וחי אחיך

אחד הדיונים המפורסמים שעלו ועולים פעמים רבות במסגרות שונות, הן אצל רופאים והן אצל שאר האנשים הוא האם מותר לאדם להכניס את עצמו לספק של סכנה כדי להציל את חברו שנמצא בודאי סכנה?

הגמרא מלמדת אותנו שאדם צריך לעשות מאמץ כדי להציל את חברו, ולומדת זאת מהפסוק "וחי אחיך עימך", ואם את ממון האחר צריך האדם להציל מדין השבת אבידה, על אחת כמה וכמה להציל את גופו של האחר. שאלה זו לא עולה בדרך כלל בעם ישראל, שכן עמך ישראל צדיקים ועושים הכל כדי לעזור לאחר, וכדי להציל את האחר. לצערנו הרב סבלנו לא אחת ממקרים שאדם עשה הכל כדי להציל את האחר, ובסופו של דבר מצא את מותו.

חכמנו ז"ל הגבילו את החיוב להציל את האחר בכך שאדם לא יהרוג את עצמו למען האחר, שכך מצאנו בדיון בגמרא במחלוקת בין בן פטורא לבין רבי עקיבא בדין של שנים שהולכים במדבר ויש להם רק כלי אחד של מים, האם ישתו שניהם וימותו, או שיתן לאחר לשתות, או שישתה רק הוא. בסופו של דבר נפסק להלכה כדעת רבי עקיבא שישתה הוא, שחייך קודמים לחיי חברך. אלא שהדיון החל במצב שבו האדם נמצא במצב של סכנה ודאית ואילו זה שבא להצילו רק נכנס לספק סכנה, האם יהיה חייב להיכנס? ואם לא האם יהיה מותר לו הדבר?

המקור שאנו מוצאים לדבר הוא דברי הירושלמי שהביאם ההגהות מיימוניות על הרמב"ם וכן הכסף משנה שחייב להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו שהוא בודאי סכנה, והסביר זאת הכסף משנה מסברא, שכן האחר ודאי והוא רק ספק.

אמנם, כבר הביאו פוסקים רבים שדברי הירושלמי האלו לא הובאו ברי"ף ברמב"ם וברא"ש וכן לא הובאו בשולחן ערוך, וממילא משמע שלא נפסקו להלכה. ובטעם הדבר כתבו שנראה שהבבלי שלא הביא דין זה חלק על הירושלמי ואנו פוסקים בבבלי ולא כירושלמי שהוא בתראה.

לעומת זאת היו כאלו שפסקו כירושלמי והסבירו הסברים שונים להשמטה זו. ידוע שהגאון ר' חיים מבריסק, לא רק שסבר להלכה כירושלמי, אלא שאף הוא בעצמו, במגפה שהייתה בעירו מסר את נפשו כדי לרפא את החולים, וכך המשיכו כמותו שולשלת בריסק. ועוד פוסקים וגדולים שנהגו כך, אך נראה שרובם של הפוסקים לא פסקו כדרך זו, אלא שיש מהפוסקים שהזכירו בדבריהם (כגון ערוך השולחן ועוד) שצריך זהירות כאשר אנו באים להגדיר את המציל במצבו ככניסה לספק סכנה, שלא תמיד באמת הדבר ממש בספק, פעמים שהסכנה של המציל ממש רחוקה ואין סיבה לחשוש לה. לכן כתבו שראוי שלא לדקדק יתר על המידה אם יש ספק סכנה, ולהשתדל להציל. ורבים כתבו שאף שאין חיוב, מותר לאדם להחמיר על עצמו להציל.

דיון זה קיים ביחס למקרה רגיל, אך כשמדובר בחיילים הנלחמים למען עם ישראל, הדין שונה לגמרי.  

הרב וולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר נשאל שאלה: " חייל שנפצע בשדה - המערכה, והוא נשאר מוטל בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא יחישו להוציא אותו מהשטח או להגיש לו עזרה רפואית ימות בודאי מפצעיו, או אפילו הדבר שקול אם ימות או לא. ומאידך, אלו שימהרו להחיש לו את העזרה מכניסים את עצמם עי"כ בספק סכנה לפן יפגע בהם אש האויב למרות חיפוי האש שיתנו להם מצידנו. והספק איננו סתם ספק מופשט, אלא הוא ספק מבוסס. על כן השאלה היא אם מחויבים, או עכ"פ מותרים, להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם מודאי סכנה, או אפילו מספק סכנה"...

בתשובתו הוא מביא את דברי הראי"ה קוק זצ"ל שכתב בספרו משפט כהן: "כי עניני הכלל במלחמות יוצאים הם מהכלל דוחי בהם שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה, אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני וכו' ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר עיין שם". והאריך לחזק את הדברים מטעמים נוספים.

יהי רצון שנזכה שלא נישאל בשאלות אלו, ושה' ישמור צאתם ובואם של אחינו בית ישראל בכל מקום שהם.