שקד: מכירת פירותיו לגוי, גידולו ועונת המעשרות - חלק א'

 

 

ראשי פרקים:

       א. מכירה במחובר - מכירת אילן או מכירת פירות

       ב. מכירה במחובר ע"מ לקוץ לאלתר או לאחר זמן

       ג. מכירה לזמן - לא תחנם דאורייתא או דרבנן

       ד. לא תחנם - מכירה או חנייה

       ה. מכירה שמפקיעה מן המעשר

       ו. מכירת פירות לגוי לאחר עונת המעשרות

       ז. משמעות המכירה

       סיכום       

* * *

שיווק השקדים בארץ נעשה ע"י גויים. הגויים קונים את הפירות בעודם מחוברים כשלושה חודשים לפני הקטיף, חותמים על חוזה ומשלמים דמי קדימה כמחצית שויי הפירות. השאלה היא, האם מכירה זו מותרת עפ"י ההלכה אם לאו ומה דין הפירות למעשרות?

א. מכירה במחובר - מכירת אילן או מכירת פירות

נאמר במשנה (ע"ז יט ע"ב)

"אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצוץ. ר' יהודה אומר מוכר הוא על מדנת לקוץ".  

ובטעם הדבר מבואר בגמ':

"מנהני מילי? אמר ר' יוסי בר חנינא, דאמר קרא לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע..."

ולהלכה, אף שהרי"ף ועוד כמה מן הראשונים (עי' ריטב"א ע"ז כ ע"א) פסקו כת"ק שאין מוכרים כלל את המחובר לקרקע, קיי"ל כר' יהודה וכפי שפסק הרמב"ם (הל' עכו"ם פ"י ה"ד) וכן נקט בשו"ע (יו"ד סי' קנא סעי' ז). ולפי"ז מותר למכור פירות במחובר לקרקע, אך בתנאי שיקצוץ (ע"ז כ ע"ב).

לא מבואר מדברי המשנה "אין מוכרין להם במחובר" האם מדובר במכירת אילן או שמא אף במכירת פירות. והיה מקום לחלק ולומר שיש איסור לא תחנם רק כאשר מוכרים אילן שכן יש בכך חנייה, לעומת פירות שאין בכך חנייה. וסמך לדבר, מלשון התוספתא (המובאת בגמ' שם): "מוכרים להן אילן ע"מ לקוץ וקוצץ...", ומשמע שבאילן איירי.

הטור (יו"ד סי' קנא) נקט כלשון התוספתא וכותב: "אין מוכרין להם בא"י כל דבר המחובר כגון אילן וקמה..." ובשו"ע (יו"ד שם סעי' ז) כתב כלשון הטור.

אך מדברי הרמב"ם (הל' עכו"ם פ"י ה"ד) נראה שהאיסור הוא אף במכירת פירות במחובר:  

"ואין מוכרים להן פירות ותבואה כיו"ב במחובר לקרקע. אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו ע"מ לקוץ וקוצץ..."  

נראה שהרמב"ם למד כן, שמחלוקתם של ר' מאיר ור' יהודה בתוספתא (שם) אינה רק באילן אלא גם בקמה ושחת שהם גידולים חד-שנתיים, ומסתבר לו שאין הבבדל בינם לבין פירות האילן. וכן כתב המאירי (ע"ז שם) וז"ל:

"שאין מוכרין להם גופו של קרקע... אלא אף הפירות ותבואה אילנות המחוברין לקרקע אין מוכרין להם שמאחר שכל המחובר לקרקע כקרקע דמי - גזרי' הא אטו הא..."

וכן העיר הרב אברהם סופר (בהערותיו למאירי הע' 8) שהמאירי למד שהאיסור הוא גם במוכר פירות במחובר ולמד כן מקמה ושחת.

ובדברי הריטב"א יש לעיין שמחד כותב שאסור למכור אילן המחובר לקרקע, ומשמע שדווקא אילן, אך מאידך הוא כותב שהסברה להחמיר היא כיון ש"המחובר לקרקע אף בענין זה, כקרקע" (ונקט כמעט כלשון המאירי). ולפי זה, יש לומר שגם הפירות נחשבים כמחובר לקרקע כדברי הגמ' גיטין (לט ע"א) שאף ענבים העומדים להבצר נחשבים לקרקע לענין שבועה.

