שמיטה, חקלאות וצרכנות אוצר בית דין והיתר מכירה

מטרת המאמר לעסוק יותר בבעיות ובתיאור המצב בו אנו נמצאים היום, תיאור שמטרתו להגיע למסקנה שממנה יש להחליט על המדיניות ההלכתית של שנת השמיטה, כל עוד שהשמיטה, חיובה הוא מדרבנן, וכל עוד שמצב החקלאות והצרכנות הוא כפי שהיה בשנת השמיטה האחרונה.

ברור לי שכל מה שאני מביא כאן לוקה בחסר. כי באמת כל מה שאני יודע הוא מתוך מה שהייתי קרוב רק לחלק מהמאורעות, ומתוך התרשמות ודיבורים עם מספר מצומצם של רבנים וחקלאים.

גם אינני מתיימר להיות בעל היקף הלכתי מספיק כדי לדון בשאלות הכבדות האלו, לכן יהיו הדברים בבחינת הערות לפני גדולי תורה ודעת.

 

א. קיום שמיטה, קיום החקלאות ויראת שמים ציבורית

1. פתיחה

בתחילה מספר מילים כלליות הידועות לכל, בהמשך ננסה לראות את הדברים דרך העיניים של החקלאי הרוצה להתפרנס מיגיע כפיו ומאדמתו, ולאור זאת לבחון את הפתרונות ההלכתיים.

השמיטה במהותה היא ענין כלל-ישראלי. כל מה שהשמיטה מוסיפה, היא מוסיפה לחיי הכלל. השמיטה היא השבת של האומה כולה, של העם ושל הארץ. ממילא השאלות והענינים העולים לדיון חייבים לקבל את המבט הזה. כיצד תשמור האומה ותקיים את מצוות התורה וכיצד היא תיבנה באמונתה ובחייה הארציים יותר טוב.

החקלאות היא מרכיב חיוני בחיי כל חברה ומדינה בעולם, אולם נראה שבעקבות עליית ה"היי טק" והגלובליזציה, ירד ערכה של החקלאות. הרי אפשר לייבא מוצרי מזון מארבע כנפות תבל. זול יותר לגדל כמעט בכל מקום אחר בעולם מאשר אצלנו. מחיר  העבודה, המים ועוד דברים יקרים אצלנו יותר. אבל בחינה רצינית של נושא לאומי איננה יכולה להיות במצבים שהכל בשפע, אלא דוקא במצבים בהם יש קשיים רבים, בטחוניים וכלכליים. מדינה איננה יכולה להתקיים בלי מזון, האם מותר למדינה לאבד את עצמאותה החקלאית? האם אכן מובטחים אותם מקורות מזון תמיד? על המנהיגים של האומה לשים ליבם גם לזאת.

הדיון ההלכתי על שמירת שמיטה והפתרונות הנדרשים יש לו השלכות וקשרים חזקים לשאלות האלו.

 

אנו אמונים על כך שהרבה מעולם האמונה שלנו נבנה מהקשר החי אל המציאות, אל משיב הרוח ומוריד הגשם, אל המאמין בחי עולמים וזורע, אל הרי ישראל הנותנים פרותיהם בעין יפה. הרבה נבואות ודברי מוסר וחוכמה נאמרו על ידי גדולינו מתוך הקשר אל המציאות החיה וצומחת מאדמתה של הארץ. לכן משקלה האיכותי של החקלאות לאנשי אמונה עמוק וברור.

 2. מצב החקלאים

היום החקלאים המתפרנסים מהחקלאות, מהצומח, מהווים כ1%- מכלל המפרנסים במשק. גם אלה, לרוב צריכים לעמול הרבה כדי להתפרנס כפי המקובל היום.

