מניעת טביעות

לאחרונה התפרסם בתקשורת מקרה טראגי של טביעת ילד בברכה פרטית, כאב גדול יש להורים ולמשפחה כאשר אירוע טראגי נוחת על המשפחה. בניגוד למחלה קשה, שבדרך כלל היודעים על המחלה כבר מודעים אל המשמעויות שעלולות להיות, אך במקרים של טביעה, הדבר פוגע באדם בלא כל מוכנות נפשית, וגודע חיים באופן נוראי.

הגמרא במסכת קידושין מביאה רשימה של חובות שהאב חייב לעשות לבנו, ברשימה עצמה מופיע המשפט "ויש אומרים אף להושיטו בנהר".

לימוד השחיה מופיע כאחד מהחובות של ההורים לילדים שלהם. אך מדוע? בהסתכלות על דורות עבר אנו מבינים טוב יותר את דברי המפרשים. בניגוד לימינו אלו שרוב רובה של השחיה היא כהנאה ותענוג, בעבר לימוד השחיה היה כחלק מהדברים שתפקידם להציל את האדם בשעת צורך. המעבר בין מקום למקום היה פעמים רבות דרך ספינות הים, דבר שהיה בסכנה גדולה, ולכן לימוד השחיה היה הכרחי. אמנם רוב רובם של פוסקי ההלכה למדו את הדברים באופן הפשוט, שיש בכך חובה, אך בניגוד לכך, הרמב"ם השמיט דין זה. אחד מגדולי האחרונים בעל שו"ת "בנין ציון" התייחס להשמטת הרמב"ם את הדין הזה וכתב שהרמב"ם למד זאת כחיוב לימוד אומנות – מקצוע בימינו. ולכן, כאשר לימוד המקצוע של האדם הוא מקצוע הקשור לשחיה, חייב האב ללמדו לשחות, אך אם מלמדו מקצוע הקשור רק ליבשה, אין חיוב על האב ללמדו שחיה.

חלק גדול מההורים, שולחים את הילדים לקורסי שחיה לצורך הלימוד. מצאנו בין הפוסקים האחרונים דיון לגבי לימוד שחיה בימי בין המצרים, בימים שבהם אנו נמנעים מרחיצה כאות אבל על חורבנו של בית המקדש ושאר הצרות שעברו על עם ישראל בתקופות השונות.

בשו"ת שיח נחום כותב הרב רבינוביץ שליט"א על לימוד השחיה, שהואיל והוא בכלל המצווה, שהאב מחויב בה, הדבר מותר אף בימי בין המצרים, אמנם אם אפשרי לעשות זאת בזמן אחר, ודאי שהדבר עדיף, אך אם לא, ודאי שהדבר מותר, שלא נאסר בימים אלו רחיצה של מצווה.

כיום מדינת ישראל מממנת חוגי שחיה לילדים הלומדים בבתי הספר, ואין ספק בחשיבות העניין, אך חשוב לדעת שמעשה זה לא מוריד מההורים את האחריות לכך שבסופו של דבר הילד ידע את השחיה, לפי השיטות המחייבות אותם זאת. ולכן אם הילד לא למד במסגרת הממלכתית חשוב שישקיעו בכך במידה והדבר אפשרי להם.

כמובן שהדבר שייך רק כאשר מסגרת הלימודים שומרת על כללי הצניעות.

יהי רצון שלא נשמע עוד שמועות רעות, ונזכה לגדל את ילדינו לחיים טובים ארוכים ולשלום.