וכיון דאתית להכי יש לומר שהאיסור בפירות נלמד בק"ו שכן הגמ' עושה צריכותא משלשת המקרים המובאים בתוספתא:

"דאי אשמעי' אילן בהא קאמר ר"מ כיון דלא פסיד - משהי ליה... ואי אשמעי' בהני תרתי משום דלא ידיע שבחייהו אבל שחת..."

ומבחינה זו פירות האילן חמורים הם משחת ומאילן כי יש לגוי רווח בהשהיית הפירות על האילן עד גמר גידולם וגם ניכר השבחתם כמו בשחת.

לסיכום, נראה שיש לאסור למכור גם פירות במחובר וכפי שכתבו הרמב"ם והמאירי. ואף שבטור ובשו"ע כתבו שיש איסור באילן ולא הזכירו מכירת הפירות יש לומר שלאו דווקא נקטו כן.

ב. מכירה במחובר ע"מ לקוץ לאלתר או לאחר זמן

"ע"מ לקוץ" הוא דווקא בתנאי שיקוץ מיד שהרי משמע מרש"י (ע"ז שם ד"ה משהי) "עכו"ם במחובר ונמצא שנתן לו ישוב וחנייה" שיש איסור לא תחנם בהשהיה. ובמעדני ארץ (שביעית סי' א) למד מדברי המאירי הנ"ל שלשיטת ר' יהודה צריך לקוץ מיד; וז"ל המאירי: "ויש חולקים לפסוק כר"י, ודווקא בשדעתו של ישראל עליה שלא להניחה שם". וכן ציין את דברי הש"ך, באה"ט, לבוש ופנ"מ שגם אליבא דר' יהודה צריך לקוץ מיד.  

ויש לכאורה להביא ראיה שאסור להשהות ואפילו לזמן קצר, משאלת הגמ' מה דין מכירת בהמה לגוי ע"מ לשחוט:

"אבל בהמה כיון דברשותיה דעכו"ם קיימי משהי ליה או דילמא לא שנא..."

כלומר שיתכן שמכירת בהמה חמורה כי חיישי' שמא ישהה את הבהמה בשבת. מההקבלה בין השהיית הבהמה להשהיית הפירות אנו לומדים שאסור להשהות את הפירות אפילו לזמן קצר.

הרמב"ם (הל' שבת פ"כ הל' ג-ד) כתב שאסור למכור להשאיל ולהשכיר בהמה לגוי מפני שמצווה על שביתת בהמתו, ולכן אסור אף למכור לו גזירה שמא ישאיל וישכיר. ובהמשך כתב: "ומותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה בפניו" - ומכאן שצריך לשחוט מיד. אך יש לדחות שבבהמה שגזרי' אטו השאלה והשכרה בשבת שחלה אחת לשבוע, יש לשחוט את הבהמה מיידית. באילן, לעומת זאת, חנייה של זמן קצר לאו שמיה חנייה (ויתבאר עוד להלן). ובאמת בהל' עכו"ם (פ"י ה"ד) כתב הרמב"ם: "אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר הוא ע"מ לקוץ וקוצץ" ושם לא דקדק הרמב"ם שתהא הקציצה בפניו, משמע שאין צורך שתהא הקציצה מיידית. אך מהרש"י שהבאנו לעיל (ע"ז שם ד"ה משהי ליה) משמע שכל השהיה יש בה איסור חניית עכו"ם, שכן כתב: "עכו"ם במחובר ונמצא שנתן לו ישוב וחנייה בקרקע". ואפשר לדחות שרש"י מפרש רק את דברי ר"מ ולדעתו אה"נ יש איסור חנייה דאורייתא גם בחנייה זמנית, אך להלכה שקיי"ל כר"י אינו אלא איסור דרבנן וכדין שכירות (כדברי הרב קוק זצ"ל לקמן פרק ג').

