לשמור מרחק

השאלה הנשאלת תדיר כלפי השוללים את גיוס הנשים היא: איפה כתוב האיסור הזה? התשובה שלי היא, שגם אם הדברים לא מנוסחים כך במפורש - זוהי הפרשנות הראויה של רוב ככל הרבנים בימינו, כולל אלו שצה"ל יקר ללבם ואנכי הקטן בתוכם, לפסוק "קדושים תהיו". הקדושה, כהגדרת רש"י על אתר, היא החובה לשמור מרחק מאיסורים בכלל ומאיסורים שבתחום הצניעות בפרט. הערכת המצב הרווחת בקרב אנשי תורה וצבא, על סמך הניסיון האישי וקריאת דו"חות ומחקרים, היא ששירות נשים בצה"ל כיום קרוב מדי לתקלות ונזקו גדול בהרבה מתועלתו מנקודת מבט תורנית (לא רק, אבל אקצר בנקודה זו), ולכן שיקול הדעת מכריע לשלילה גורפת.

הנזק האפשרי הוא לקיום כלל התורה ומצוותיה, אבל דגש מיוחד כאן, על פי הוראת התורה למחנה הצבא היהודי (דברים כג, י וראו רמב"ן שם; שבת לג ע"א), צריך להינתן על נושא הצניעות. היה טוב יותר וצנוע יותר שלא לעסוק יתר על המידה בנושא זה, אבל כנראה אין ברירה.

צר לי מאוד, אבל צריך לומר בקול את הידוע לכל: ניבול הפה שניתן לשמוע ביום מילואים ממוצע שקול לתקופה ארוכה באזרחות, ורמיזות מיניות הן דבר שבשגרה. סקרים מלמדים שרובן המכריע לא מדווחות, בדרך כלל הן גם לא נתפסות על ידי הקרבן כהטרדה, לפעמים אפילו כמחמאה, וזהו החמור ביותר - הפנמת והטמעת הנורמות של חוסר צניעות כדרך חיים שגרתית ומקובלת. דוגמה קטנטונת שעל פי כל הגדרה איננה מגיעה לכלל הטרדה ולמיטב הכרתי ועל פי מחקרים שקראתי זוהי תופעה יום-יומית ונרחבת: נדרשתי, כמילואימניק נשוי, לשטוף כלים בתורנות מטבח, והוראת הרס"ר כללה דברי תנחומים: "נצ'פר אותך, לידך תהיה חיילת ולא חייל"... מי מוכנה להיות חיילת השעשוע?!  

מעמד ארעי

גם אם יש בצבא 'שמורות טבע מוגנות', מעמדן איננו מוסדר בחוק ואיש אינו יכול להבטיח את המשך קיומן. נכון להיום יש לצה"ל אינטרס "ללכת לקראת" כדי לשבור חסמים חברתיים כלפי גיוס הנשים. מה יקרה אם וכאשר ייפרץ הסכר כליל וגיוס הנשים בציבור שלנו יהיה מובן מאליו? - המוטיבציה של צה"ל להשקיע צפויה לרדת פלאים.

למרבה הצער, באופן בסיסי צה"ל אינו מחויב לקוד אתי של צניעות כהלכה, והוא נתון ללא הרף תחת מכבש לחצים של בעלי אג'נדה חילונית קיצונית שמתנגדת לכל אבחנה מגדרית (כדאי לקרוא את דיוני ועדות הכנסת בנושא). לפיכך, כל השקעה חריגה במסלולים ייחודיים תהיה תלויה באינטרסים המתחלפים. זה קורה במסלול ההסדר ומתחיל גם לקרות במסלולים לגיוס חרדים, שהתנאים המיוחדים שהובטחו להם לא מעוגנים בחוק וקיימת שחיקה בקיומם. מה לעשות, המגמה לגייס גברים ונשים יראי ויראות שמיים לא עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית - מסיבות חברתיות-אידיאולוגיות! - לשלב בחורים ובחורות יחדיו כמעט בכל מסלולי השירות. הרוח הנושבת והמוצהרת (ושוב אפנה לדברי נציגי צה"ל בוועדות הכנסת) היא שבכל נקודת חיכוך יד 'השירות המשותף' תהיה על העליונה.

