תיקון פירות שלו שאינם בשליטתו - חלק א'

ראשי פרקים:  

הצגת הבעיה

1. נגזל
2. הקדש ותרו"מ בפיקדון
3. הפרשת תרו"מ באיסורי הנאה לדעת הקצות
4. הפרשת חלה ע"י הבעל
5. אריס
6. בעל מניות
7. מסירה לסיטונאי ולבית אריזה

       סיכום: הפרשת תרו"מ ע"י הבעלים כשאינם שולטים בנכסים

* * *

הצגת הבעיה

כדי להפריש תרומות ומעשרות, צריך לבוא מכוחם של הבעלים. מעמדה המשפטי של תוצרת חקלאית במערכות ציבוריות שונות - מורכב ומסובך. לא אחת קורה, שאדם מוסר פירות לטיפולו של אדם אחר, והמשגיח מצליח ליצור קשר רק עם הבעלים ולא עם המוסמך לטפל בפירות. במאמרנו "הפרשה מכוח שליטה בנכסים" עסקנו במי ששולט בפירות אעפ"י שאינו בעלים. להלן נעסוק במקרה ההפוך: דינו של הבעלים שהפירות אמנם שלהם, אך יצאו משליטתם באופן בלתי הפיך. שאלה זו יכולה להיות מעשית בפירות הנמצאים בבית אריזה או ברשות הסיטונאי. האם בעל הפירות יכול למנות את משגיח הכשרות להפריש מהם תרו"מ גם בניגוד לדעתו של המחזיק בהם? ומה הדין אם המחזיק הוא גוי, שאינו בר שליחות, או יהודי שאין לו כל ענין בהפרשה? יש לברר א"כ, מה דין הפרשה מכוח אדם שהפירות שלו אך אינם ברשותו?

בדברי חז"ל נדונו צורות שונות של הפרשת תרו"מ ע"י בעלים שאין להם שליטה בנכסיהם באופן שאין בכוחם להחזירם אליהם, כגון: נגזל, מחזיק באיסורי הנאה, בעל המפריש חלה ואריס. מתוך הדיון בהם, נוכל לעמוד על הבעיות שמעלה בפנינו המערכת הכלכלית המודרנית, כגון: חקלאי שמסר את פירותיו לסיטונאי או לבית אריזה, וכן בעל מניות בחברה לעיבוד ושיווק של תוצרת חקלאית.

1. נגזל

הירושלמי (ביכורים פ"א ה"ב) דן בנגזל שלא התייאש מן הגזילה, ורוצה להפריש תרו"מ מן התבואה שביד הגזלן. וכך היא מסקנת הסוגיא:

ר' יוסי בשם ר' יוחנן: לא זה תורם ולא זה תורם. ר' אמי בשם ר' יוחנן: אפילו הבעלים שתרמו - אין תרומתן תרומה.

מפרשי הירושלמי מסבירים שהלכה זו היא כמו מה שמצינו בהקדש: שהנגזל אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, ואף הגזלן אינו יכול להפריש לפי שאינו שלו.

ומכאן למדנו, שאדם אינו יכול להפריש ממה שאין לו שליטה עליו. הגרש"ז אויערבך זצ"ל עומד על דיוק זה, ומעיר שהנגזל אינו יכול להפריש מפני שיש לגזלן בעלות מסויימת על הפירות.

ה"אמונת יוסף" (לירושלמי שם, ד"ה אבל) מוסיף הסבר מיוחד בגדרי תרו"מ. יסוד דבריו הוא ש"בעלים" לענין תרו"מ הוא מי שעומד לאכול או להאכיל מן הפירות הללו, ולכן לא תועיל הפרשתו של הנגזל. ואלו דבריו:

והוא הדין נמי שהבעלים עצמן, אם תרמו - שאין תרומתן תרומה מה"ט גופיה. שהרי אין הדבר ברור שיוציאו מהן הפירות ויהו לאכילת עצמן.