בחסדי דוד (לתוספתא ע"ז שם) דן בתנאי המבואר בתוספתא וברמב"ם שצריך העכו"ם לשחוט בפניו, ושואל מה יעשה הישראל אם אין הגוי רוצה לקיים את הבטחתו, הרי לאחר המכירה הבהמה שייכת לגוי? מיישב החס"ד שחייב הישראל להוסיף עשרה בדמיה ולקנותה ממנו, כמבואר בגיטין (מד ע"א) דקנסי' המוכר בהמה לגוי.

ובאמת בחס"ד רצה בתחילה לומר שאם בבהמה חייבנו את המוכר שיהיה נוכח בעת השחיטה ק"ו במכירת אילן שכן חמיר טפי באילן, כי אסור משום לא תחנם. ולבסוף מיישב החס"ד באופן שונה ומבאר שחיישי' יותר להשהיה בשחיטה מאשר באילן כיון שהבהמה נמצאת ברשות העכו"ם, מה שא"כ באילן, שהשדה נשארת ברשות הישראל. ולפי"ז אין נפ"מ עקרונית ובשניהם אסור להשהות וגם באילן צריך לקצוץ מיד. (וכן משמע בש"ך יו"ד סי' קנא ס"ק יד).

לסיכום נראה שבנד"ד שהפירות נמצאים אצל הגוי כשהם מחוברים משך חצי גידול (כשלשה מתוך שישה חודשים) נראה שלכו"ע נחשב משהה ביד הגוי.

ג. מכירה לזמן - לא תחנם דאורייתא או דרבנן

בדין היתר מכירת קרקע לגוי בשביעית, כתבו הפוסקים שכיון שהמכירה היא לזמן מוגבל של שנה או שנתיים אין בכך איסור לא תחנם דאורייתא. לעומתם כתבו הנצי"ב (משיב דבר ח"ב סי' נו), החזו"א (שביעית סי' כד) ופוסקים נוספים שמכירה לזמן אסורה מדאורייתא. אחת הראיות לדבריהם הביאו מסוגיין, שכן הגמ' אומרת לגבי איסור מכירת אילן במחובר - "מנה"מ אמר ר' יוסי בר חנינא דאמר קרא לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע..."

מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' סג עמ' קכט טור 1) מתייחס לשאלה זו וכותב:

"ומגמ' דע"ז יש לומר דיש בזה איסור דרבנן דומיא דשכירות, ואפילו אם נאמר שיש איסור תורה - היינו משום שהאילן חשוב כמו קרקע אם משהי ליה, וכיון שסוף סוף נוטלו ע"י קציצה א"כ קרקע זו הוחלטה לנכרי לצמיתות בלא שוב עוד לישראל. וכל זה לר' מאיר אבל לפי מה דקיי"ל כר' יהודה - לא חיישי' לזה כלל וחשוב כשכירות דמותר כשיש צורך לישראל וא"א בנכרים, וק"ו שכשצריך לעשות כן משום כללות ישוב א"י - ודאי מותר".

הרב קוק זצ"ל מתלבט, אליבא דר' מאיר, אם האיסור במחובר הוא איסור דאורייתא או שמא נחשב כשכירות. ומחדש הרב קוק שאף שחנייה לזמן אינה חנייה - מ"מ לאחר שיקצוץ את האילן ישאר האילן ברשותו של הגוי לצמיתות; נמצאת החנייה - חנייה עולמית. הסברה לכך היא שכל יסוד האיסור באילן מחובר הוא משום שהאילן גופא נחשב כקרקע; נמצא שחתיכת הקרקע הזו תשאר אצלו לעד. לעומת זאת, אליבא דר' יהודה שמתיר למכור אילן ע"מ שיקצוץ, כותב הרב קוק שאם הגוי ישתהה ולא יקצוץ - אסור כדין שכירות.

מ"מ מדברי מרן הרב קוק למדנו דבר נוסף והוא שלהלכה שקיי"ל כר"י, שאיסור מכירת פירות במחובר אינו אלא איסור דרבנן כדין שכירות. לעומת זאת, הגרשז"א (מעדני ארץ שביעית שם) אף שסובר שחנייה לזמן אינה בכלל האיסור מדאורייתא - אך מכירה במחובר אסורה מדאורייתא וחמורה ממנה וכדלעיל. הוא מביא כמה ראיות לטענתו:

א. הגמ' בארה שסיבת האיסור במכירת פירות במחובר היא מדכתי' בקרא 'לא תחנם', ולא נחלק עליו ר' יהודה אלא בכך שאינו חושש להשהיה, וכן משמע גם ברע"ב למשנה (ע"ז פ"א מ"ח).