מעבר לכך, בדרך כלל הבנות ה'חזקות' יותר הן אלה שהולכות לתפקידים השמורים-יחסית, ואילו כאשר בת מ'עמך ישראל' מתלבטת האם ללכת לצבא ורואה את 'החזקות' מתגייסות - זה משפיע מאוד על בחירתה גם במסלולים בעייתיים הרבה יותר.

ידוע כי גם בשירות הלאומי או במערכות אזרחיות אחרות קיימות בעיות, וגם שם נדרשת עין פקוחה, מאמץ לשפר וגם נכונות להחליף מסלול בעת הצורך. מוטלת האחריות על כל הנוגעים בדבר (כולל ההורים, ראו ויקרא יט, כט ופירוש 'אור החיים' שם) לוודא שהתרומה למדינה תהיה במסגרת הולמת שלא מזמינה תקלות. אבל אין מה להשוות לאווירה בצבא, שהיא מתירנית הרבה יותר, מסיבות מובנות.

ניתן להעלות את מרבית הטיעונים הללו גם כנגד שירות הגברים. אולם ההבדלים מהותיים: פיקוח הנפש הלאומי בגיוס הגברים הוא מובהק; בסיס החיוב ההלכתי שלהם להשתתף במלחמה שונה לגמרי, ורק זה עתה קראנו בתורה: "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק"; והעדינות הנשחקת בחספוס של ההווי הצבאי חיונית הרבה יותר לאופיה של בת ישראל. ואחרי כל זה, אי אפשר להכחיש שגם ביחס לבנים שילמנו מחיר יקר, ומיעוט ניכר מבוגרי החינוך הדתי שבאו לצבא ללא רקע ישיבתי ממושך הורידו את הכיפה בצבא.

כמובן, השאלה העיקרית איננה האם הבנים והבנות 'מתקלקלים/ות' בצבא, אלא האם ניתן לשמור על אורח חיים של יראת שמיים וקיום ההלכה לכל אורך השירות, והממדים של הסרת הכיפה הם איתות אזהרה לכלל המערכת. לכן ההכרעה השקולה של רוב ככל בני התורה אוהבי המדינה וצבאה, בשקלול כל המרכיבים הנ"ל, היא למתוח את הקו האדום בין שירות הבנים לבין השירות הצבאי של הבנות לכל צורותיו.

קידוש השם - או חילולו?

דיון רציני בנושא צריך 'לאחוז את השור בקרניו' ולדון גם על המוטיבציה. ההיקפים הגדלים והולכים של גיוס הבנות הדתיות בשנים האחרונות מעוררים את השאלה: מה נשתנה?! אמת: השתנו צרכי הצבא והמסלולים המוצעים השתפרו. השתפרה גם מערכת התעמולה המשומנת והמתוחכמת שצה"ל מפעיל (דוגמא מכאיבה ומעוררת מחשבה שמצריכה אותי לפרסם בצער גדול לשון-הרע-לתועלת: יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים הדתית, שביום-יום לובשת מכנסיים, סיפרה בראיון ל'במחנה' שבהרצאות בפני תיכוניסטיות דתיות היא לובשת חצאית כדי לשכנע...). ומאידך, אלטרנטיבת השירות הלאומי כנראה לא מתייעלת באותו הקצב. אבל דומה שזה לא העיקר, ואי אפשר לנתק את התופעה מתהליכים עמוקים יותר שעוברים על הציונות הדתית, שלעניות דעתי משפיעים על הרצון להתגייס. אני בטוח בכנות הרצון לתרום, אבל גם אותו צריך לברר, לדייק, ולהציף את נקודות החולשה שבו.

דומני שהשורש ללא מעט מן הרוחות המוזרות המנשבות לאחרונה בציונות הדתית הוא תפיסה לקויה של המושג "קידוש השם". מושג זה, הרווח בשיח המגזרי אודות גיוס הנשים, מגויס אולטימטיבית לתמיכה בגיוס: האישה הדתית בצה"ל מקדשת שם שמיים כלפי הסובבים אותה, וגם מבחינה ציבורית יש קידוש השם בתרומתו הגדולה של הציבור הדתי.

הבה נבחן את המושג הזה יותר לעומק.

