שירי קודש וחול - לפטירתו של אריק איינשטיין

ההבחנה בין שירי קודש לחול, מבוססת על תוכן: האם השיר מאזכר למשל את האמונה בה' ומעודד במפורש לקיום תורתו. אבל יש בה גם חלוקה לפי זמנים וכותבים: אם המילים נכתבו על ידי חובש כיפה, כל שכן מזמן התנ"ך - הוא קודש; ואם לא - חול.

ההבחנה הזו לא מדויקת בכלל.

היא שמה את כל שירי החול באותו סל, ללא הבדל. ולא בצדק.

משהו מכתבי הרמב"ם (פירוש המשנה, אבות פ"א משנה טז, בקיצורים):

ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר.

החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה.

והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות.

והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה.

והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד. והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. [בעברית מדוברת: החלק הרצוי, שאמנם אינו מצווה ממש, הוא דיבור ערכי וספרות ושירה ערכיים, שמשבחים התנהגות חיובית ומגנים התנהגות שלילית.]

והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו.

ודע, כי השירים המחוברים, באיזו לשון שיהיו - ייבחנו בענייניהם... לפי שראיתי זקנים ואנשי מעלה מאומתינו, שכאשר יהיו במשתה יין, בחתונה או בזולתה, וירצה אחד לשיר שיר ערבי, אפילו היה ענין זה השיר בשבח הגבורה או הנדיבות - וזה מן החלק האהוב - או בשבח היין, יגנו זה בכל אופן מן הגינוי, ואין מותר אצלם לשומעו. ואם ישיר המשורר שיר מן השירים העבריים - לא יגונה זה... וזו סכלות גמורה, לפי שהדיבור לא יאסר, ויותר, ויאהב, וימאס, ויצווה באמירתו, לפי לשונו, אלא לפי עניינו. שאם יהיה ענין זה השיר מעלה - צריך לאומרו, באיזו לשון שיהיה; ואם יהיה עניינו פחיתות - צריך להניחו, באיזו לשון שיהיה.

הרמב"ם ממיין את שירי החול לפי תוכנם, לא לפי שפתם וגם לא לפי מקורם.

התוכן הרצוי איננו דווקא זה הנקרא בפינו שירי קודש, אלא כל תוכן חיובי כמו שיר המעודד לגבורה או נדיבות. לעומת זאת שיר שנותן דרור לתאוות, כמו שתיית היין - פסול.

יש אמנם מדרגות, וצריך להבדיל בין קודש לחול, אבל יותר חשוב להבדיל בין חול לבין תאווה וטומאה, ולזקק את הדיבור הערכי, נקודות הקודש שבחול.

השטחיות בערבוב בין החול לטומאה מובילה גם לשטחיות בשירת הקודש.

שמיעת מוסיקה בימינו נעשתה למשהו סתמי להעביר את הזמן. לפעמים מעבירים את הזמן בשירי חול, ובסעודה שלישית נהגו להעביר את הזמן בשירי קודש.

שיר, כדברי הרמב"ם הנ"ל, מעורר את הנפש. חבל לעסוק בדברים מעוררים כשהנפש רוצה לישון.

אין דבר כזה שמיעה סתמית. כל תוכן משפיע. ומצד שני, כשנכנסים לשירה עם כל הלב ההשפעה היא לאין ערוך, לטוב ולמוטב.

כדאי שנזקק את יחסנו לשירה. להבדיל במה ששרים, בין שירי חול ערכיים שבעצם הם קודש לבין שירי חול טמאים, ולהבדיל באיך שאנחנו שרים, בין שירה אמיתית לבין תעסוקה לפה ולאוזניים.

אסיים בשיר של אריק איינשטיין, מאחד הסוגים שהרמב"ם מגדיר כאהוב: "גנות הפחיתויות" (וממש לא בהקשר לפרשיה אקטואלית, אלא על המציצנות והשמחה לאיד ככלל):

הם כותבים בעיתונים

מה שהם רוצים

מסרסים מלכלכים

בלי שום רחמים

נכנסים אל המיטות

מציצים מהחורים

ואין מה לעשות

אין פה רחמים

מלבינים את הפנים

פוגעים במשפחה

אם היום היה תורי

אז מחר יהיה תורך

אז איך אתה ישן בלילה

עיתונאי קטן שלי

איך אתה נרדם

על מה אתה חולם בלילה

אחרי שפיכת הדם

ת.נ.צ.ב.ה.