ב. הראשונים (רמב"ן ע"ז שם, ר"ן ה ע"ב מדפי הרי"ף) לומדים אליבא דר"מ שכמו שאין מוכרים שדות בחו"ל כן אין מוכרים את המחובר, ואת"ל שמכירת המחובר דינו כשכירות היה מתיר ר"מ כמו שמתיר השכרת שדות!

ואמנם מדברי הריטב"א אפשר לומר שאיסור מכירת פירות במחובר הוא מדאורייתא שכן מטעים את האיסור ש"כל המחובר לקרקע כקרקע", ונראה שכלל זה מהני לדאורייתא ולכן פוטר ר"מ בענבים העומדים להיבצר משבועה (גיטין לט ע"א). אך מדברי המאירי מוכח שאינו אלא איסור דרבנן שכן כתב וז"ל: "שכל המחובר לקרקע כקרקע דמי - גזרי' הא אטו הא...".

ולענ"ד אפשר לדחות את ראיות הגרשז"א שאפי' אם נאמר אליבא דר' מאיר שמכירת פירות במחובר אסורה מדאורייתא אפשר לומר לדעת ר' יהודה שהוא רק מדרבנן (וכדברי הרב קוק). ויעויין שכל ראיותיו של הגרשז"א הם מדברי ר"מ אך אין הכרח לומר שמדברי ר"מ נלמד לר"י ואפשר לומר שזוהי גופא המח' ולא חשש ר"י להשהיה כיון שאינו אלא איסור דרבנן. כי באמת זה פלא אם האיסור הוא דאורייתא, מדוע לא נחשוש שהגוי ישהה את הפירות או את השחת כאשר הוא בודאי מרויח מכך? ולחילופין נחשוש שהישראל לא יקצוץ, באילן, כאשר אין הפסד בכך?

ד. לא תחנם - מכירה או חנייה

מדברי השו"ע (סי' רצד סעי' טו) יש להוכיח, לכאורה, שאין איסור במכירת פירות: "מותר למכור לעכו"ם פירות שני ערלה לשלש שנים מאחר שלא באו לעולם" - ומכאן שאין איסור לא תחנם בכה"ג. ואפש' לדחות שמדובר בחו"ל שאין שם איסור לא תחנם. בנוסף לדחיה זו, מתבאר מדברי הראב"ד (מובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכא) וכו"פ (פרק נד) שסיבת ההיתר היא שמוכרים את העצים ובהם אין ערלה, והפירות עדיין לא באו לעולם (ועי' ביאור הגר"א שם ס"ק מד). ולכאורה דבריהם תמוהים, שלגבי הפירות היה מקום לומר שאין איסור לא תחנם, אך באילן לית מאן דפליג שאסור, וא"כ איך התירו למכור? ולכן יש לתרץ כדברינו שבחו"ל איירי ולכן אין איסור לא תחנם; (ע"ע משפט כהן סי' ו-ז).  

אך הגרשז"א (מנחת שלמה סי' עא אות י) יישב קושיא זו בכמה אופנים, ובין היתר תירץ שדמי למה שכתב הכו"פ (פרק י) שמותר למכור בית לגוי כשאין מוצאים שום ישראל שיקנה. ובפרדס שאסור באיסור ערלה - אין הישראל יכול לקנות את הפירות ולכן מותר (קודם זמן איסורם).

גם הגרצפ"פ (הר צבי שם סי' מז) מביא בשם הכו"פ (פרק י) שאין איסור לא תחנם במקום הפסד ממון. אך עדיין יש להקשות מדוע יותר איסור לא תחנם במקום הפסד, הלא קיי"ל שיבזבז אדם כל ממונו ולא יעבור על איסור לא תעשה 7 כ"כ יש לברר באיזו מציאות של הפסד מדובר.

וז"ל הכו"פ (פ"י):

"וגוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מותר ליטול דמיו, וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם... מסתברא דהוא הדין, ישראל הדר בעיר שכולה גויים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, שיכול למוכרה לגויים כי הוא מתיירא שהגויים יחריבוהו או שיחזיק בו וידורו שם בעל כורחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובא ישראל, ואנסוה זוזי ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול..."

