הקטל בדרכים

המלחמה שגובה מאיתנו דמים יקרים, היא הקטל בדרכים. לצערנו מדי שבוע בשבוע אנו שומעים על אובדן חיי אדם. אובדן של אבות, אימהות, ילדים ותינוקות בכבישים.

אם כי הנושא הוא בעוכרינו, דומה, שחוץ מלהתקין  עוד מצלמות ולתת עוד דוחות על מהירות מופרזת,  הנושא אינו מטופל. בהרבה מהתאונות מעורבים בני נוער, במקום להחמיר במתן רישיונות נהיגה אנו שומעים שההיפך,הגיל שאפשר יהיה לקבל רישיון נהיגה הוקדם.

בתשובה מיוחדת של אחד מגדולי הדורות הקודמים, הגאון רבי עקיבא איגר[1], כותב הרב על תאונת דרכים שאירעה בזמנו, העגלה הייתה רתומה לסוסים, בעגלה ישבו שני בני אדם, בעל העגלה הריץ את הסוסים בלילה, הסוסים כשלו  ונהרגו שני בני אדם. השואל שואל את פי רבן של כל בני הגולה בזמנו, מהי הכפרה והתשובה של אותו בעל העגלה. הגאון  רבי עקיבא איגר, כותב לו  שהוא שבור מהשמועה הרעה על אובדן של שתי נפשות פתאום במאורע כזה. אחרי שהוא מפרט כמה כסף עליו לתת לצדקה, ולמשך כמה שנים,  כדי שיכופר לו העוון החמור הזה, הוא מגיע לעניין הסיגופים. אבל היות והאיש סמוך לימי הזקנה יש להקל עליו ולכן יתענה במשך שלוש שנים בימי שני וחמישי, ואחרי שלוש שנים  עד סוף ימיו יתענה  בימים אלה רק עד חצי היום.  אחרי המקרה החמור הזה אין לו ללכת כל ימיו לסעודות נישואין, וכל לילה קודם שילך לישון יתוודה בלב נשבר ובבכיות גדולות לבקש מחילה וכפרה מהשם יתברך. אחרי שיעשה את כל זה אולי יתכפר לו החטא החמור שעבר.

זה ייחסו של אדם גדול בישראל לאובדן חיי אדם. אדם שהיה אחראי ברשלנותו לגרימת מוות חייו מעתה אינם אותם חיים. לצערנו מרוב מקרים כבר אבדנו מעט את הרגש הטבעי הזה. נקווה שמדינת ישראל תחל לפעול ביתר שאת במיגור התופעה המצערת הזאת ונשמע בשורות טובות לנו ולכל ישראל.