דף עמדה בנושא תיירות מרפא

קדימות לתושבי המדינה

על פי ההלכה, קודמת הדאגה לחייהם ולצרכיהם של בני אותה העיר על פי הדאגה לחייהם של בני עיר אחרת. מכאן שאין להעניק עדיפות בטיפול רפואי לתושבי חוץ על חשבון תושבי מדינת ישראל. תיירות מרפא עלולה ליצור מצב שיש בו חולים 'סוג א'' – חולים שמכניסים לקופת בית החולים סכומי כסף גדולים ולבית החולים אינטרס מובהק לטפל בהם על פני החולים תושבי המדינה.

הכנסות מתיירות מרפא

אין לעודד תיירות מרפא או להעניק עדיפות בטיפול רפואי לתושב חוץ, באופן שפוגע בחולים תושבי המדינה. כך יש לנהוג גם אם התנהגות זו תקטין את הכנסות בתי החולים מתיירות המרפא, ואף על פי שבטווח רחוק יש בתיירות המרפא כדי לשפר את השירות הרפואי לתושבי המדינה. אין לפגוע בטיפול הרפואי המיידי, לטובת רווח בעתיד.

זכות קניינית

אזרחי המדינה משלמים מס בריאות מדי חודש בחודשו, ובכך מממנים את מערכת הרפואה הציבורית (ר' סעיף 13(א)(1) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994). אם כן, זכותם של אזרחי המדינה לקבל טיפול שאינו נופל מהטיפול שמקבלים במסגרת תיירות המרפא.

חשש שוחד

כאשר איש צוות מקבל תשלום נוסף עבור חולה המאושפז במחלקתו, קרוב לוודאי שייתן עדיפות לטיפול בו. מצב זה דומה לקבלת שוחד, שאסורה אף כאשר נותן השוחד עושה זאת על מנת שהדיין ידון דין אמת. זאת משום ש'השוחד יעוור עיני צדיקים', דהיינו הוא עלול להשפיע בתת מודע על החלטותיו של הדיין, ולהטות את הכף לטובת נותן התשלום. איסור שוחד קיים לא רק בדיין אלא בכל איש ציבור האמור לקבל החלטות ולקבוע סדרי עדיפויות.

סיכום

מהאמור לעיל עולה שיש להגביל הגבלה משמעותית את היקפה של תיירות המרפא במערכת הרפואה הציבורית. זאת ועוד, מכיוון שיש כאן העמדה של הצוות הרפואי בבתי החולים במצב של ניגוד אינטרסים, יש לחדד את ההנחיות האתיות ולאסור כל קדימות לתיירי המרפא או העדפתם על פני חולים אזרחי ישראל. עוד יש להסדיר את התשלום על השירות הרפואי באופן שיועבר לבתי החולים ולא יתגלגל לידיים פרטיות.