דברי הכו"פ מבוארים עפ"י הסברה שהביא הגרצפ"פ הר צבי (זרעים ח"ב סי' נ) בשם מהרש"ז מלובלין שהגדרת איסור לא תחנם אינה עצם מעשה המכירה אלא העובדה שבזה נותן לו חנייה בקרקע. ומבאר הגרצפ"פ שאינו בכלל "אין דורשים טעמא דקרא" שכן בפסוק לא נאמר שאין להקנות לגוי, אלא "לא תתן להם חנייה בקרקע" ולכן רק כאשר נותן חנייה בקרקע - עובר על האיסור. ומדוקדקים דברי הרמב"ם שהוסיף את הטעם: "ומפני מה אין מוכרין... שישיבתן ישיבת ארעי..." כלומר שהטעם הינו חלק מן האיסור.

ומבוארים דבריו שבעיר שרובא עכו"ם, הגויים יקחו ממנו את הדירה בכל אופן ברגע שיעזוב את העיר, נמצא שהחנייה נעשית ללא הסכמתו; לכן אין איסור בכה"ג למכור את ביתו. אך במקרה השני שהביא הכו"פ: "וכן נמי בעיר שרובא ישראל ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפי' בזול" - לא מובן היתרו, שכן זהו מקרה של הפסד ממון גרידא ומדוע נתירו באיסור ל"ת?

ויש עוד להקשות על ראיותיו של הכו"פ לדינו, ואלו ראיותיו:

1. "המוכר ביתו לעכו"ם - דמיו אסורים, ועכו"ם שאנס ביתו של ישראל... מותר ליטול את דמיו..." (גיטין מד ע"א); ומכאן שהתירו למכור לגוי במקום הפסד וליטול הדמים.
2. בירושלמי (ע"ז פ"א ה"י) נאמר: "הא במקום שנהגו למכור - מוכר לו אפי' בית דירה" ובכו"פ פירש שמדובר במכירת בית בארץ ישראל בתנאי האונסים שציין.
3. "המוכר את שדהו לנכרי - לוקח ומביא ממנו ביכורים מפני תיקון העולם" (גיטין מז ע"א); ואם חייב להביא ביכורים, משמע שקודם היה מותר למכור לגוי.

ואפשר לדחות את ראיות הכו"פ (לפי סדר הבאתם):

1. מלבד זאת שהרמב"ם (הל' עכו"ם פ"ו הי"ג) פירש שמדובר על מכירת בית לשם ע"ז, אך אפילו לרש"י ותוס' שפירשו שמדובר על מכירת בית בארץ ישראל - יש לדחות שכאן מדובר שהגוי אנס את הישראל כמו במקרה הראשון של הכו"פ, אך אין מכאן הוכחה להתיר במקום הפסד, וכן כתב גם פאה"ש (בי"ש סי' א ס"ק מ).
2. בתוס' (ע"ז כא ע"א ד"ה אף במקום) ביארו את הירושלמי הנ"ל שמדובר על מכירת בית בחו"ל ומשום "לא תביא תועבה אל ביתך".

3. אפשר לפרש שמדובר בדיעבד, שקנסו את המוכר שדה לעכו"ם (כפי שקנסו בגיטין מד) שחייב להביא את הביכורים. ובפאה"ש (בי"ש שם) מביא לכך ראיה, שכן הגמ' אומרת: "מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא, כיון דחזו דקא מקרי ומזבני דסברי בקדושתייהו קיימי..." ומבאר רש"י שחשבו שלא ייענשו, כי בין כך מביאים את הביכורים. ואם מדובר באחד התנאים שציין הכו"פ ובכה"ג מותר לעשות כן מדוע ייענשו? וע"כ מדובר שמכר שלא כדין, ובדיעבד חייבו אותו להביא את הביכורים.

ולכאורה יש להביא ראיה שהתירו שכירות לגוי במקום הפסד, מירושלמי (דמאי פ"ו ה"א):

"ר' סימון היו לו שדות בהר המלך שאל לר' יוחנן - א"ל הבירן ואל תשכירם לעכו"ם. שאל לריב"ל ושרא ליה..."

