מיסי המדינה

שנים רבות מתנהל דיון מתחת לפני השטח, דיון בין הציבורים השונים בעם ישראל. אלו שמאוד מחזיקים מהמדינה, ורואים בה כראשית צמיחת גאולתנו, וממילא אף מתפללים עליה ורואים את עצמם כחלק מהמדינה בחובות ובזכויות, ואלו שרואים אחרת את פני הדברים. בין הדיון ההשקפתי על הנושא משתלב בדרך כלל גם דיון הלכתי, דיון תורני באופן זה או אחר. סוגיות שונות עולות, פעמים במסגרת משמעותית, אך בדרך כלל בלא מסגרת רצינית אלא כאמירה פובליציסטית, כחלק מאמירה של דעה שאינה מוכנה לשמוע השקפה אחרת.

אחד הנושאים שעולים במסגרת כזו או אחרת היא הביטוי המובא בגמרא במסכת גיטין ובעוד מקומות "דינא דמלכותא דינא". ביטוי זה בא למסד את משפט המלוכה, למסד את המסגרת המדינית ולתת לה תוקף לפי התורה. על מושג זה, אף שיש מקום רב לדון בו בראשונים (כפי שהרחיב הנמוק"י בפרק שני בסנהדרין ובדיון בראשונים בגיטין, לגבי שני הסברי הגמרא בדין שטר היוצא מערכאות של נכרים, האם הם סותרים אחד את השני או שמא באים להשלים אחד את השני. אך למסקנה נפסק להלכה באופן ברור וחד משמעי שמושג זה של "דינא דמלכותא דינא" נפסק להלכה למעשה (הן ברמב"ם והן בשו"ע והובא רבות בפוסקים).

אלא שטענה אחת עולה במקומות רבים, "הר"ן בנדרים". אותם דברי הר"ן המפורסמים בשם רבנו תם, דברים שהובאו גם בשו"ת הרשב"א ובעוד ראשונים שכתב שאין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל. הרוצים לדחות את מחוייבותם למשפטי המדינה משתמשים כביטוי זה שהזכרנו כדי לפטור עצמם, אף שלא תמיד הם מודעים להמשך הדיון ההלכתי שבנושא. כידוע אין אנו פוסקים הלכה על פי שיטה בפוסקים, אלא לפי דרכי הפסיקה, ולמעשה ברור הדבר שדברי הר"ן האלו לא הגיעו לכלל ההלכה, שכן הרמב"ם באופן ברור חלק עליהם והשו"ע העתיק את דברי הרמב"ם. וכן הרמ"א, אף שהביא את החולקים על הרמב"ם, נשאר למסקנה שלא כחולקים. לפיכך, הרוצה לפתור את עצמו מתשלום המיסים בטענה זו עושה שקר בעצמו, שכן מעולם לא פסקנו כשיטה, אלא כדרכי הפסיקה המקובלות וכדרכי הפוסקים.

אך יתר על כך, החתם סופר בתשובתו כאשר הוא מביא את הדיון בין הר"ן בנדרים לבין הרשב"ם בבבא בתרא והרמב"ם מוסיף נקודה חשובה מאוד. הוא כותב שדיון זה היה שייך רק כשהמלך גובה מיסים לצרכו האישי, כדי לבנות לו ארמון או שאר דברים כדי לגדל כבודו, אך כאשר מדובר בדברים לצורך המדינה כגון לבנות כדרכים וכדומה, ודאי שעל כך לא נחלקו מעולם.

פוסקים שונים (הובאו בהרחבה בשו"ת ציץ אליעזר) הביאו שחיוב תשלום המיסים נובע לא מדינא דמלכותא אלא מדבר אחר לגמרי. בשלטון הקיים על ידי בחירת הציבור יש דין של שבעה טובי העיר. לשבעה טובי העיר יש בהלכה סמכויות לא מעטות, שהם מחליטים לצורך הציבור, ויש להם גם אפשרות לחייב את הציבור בכסף הנועד לציבור.

סמכות זו קיימת במקומות שונים כגון בועד בית וכדומה, אך יתר על כך במדינה שבה השלטון דמוקרטי, שהוא נבחר על ידי העם, ממילא כוחו מהעם כשבעה טובי העיר.

לכן, חיוב תשלום המיסים הוא דבר פשוט  אלא שבכל זאת יש כאן נקודה חשובה מאוד. קביעה זו היא אמירה מאוד חשובה לציבור. כנגד כל התירוצים שהאדם יכול לטעון כדי לפטור את עצמו מתשלום, כנגד כל עצות היצר, חובה על האדם לברר שאין מקום לכך, אלא צריך להתמסר לאמת של תורה ולעשות לפעמים גם את מה שלא כל כך קל.

ירי רצון שנזכה להשיבה שופטנו כבראשונה ולשלטון מתוקן, ולא יהיה מקום לדיון בדברים אלו שהם יהיו פשוטים ובהירים.