מתוך כך יש מקום ללמוד גם לדינו של מי שמסר לזולתו את הטיפול בפירותיו. לכאורה ניתן להסיק שהבעלים אינם יכולים להפריש תרו"מ מאותם פירות שאינם ברשותם. אך יש הבדל ברור בין המקרים. בגזילה - הפירות נמצאים ברשות הגזלן בעל כרחם של הבעלים, ולכן יש בגזילה כדי להפקיע את יכולתם להפריש. אבל בנד"ד מדובר במקרה בו הבעלים מסרו את הפירות מרצונם החפשי לרשותו של המשווק או המנהל, וכל טיפולם בפירות הוא מכוחו.

2. הקדש ותרו"מ בפיקדון

בנד"ד, המדובר במי שמסר את הפירות מרצונו לניהול ושליטה של אדם אחר. לכן נראה שיש לדמות את שאלת ההפרשה כאן לדין הקדש בפיקדון.

בהלכה מצאנו סוגים שונים של פקדונות. פיקדון הנמצא אצל שומר חינם או שומר שכר - אין ספק שיש אפשרות להקדיש אותו לבית המקדש ולהדיר את הזולת הנאה ממנו. וכך כותב הרמב"ם (ערכין פ"ו הכ"ב):

אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. כיצד? - היה לו פיקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו - אין הבעלים יכולין להקדישו. אבל אם לא כפר בו - הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא.

ומכאן שגם ניתן להפריש ממנו תרו"מ ללא הגבלה. לעומת זאת, כאשר יש למחזיק זכויות ממון או זכויות שימוש באותו פיקדון, כגון: שאלה, שכירות, משכון או משכנתא - ישנם חילוקי דינים רבים בין המקרים השונים. יסוד אחד ברור בסוגיא זו, והוא: שבאופן עקרוני אין בכוחם של הבעלים להפקיע את זכויות הממון (כמו זכות גבייה) וזכויות השימוש של הזולת ע"י פעולה של הקדש וכדו'. כל מקרה או דעה היוצאים מכלל זה - יש להם הסבר מיוחד, ואכמ"ל.

ומכאן שהדין יהיה תלוי בסוג השליטה שיש למי שמחזיק את הפירות בידיו. אם הוא מחזיק בידיו סמכויות ללא זכויות, כמו מנהל עסקים פרטי - יש לומר שדינו כשומר שכר, שאינו מפקיע את יכולת הבעלים להפריש. אך אם הוא מחזיק בידיו זכויות שימוש (או זכויות גבייה), בדומה לשוכר או שואל - מסתבר שהדין יהיה שונה.

3. הפרשת תרו"מ באיסורי הנאה (לדעת קצות החושן) ראיה מעניינת לשאלת ההפרשה בפירות שלו שאינם ברשותו, יש מהדיון בהפרשת תרו"מ באיסורי הנאה. ידועה מחלוקת הראשונים בשאלה אם יש בעלות באיסורי הנאה. הקצות (סי' תו) נוקט דרך אמצעית בשאלה זו, וכך הוא אומר:

דאיסורי הנאה מיקרי דבר שאינו ברשותו, וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדישו... דוודאי איסורי הנאה בעלים אית ליהו, ואפ"ה הפקירו אינו מופקר, ומשום דלא עדיף מדבר שאינו ברשותו, דאע"ג דשלו הוא - אינו ברשותו לאקדושיה ולהפקירו.

דוגמא פשוטה לכך היא חמץ בפסח. בשאלה זו, של הפרשת תרו"מ מחמץ בפסח - דנה הגמרא (פסחים לג ע"א):

...הפריש חמץ תרומה - דברי הכל אינה קדושה. מנא הני מילי? - כי אתא רב הונא בריה דרב יהושע, אמר: אמר קרא, 'ראשית' - ששייריה ניכרין לישראל, יצתה זו שאין שייריה ניכרין.

ומפרש רש"י (ע"ב ד"ה דאמר):

משמע שתהא היא ראשית ואלו שיריים ניכרים, שתהא היא מתירתן לישראל. ואי במפריש תרומת חמץ, מה היתר יש בשייריה שתהא ראשיתן עושה שיריים?...