ומהמשך מהלך הגמ' נראה שמסקנתה היא כדברי ריב"ל. ובאמת מפירוש המהר"ם בן חביב (ירו' שם) משמע שמותר להשכיר לגוי כיון שאין בני ישראל מצויים וכדין סוריא, וכן פירש גם פנ"מ. ומכאן שלא גזרו על שכירות לעכו"ם במקום הפסד גדול. אך לפירוש הגר"א הנידון הוא רק אם קנסו וחייבו בהפרשת תרו"מ לאחר שהשכיר, ולפירוש רש"ס כל הנידון הוא בסוריא בלבד.

ובנ"ד אם האיסור למכור במחובר הוא מדרבנן וכדברי מרן הרב קוק זצ"ל ודמי לשכירות, היה מקום להתיר במקום הפסד גדול. למשל אם כל מערך שיווק השקדים נעשה ע"י גויים בלבד, ואי אפשר למכור אותם באופן אחר, יתכן שהיה מקום להתיר. אך אם האיסור הוא דאורייתא כדברי הגרשז"א קשה להתיר במקום הפסד. ואמנם הגרצפ"פ (הר צבי שם סי' מז) ביאר שאין איסור לא תחנם במקום הפסד, אך בפאה"ש (שם) נקט להלכה שלא כהכו"פ בנקודה זו.

ה. מכירה שמפקיעה מן המעשר

במכירת הפירות לגוי ישנה בעיה נוספת, שעי"כ מפקיע את חיוב המעשר. בגמ' (ע"ז כא ע"א) נאמר:

"מאי אין צריך לומר שדות, אילימא משום דאית ביה תרתי: חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממעשר..."

ולכאורה גם בנד"ד כאשר מוכר את הפירות לגוי מפקיע מן המעשר.

מצאנו כמה רמות של גזירות בתרו"מ:

1. אסור למכור טבל אלא לצורך ורק לחבר (דמאי פ"ה מ"ח, רמב"ם הל' מעשר פ"ו ה"ו) שמא יסמכו זע"ז ויאכל טבל. האיסור במכירה זו הוא מהרגע שהפירות התחייבו בפועל בתרו"מ, דהיינו ברגע שנתלשו.
2. ישנם מקרים שקנסו את המוכר או המשכיר, וחייבו אותו בהפרשת תרו"מ, אף שמן הדין היה פטור. כגון גזירת בעלי כיסין (לדעת התוס' מנחות סז ע"א ד"ה גזירה, עי' להלן פרק ו') כאשר מוכר פירות לגוי ואף שמירוח הגוי פוטר - חייבו אותו במעשר. מקרה נוסף מצאנו כשנותן שדהו בקבלנות לגוי ולמי שאינו נאמן על המעשרות, אף לפני עונת המעשרות (כשמן הדין פטור) - חייב בתרו"מ, כדי שלא יתרגלו לתת לגוי ולהפקיע מן המעשר (תוספתא דמאי פ"ז ה"ט, רמב"ם הל' מעשר פ"ו הכ"ב). ברור שבמקרים אלו חכמים אסרו לכתחילה למכור או לתת בקבלנות ולכן אף קנסו בדיעבד.
3. יש מקרים שאסרו את המכירה או את ההשכרה מפני שמפקיע מן המעשר, כפי שמובא לעיל בהקשר להשכרת שדות.

נראה לומר שחכמים לא גזרו בכל מקרה שיש הפקעה מן המעשר, שכן מחד הם קנסו את הנותן לגוי בקבלה אפי' לפני עונת המעשרות ומאידך מי שמכר פירות לגוי לפני עונ"ה פטור לגמרי מתרו"מ (רמב"ם הל' תרומות פ"א הי"ג). החזו"א (דמאי סי' יב ס"ק יח) וכן הגרשז"א (מעדני ארץ לרמב"ם שם) מבחינים בין מכירה לנותן בקבלנות: בנותן בקבלנות, חכמים גזרו כיון שמפקיע מן המעשר ובמכירה לא גזרו אף שמפקיע מן המעשר. וצ"ל שהגזירות הם מקומיות במקום שחכמים רצו למנוע תופעה מצויה, כשהמניע לגזירתם הוא, שאותו אדם מפקיע מן המעשר. אך יש מקום לומר שחכמים גזרו בכל מקום שמפקיע מן המעשר. ואפשר ליישב שחכמים לא קנסו את מוכר הפירות כי בין כך יש במעשהו איסור מצד אחר (לא תחנם) כמבואר לעיל.

