עונש מוות למחבלים

ידוע הדבר בעבר היו עונשי מוות בעם ישראל. כבר בתורה אנו למדים על המקושש ביום השבת שכל העדה סקלו אותו באבנים ועל המגדף שאף הוא נענש בסקילה.

פרקים שלמים במסכת סנהדרין מדברת על עונש מוות של החייבים בכך. אך יחד עם זאת אנו יודעים שסנהדרין לא הייתה הורגת כמעט לעולם, ואם עשתה זאת פעמים שעלולה להיכנס לגדר של סנהדרין קטלנית. רואים אנו כמה רצתה התורה שאנו נתרחק מדבר זה.

יחד עם זאת, עונש זה ניתן על ידי התורה, ומכאן אנו למדים שיש לו מקום ושיש לו תפקיד.

אמנם כדי לקיים עונש זה של התורה צריכים אנו בית דין גדול, לפחות של עשרים ואחד דיינים סמוכים, דבר שאין לנו כיום, וממילא כל הדינים האלו לא מציאותיים.

אמנם כבר בתקופת הראשונים ראינו ענישה שלא מן הדין, לא ענישה לא נכונה, אלא ענישה שלא לפי הגדרים הרגילים, אלא הריגה לפי החלטה של בית הדין.

דברים אלו היו קיימים כאשר ראו חכמים לקבוע אותם, לבצע אותם. וכך מובא בשו"ת הרשב"א כמה וכמה מקרים שבהם פסק הרשב"א שיש להרוג רוצחים מפורסמים וכדומה, על אף שאין בית דין שעומד בכללים של קביעת עונש מוות.

דין זה של הריגה שלא לפי הדין נפסק להלכה בשולחן ערוך ובו נאמר: "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים. ויש להם להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור) (טור בשם הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין). וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם".

מצד אחד פתח השולחן ערוך פתח להריגה שלא לפי כללי ההלכה, אך מצד שני תלה את הדבר הן במציאות שכיחה שרואים שצריך לגדור את הפרצה, ומצד נוסף הוסיף שדווקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם הם אלו שיכולים לפסוק דבר זה.

אף שרבים מנושאי הכלים של השולחן ערוך האריכו בדיון על סימן וסעיף זה, אך בסופו של דבר דבר זה לא מעשי, שכן אין כיום גדול דור שיפסוק דבר זה, ובודאי שלא דין של תורה שיפסוק דין זה.

הדיון כיום הוא מצד אחר בלבד, צד של מלכות, אם היא יכולה לעשות צעד כזה?

יש בהלכה חבישה גמורה כמאסר שהגדרתה חמור גם מעונש מאסר עולם, הרוצחים שאי אפשר לבצע בהם עונש מות וב"ד מוצא לנכון שאין להם זכות קיום בחברה אנושית. "מכניסים אותם לכיפה ונותנים להם לחם צר ומים לחץ עד שיפקע כרסם", אולם מקרים חריגים אלה המאסר בא לא כענישה - אלא פשוטו כמשמעו "ובערת הרע מקרבך". לבער את האדם הרע המסכן את החברה, וכתחליף לעונש מות חובשים אותם במאסר למותם. אמנם צעד זה חריג, אך יש מקום להשתמש בו, כפי שהופיע בפוסקים, מתוך דברי הגמרא במסכת סנהדרין, כאשר רואים צורך בכך.

הרב טכורש כתב מאמר שלם (נמצא בפרוייקט השו"ת) בנושא עונש למחבלים שהרגו יהודים, ונכנס לכל הפרטים ההלכתיים של הכנסה לכיפה כדרך הריגה ומגיע למסקנה שלא צריך לשם כך בית דין של 23 אלא מספיק בית דין פשוט, שמשמעותו בירור העובדות באופן הבסיסי. היסוד לכך כפי דבריו הוא תקנת השלטון וממילא כוחו של השלטון. הרב גורן זצ"ל כתב באריכות שיש לקבוע עונש מוות למחבלים כדי למגר את התופעה.

מעבר לדיון ההלכתי יש הנרתעים מעונש זה מסיבות שונות, הן מסיבות מוסריות לדעתם והן מחששות שהדבר יביא לפגיעה ביהודים. אך כבר כתבו כמה וכמה על הנושא וביניהם בספר עם וארצו כדוגמא: " הרמב"ם ב'מורה נבוכים' מביא בהקשר לדין עונשים בכלל, ולעונש מוות בפרט, את מאמר חז"ל שהמרחם על אכזרים - מתאכזר אל הרחמנים (א נד. ג לה. ג לט). לכן אין כאן נטילת חיים על דעת עצמנו, אלא על דעת ריבונו-של-עולם שנתן את החיים, שאם במצב מסוים חייבים להשתמש בתור אמצעי הרתעה, כדין מוות נגד רוצחים, כדי להציל אנשים אחרים מרצח - כן יש לעשות. והמוסריות האמיתית אינה יכולה להסתפק בדיבורים על מוסריות, כאשר רשעי עולם מהרסים את העולם, אלא זאת החובה המוסרית הגדולה ביותר"...

אנו תפילה לה' שיאמר לצרותינו די ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימנו אמן.