רבים מכירים ומצטטים את הגמרא במסכת יומא (פו ע"א, בקיצורים, וכן בכל הציטוטים שלהלן) על 'חילול השם': "ואהבת את ה' א-להיך - שיהא שם שמיים מתאהב על ידך... ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? - אשרי אביו שלמדו תורה".

פחות מכירים סוגיה אחרת במסכת ברכות (כ ע"א, בתרגום חופשי): אמר לו רב פפא לאביי: מדוע בדורות שלנו לא מתרחשים ניסים כמו בדורות הקודמים? אמר לו: הראשונים היו מוסרים את נפשם על קידוש השם, ואנחנו לא עושים זאת. כדוגמה לקידוש השם של הקדמונים מספרת הגמרא על רב אדא בר אהבה, שראה אשה בשוק כשהיא לבושה בגד עליון שאינו הולם, וקם וקרע אותו.

בשיח הציבורי היום, אין ספק שמעשה כגון זה היה מקוטלג מידית כ'חילול השם'; אבל הגמרא מעלה על נס את האכפתיות מקיום התורה כמופת של קידוש השם דווקא  (יש לעיין בסוף הסיפור, ראו 'עין איה' שם, ואין כאן מקומו). לאמור: עיקרו של קידוש השם הוא עצם קיום התורה באופן מושלם ובמסירות נפש, לא התדמית שלה ושל מקיימיה. התדמית חשובה כקומה נוספת, ובתנאי ששיפוץ התדמית איננו חותר תחת קיום התורה.

כך גם בסידור הלכותיו של הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק חמישי), הפותח: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר 'ולא תחללו את שם קדשי'". לאחר מכן הרמב"ם מפרט את הלכות קיום התורה ומסירות הנפש בשעת השמד וכדומה, ואחר כך כותב (הלכה י): "כל הפורש מעבירה או עשה מצווה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם".

   רק בסוף הפרק, כסעיף אחרון, מביא הרמב"ם את סוגיית הגמרא ביומא הנזכרת על תדמיתו של עובד השם: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם... וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ונושא ונותן באמונה, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, עד שימצאו הכל אוהבים אותו ומתאוים למעשיו - הרי זה קידש את השם". ובלשון הרמב"ם במקום אחר (הלכות סנהדרין כד, י): "ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".

   הווי אומר: עיקרו של קידוש השם הוא קיום התורה כמאמרה. תדמיתו של עובד ה' בעיני אחרים היא סעיף משני, "בכלל חילול השם". גם בסעיף זה, הנקודה המרכזית היא הבולטות שלו כ"שומר מצוות ידידותי לסביבה", והמבחן לכך הוא האם הסביבה מתאווה לחקות את מעשיו הטובים.

יראת התדמית   

הגדרה זו, ראוי שתעמוד גם לנגד עיניה של מי שתחליט בסופו של דבר להתגייס: רק גיוס שיתרום לקיום כל התורה ולדקדוק בהליכותיה, הן לגבייך באופן אישי והן במבט רוחבי לכלל המתגייסים והמתגייסות, רשאי להתהדר בתואר 'קידוש השם'. גיוס שמניעיו ושיקוליו אינם סביב עבודת ה', ויגרום, למשל, לזלזול בברכת המזון - אינו אלא חילול השם.

קשה להשתחרר מן התחושה, שהתהליכים בחברה הציונית-דתית בשנים האחרונות, בשדה הפוליטי ובהחלטות הפרטיות, סובלים מעמימותה של יראת אלוקים והחלפתה ביראה מתדמיתנו בעיני בשר ודם. הצורך הנפשי לקבל אישור מהחברה החילונית להיותנו נורמליים משבש את סולם הערכים שלנו. מורי ורבותי, לא על הדרך הזו תהיה תפארתה של הציונות הדתית! התוכן המרכזי של חיינו הוא עבודת ה', וזהו הסרגל היחיד שצריך להכתיב לנו את סדרי העדיפויות בחיים ומסלול התרומה הנכון למדינת ישראל. "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל... אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".

הרב עזריה אריאל הוא רב בית הכנסת "משכן שמואל" בשכונת הר חומה בירושלים, וחבר במכון התורני בית הבחירה שעל-יד "מכון המקדש"