ונראה שבזה חלוקים הרב קוק זצ"ל והחזו"א. הרב קוק זצ"ל אוסר למכור פירות לגוי אחרי עונ"ה (משפט כהן סי' לא) מכמה טעמים: 1. כי העכו"ם ימכור לישראל והוה מכשלה 2. מפקיע מן המעשר. 3. גוזל את השבט. ולדעתו בכל מקום שמפקיע מן המעשר, אסרו חכמים כדין השכרת שדות. ומ"מ נראה לדעתו, שלפני עונת המעשרות - מותר. החזו"א לעומתו, מתיר למכור לגוי אף לאחר עונת המעשרות, וסברתו היא שכל זמן שהפירות במחובר לא חלה חובת הפרשה. לדעתו יש לומר שחוששים למכשלה, שיחזור הגוי וימכור לישראל, דווקא באיסור, אך בטבל שבעיקרון יכול הישראל להפריש - לא גזרו. החזו"א מביא ראיה מהדין דלעיל, שהתירו למכור את הפירות לגוי ע"מ לקוץ וקוצץ. לאחר המכירה, הפירות אינם של הישראל ובוודאי שהגוי לא יתן לו להפריש מהם ואעפ"כ קיי"ל שמוכר. ומכאן שהתירו למכור לגוי, פירות, אף שמפקיע מן המעשר.

ו. מכירת פירות לגוי לאחר עונת המעשרות

אם מכרו את הפירות לפני עונת המעשרות נחלקו הראשונים האם חייבים בתרו"מ. לדעת רוב הראשונים הפירות חייבים בתרו"מ משום גזירת בעלי כיסין (רש"י מנחות סז ע"א ד"ה גזירה), תוס' (מנחות שם ד"ה גזירה), ראב"ד (הל' תרומות פ"א הי"ג), סמ"ג (עשין קלג), אך לדעת הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הי"ג) הפירות פטורים כי גזירת בעלי כיסין היא רק כאשר הגוי עצמו הפריש תרומה (אף שאינו מצווה בכך, רמב"ם הל' תרומות פ"ד הט"ו).  

ואמנם דעת הסמ"ג (שם בשם הר"ש ורבינו יהודה, ועי' תוס' מנחות לא ע"א סד"ה קסבר) היא שגזרו גזירת בעלי כיסין רק בפירות ישראל שנמכרו לגוי ולא בפירות שהיו מתחילה של הגוי. וא"כ בנד"ד שהמטע והפירות היו שייכים לישראל. אך להלכה כבר כתב בכס"מ (רמב"ם שם סוף הל' יא) שנהגו כרמב"ם ופטורים מתרו"מ גם כאשר הפירות היו בתחילה של ישראל, וז"ל הכס"מ:

"אח"כ נתפשטו הדברים (של החכם שרצה לחייב בתרו"מ) עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן, ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן הגוי אלא כמו שנהגו עד עתה עפ"י רבינו".

וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' ו), וכן נקטו האחרונים: חכמ"א (שערי צדק פ"א סעי' ו), ערו"ה (הל' תרומות סי' נה סעי' כג), פאה"ש (סס"י טז, ועי"ש בי"ש סס"ק מ), חזו"א (שביעית סי' א ס"ק יד).

כל האמור הוא רק אם מכרו את הפירות לגוי לפני שהם הגיעו לעונת המעשרות, אך אם הגיעו כבר לעונת המעשרות ביד ישראל, אף שמכר לאחר מכן לגוי - הפירות חייבים בתרו"מ (רמב"ם שם).

