחר המוות ובזה הקב"ה מרפאהו, אבל במקום שלאחר המוות נטלו מהנפטר האיבר, לא יתרפא בתחיית המתים ויישאר בעל מום, ולכן עדיף שלא יתרום אדם קרניות עיניו לצורך אנשים שזקוקים לכך.

לכאורה יש להביא ראיה לדבריו מדברי המדרש (בראשית רבה, פרשה צה אות א):

ואת יהודה שלח לפניו, כתיב זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן, בא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעולם הזה מרפא אותן לעתיד לבא, העיוורים מתרפאים שנאמר אז תפקחנה עיני עיוורים, והפסחים מתרפאים שנאמר אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, וכשם שאדם הולך כך הוא בא, הולך עיוור ובא עיוור, חירש ובא חירש, אילם ובא אילם, כשם שהוא הולך לבוש כך הוא בא לבוש, ממי את למד משמואל שראה אותו שאול מהו אומר לאשה מה תארו ותאמר איש זקן והוא עוטה מעיל, שכך היה לבוש, שנאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו, ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא שלא יאמרו כשהם חיים לא ריפאן משמתו ריפאן הקב"ה ואח"כ הביאן דומה שאינן אותן, אלא אלו אחרים הם, אמר הקב"ה אם כן יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן למה לפני לא נוצר אל, ואני מרפא אותן.

מלשון המדרש 'כל מה שהיכה הקב"ה בעולם הזה מרפא אותן לעתיד לבוא', משמע שרק ממכה שהיכה הקב"ה מתרפאין אבל מכה שעשו בני-אדם לאחר מיתה אין מתרפאין.

א"כ, כיון שנטילת קרנית הינה מכה הנעשית בידי אדם אין מתרפאין ממנה לעתיד לבוא, כפי שכתב ה'ישכיל עבדי'.

אולם הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף נב, תרכז) כתב שאין אדם צריך להפסיד איבר כדי להציל אחרים היינו כל עוד הוא חי, אבל לאחר מיתה ברור שהתורם איבר להצלת חברו קיים בכך מצווה, וכי יעלה על הדעת שאדם שקיים מצווה יקום מחוסר איבר שעשו בו מצוות גמילות חסד?! אדרבא אדם שעשה מצווה בודאי כשיקומו ישני עפר הקב"ה ירפאם במהרה, ואפילו שיקום חסרי איבר יתרפאו לאחר מכן, כפי שאיתא במדרש (לעיל) שהרפואה תהיה לאחר התחיה.

אמנם, אם אדם הזיק לגופו לאחר מיתה, כגון שריפה ואיבוד הגוף, הרי שאין הקב"ה מרפאו, אבל במקום שהאיבר עשה מצווה ברור שהקב"ה ירפאו, ולא גרוע הדבר ממי שאיבד איבר להציל את חבירו.

אמנם יש מקום להסתפק לגבי אדם המוכר קרנית למטרת תאוות כסף - האם הקב"ה ירפאו לעתיד לבוא.

בעניין זה כתב  בשו"ת 'ישמח לבב' (יו"ד סי' מה, נו ע"ב בהערה) לאסור מכירת קרנית לתאוות בצע כסף, אך ברור שאם שעושה כן להצלת חולה מודה הוא שהדבר ראוי ויתרפא בכך לעתיד לבוא, ולא כפי שכתב בשו"ת 'ישכיל עבדי' (שם אות י) להוכיח מה'ישמח לבב' שאין לתרום קרנית והתורם יקום ללא קרנית לעתיד לבוא. אדרבא ה'ישמח לבב' אסר בגלל תאוות הכסף, אבל כאשר נעשה ללא תאוות כסף אלא לצורך גמ"ח עם אחרים, הרי זה נחת-רוח לנפטר שממנו נלקח הקרנית שזכה שבכוחו אדם אחר יראה, והציל את הסומא החשוב כמת, ובזכותו כעת יראה אור גדול. ואע"פ ש"למתים חפשי" כיון שאדם מת הרי הוא חפשי מכל המצוות, אבל בודאי שגמ"ח היא עם החיים והמתים, וגם המתים יש להם נחת רוח שעושים בעבורם חסדים וכן שהם עושים חסד עם אחרים.

ומה שכתב ב'ישכיל עבדי' שאיברים הנמצאים אצל אחר, שמא התורם לא יקום לתחיה כיוון שהאיבר נמצא אצל המקבל, זוהי תימה גדולה. וכי אם בפנינו מצווה ודאית ובגלל חשש שמא אולי לא יקום לתחיית המתים, נבטל מצוות גמילות חסד והשבת אבידה, שהם מצוות גדולות שיש בהם שכר בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. ואם על גמ"ח שבגופו אמרינן שהתורה תחילתה חסד וסופה חסד בודאי שאדם שנותן מאיבריו להצלת חיי חברו בודאי שיש כאן גמ"ח והשבת אבידה. ולפלא גדול כיצד ה'ישכיל עבדי' לא הביא  את מעלת הגמ"ח שעושה הנפטר בכך שמציל חיי אחרים.

ועיין ב'שלחן שלמה' (ערכי רפואה ,עמ' מג) שכתב: "אף דפשוט הדבר שחייבים להקריב איבר מן המת עבור ספק הצלה של חי מסוכן לפנינו מבלי להתחשב כלל עם רצון המת או קרוביו".

על כן נראה שגם בקרנית פשוט שהדבר מותר, ויקומו וירננו שוכני עפר, ואז אלו שעשו גמ"ח בחייהם ובמותם יתרפאו, אז תפקחנה עיני עיוורים.

ערך: הרב נתנאל אורבך