על כך מעיר הגרעק"א (גליון הש"ס ד"ה יצתה):

תמוה לי, דא"כ לא תליא כלל בתרומה אם היא חמץ או לא, ותלי הכל בשיריים, דמשכחת במפריש תרומת חמץ ביש לו סאה חמץ וט' סאין שאינן חמץ... דהא שייריה ניכרין...

ומכאן למדנו שבתנאים מסויימים יכול אדם להפריש תרו"מ גם מחמץ.

שאלה זו נידונה גם בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ג), שם מפורש שאי אפשר להפריש חמץ כתרומה. וכך נאמר שם:

הפריש מצה על חמץ - א"ר זעירה: כל תרומה שאינה מתרת את השיריים לאכילה, אינה תרומה. אפילו הפריש חמץ על מצה?! א"ר זעירה: מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה, ואפילו הימינה למקום אחר אינה תרומה.

מן הדיון בסוגיא זו, הן בבלי והן בירושלמי, משמע שבאופן עקרוני ניתן היה להפריש תרו"מ מחמץ בפסח למרות שאלת הבעלות והשליטה. הנימוק לכך שאי אפשר להפריש תרו"מ מחמץ הוא דין "ראשית ששייריה ניכרין" שאינו נוגע לנד"ד. מחלוקת הבבלי והירושלמי אינה אלא בפרטי ההלכה ולא בעיקרון.

האחיעזר (ח"ב סי' לח אות י) מביא מי שמסביר שמסיבה זו אי אפשר להפריש תרו"מ מחמץ, שכן אין אדם תורם דבר שאינו ברשותו. אך הוא דוחה את ההסבר הזה. האחיעזר תולה את שאלת ההפרשה באיסורי הנאה בספק של הירושלמי (תרומות פ"א ה"א) בדין הפרשת תרו"מ בהפקר, ואומר:

ולפי הך צד דעל של הפקר יכול להפריש - מה"ט גם באיסורי הנאה יכול להפריש. ולא דמי להקדש והקנאה והפקר, שאינו יכול, לפי שאינו ברשותו להקנות ולהוציא מרשותו. אבל הפרשת תרומה - אין זה אלא תיקון איסור הטבל, וחלק הכהן פתיך בו מתחילה... ואין זה אלא חלוקת השותפים... איפשר דגם באיסורי הנאה יכול לקרות שם... וכמו שהאריך בזה הקצוה"ח, דהוי שלו ואינו ברשותו. - איפשר דגם נגזל שתרם - תרומתו תרומה.

ומן הדברים משמע שאם נאמר שאי אפשר להפריש תרו"מ מהפקר מפני שצריך כוח בעלות להפרשה - מסתבר שגם בשלו ואינו ברשותו אינו יכול להפריש, שכן אין לחלק בין הפרשת תרו"מ לבין הפקר, הקדש והקנאה.

הגרש"ז אויערבך דן בשאלה זו ומחלק בין גזילה לבין איסורי הנאה. בגזילה, הפירות נמצאים ברשותו של הגזלן. לכן הנגזל לא יכול להפריש מהם. אבל באיסורי הנאה אין רשות אחרת על הפירות. לכן בעליהם יכול להפריש מהם למרות שאינם ברשותם. סברא זו דומה מאד לטעם שנאמר בדינו של גיזבר ההקדש. הגיזבר אמנם אינו בעלים על תבואת ההקדש. אבל אין אדם אחר בעולם שהוא בעלים יותר ממנו. לכן יכול הוא להפריש ממנה תרו"מ. וכן כאן, באיסורי הנאה: אמנם הפירות אינם "ברשותו" של הבעלים, אבל אין אדם אחר שהוא בעל הפירות יותר ממנו או מעכב עליו ע"י זכות ממון או זכות שימוש משלו. לכן יכול הוא להפריש תרו"מ מאיסורי הנאה.

לעומת זאת, שאלתנו, הדנה במנהל חברה, בית אריזה או סיטונאי - עוסקת במקרה שבו יש אדם אחר שקיבל לידיו סמכויות לגבי אותם פירות באופן שהבעלים אינם יכולים ליטול אותם בחזרה. ולכן אין להביא מכאן ראיה.

למעבר לחלק ב'