ז. משמעות המכירה

עד עתה עסקנו באיסור מכירת הפירות לגוי מצד איסור לא תחנם ומצד הפקעה מחיוב מעשר, אך יש לדון האם בנד"ד מכירת הפירות היא בעל תוקף שכן ישנה בעיה גדולה איך להגדיר את המצב המשפטי של השקדים לפני הקטיף. במכירת "דמן" הפירות נמכרים לקונה בתחילת הגידול במכירה גמורה. המחיר נקבע לפי ערכם בעת המכירה (בתחילת הגידול), הגוי שקונה את הפירות הוא המטפל ואחראי על הגידול מעת המכירה, והפירות נחשבים שלו לכל דבר מעת ביצוע המכירה. בנד"ד הגוי משלם אמנם תשלום של כ-50 ממחיר היבול (לפי הערכה), אך המחיר נקבע לפי היבול בעת הקטיף, כלומר עפ"י משקל הגלעין נטו ללא השומר והקליפה החיצונית. (יש הבדלים בין הזנים ביחסיות שבין המשקל של הגלעין לעומת השומר והקליפה). כאשר הגוי מעמיס את הסחורה על המשאית לוקחים מדגם ובודקים את המשקל של הגלעינים לעומת השומר והקליפה; עפ"י הערכה זו ייקבע המחיר של התוצרת שבמשאית אשר נשלחת לשקילה. יתירה מזאת, הישראל המגדל הוא המבצע את כל הטיפולים עד לקטיף כולל הקטיף עצמו. האחריות על הפירות עוברת לגוי רק לאחר הקטיף, כאשר הגוי מבצע את ההפרדה בין השומר לפרי, והוא שמשווק את הפרי.

לכן נד"ד צריך עיון: מחד לאחר חתימת החוזה והתשלום אין הגוי או הישראל יכולים לחזור בהם מהמכירה, ואם האפשרות לחזור מהחוזה זהו הקריטריון לבעלות, אזי הגוי נחשב בעלים של הפירות. אך מאידך אם יקרה אונס או נזק ליבול, הישראל הוא זה שיפסיד - נמצא שהוא האחראי לאונסין ולנזקים שעלולים להיגרם לסחורה. יתר ע"כ, המחיר נקבע לפי משקל השקדים בעת הקטיף ולא לפי ערכם בעת ביצוע המכירה. יתכן א"כ שהגוי אינו הבעלים של הפירות בשעת ביצוע המכירה אלא יש כאן התחייבות חוזית מצד הישראל למכור לו את הסחורה בעת הקטיף.

כל הדיון הנ"ל הוא אם מוכרים את הפירות לגוי בתחילת הגידול ומהות ההסכם בין הישראל לגוי לא מבורר בחוזה. כדי להמנע מבעיית איסור "לא תחנם" הציע לי מו"ר הרה"ג אברהם שפירא שליט"א, במקום למכור את הפירות בתחילת הגידול בעודם במחובר, בעלי המטע יחתמו עם הגוי על חוזה שהמכירה תחול רק בעת קבלת השקדים לאחר הקטיף. החוזה יהיה התחייבות מצד הישראל למכור את הפירות ומצד הגוי לקנות אותם. במקרה זה כמובן, יתחייב הישראל להפריש תרו"מ כדין.

סיכום

1. במקרה ששיווק השקדים נעשה ע"י גויים בלבד וללא המכירה עלול הישראל להפסיד את כל הפירות יש מקום להקל למכרם לגוי בהסתמך על כך שמכירת פירות במחובר היא איסור חנייה מדרבנן ובמקום הפסד הקלו.
2. במקרה דלעיל יש מקום להקל למכור את הפירות לאחר עונת המעשרות למרות ההפקעה מחיוב המעשרות כדעת החזו"א, ועדיף למכרם לפני עונת המעשרות שגם הרב קוק זצ"ל מודה בכך שמותר.
3. אם ישנם דרכים לשווק את הפירות ע"י ישראל אין שום היתר למכור לגוי גם אם יש בכך הפסד ממוני, שכן גם לדעת המקילים (כו"פ, והר צבי שנקט כמותו) לא מצאנו שמתירים איסור חנייה אלא בהפסד גמור של הבית או השדה.
4. הדרך המומלצת היא לציין מפורש בחוזה שהמכירה חלה לאחר הקטיף של הפירות. במקרה זה חייב הישראל להפריש תרו"מ.

 

למעבר לחלק ב'