מתוך המפרנסים האלה, רק חלק הם יראי שמים הרוצים לקיים את התורה וההלכה לכתחילה, והחלק היותר גדול, עדיין לצערנו רחוקים מכך. כך שהציבור הצריך להתמודד עם מצוות השמיטה באופן כזה ששנה שלמה לא יתפרנס כרגיל, הוא קטן מאד. ממילא הקשיים שלהם יהיו גדולים. הרי הם לא אלה שיקבעו את רמת החיים, את המדד ואת שאר המאפיינים המצריכים את האדם להתקיים במציאות זמננו. אנו יודעים היטב שמה שקובע את החסר והנצרך לאדם הוא המקובל בסביבתו הקרובה. לא יתכן שילדיו לא יקבלו את החינוך שמקבלים ילדי שכניו, או שלא ילכו בלבוש הנראה מכובד כעת ועכשיו, ועוד הרבה ענינים דומים המוכרים לכל אחד מאיתנו. מתוך כך יכולים חקלאים אלה להיקלע לקשיים קיומיים גדולים, ושיכולים להביא חלק מהם לנטוש את הפרנסה מהחקלאות.

נחוץ להוסיף. חלק נכבד מאותם חקלאים מיישבים אזורים מרוחקים של הארץ, ביניהם ליד הגבול וכך הם ממש מחזיקים את הארץ לעם כולו. באזורים האלה הפרנסה מהחקלאות היא חלק חשוב ביותר ממרכיבי הפרנסה ולפעמים העיקרי שבהם. שומה על אנשי התורה למצוא את הדרכים כדי לאפשר את הפרנסה מהחקלאות גם במצבים האלה.

לעומת זאת, כאשר חלק נכבד מאד מהציבור שובת מפרנסתו שנה שלמה, שכך ראוי שתהיה שנת השמיטה, הרי יש הרבה איזונים כלכליים המקילים על השובתים ממלאכה, כל הציבור מתאם את רמת החיים שלו לשנה כזו, ההשתכרות של שש השנים של כולם מאפשרת לחסוך כסף למחיה בשנת השמיטה, ממילא הרבה פונים ללימוד ולצרכי ציבור, כך שלא נופל עול כבד של פרנסה על יחידים בודדים.

מדברים הרבה על "גיבורי כח עושי דברו", על המשמעות העמוקה של שביתה מפרנסה שנה שלמה, אולם מי שעתיד לשאת בנטל הזה במציאות ימינו, הוא ציבור קטן מאד, וכאמור בהיותו קטן מאד האפשרות שלו לעמוד במשימה הזו היא נמוכה ביותר. לא ראינו שיש עוד אנשים ששובתים ממלאכתם באותה שנה כדי גם להיות "גיבורי כח".

אמנם התורה הבטיחה שתהיה ברכה בשנה השישית, והחקלאים יוכלו להתקיים מאותה הברכה, אבל כבר אמרו גדולים וחשובים ש"צויתי את ברכתי" מתקיים רק כשהשמיטה חיובה מהתורה. 

בעזרת ד' ית' תחזור השמיטה להיות כמצווה עלינו בתורה, ותקוותנו שגם החקלאות תחזור להיות פרנסה חשובה, והחיבור אל הרי ישראל הנותנים פרותיהם בעין יפה יחזק את הכלל כולו וכל אחד ואחד מהיחידים. אז יתקיים בנו גם "וציויתי את ברכתי".

 

3. התמודדות ופתרונות

האם החקלאים יכולים להתפרנס ולהביא שבר לבתיהם, מעבודה בשדה בשנת השמיטה, יחד עם זאת לקים את החקלאות והחיים בארץ, ולהיות שלמים ביראת שמים? 

יש האומרים שאין ברירה ואין להתפרנס בשנת השמיטה מהשדות. אינני יודע מה הם עונים על השאלות הכבדות שהוצגו למעלה, כי תמיד גדולי תורה ודעת נתנו את ליבם למצוא את כל הדרכים כדי לאפשר לאדם להביא מזון ופרנסה לביתו, אולם בזה מתמצה הדיון עם גישה כזו. לדידם יש להשלים עם המציאות ואין מה לעשות ולחפש.

אולם יש האומרים שישנה דרך, ובלבד שתהיה העבודה בשדה כפי ההלכה. יש המתירים להפקיע את הקדושה על ידי "היתר מכירה". ויש האוסרים אבל מנסים להציע דרך חילופית - "אוצר בית דין", שגם בה יש כדי להבטיח לחקלאים פרנסה בשנת השמיטה. לסומכים על "היתר המכירה" נסללה דרך לעבוד ולהתפרנס בשנת השמיטה כמעט כמו בכל שנה ושנה. אולם זו דרך שנויה במחלוקת ועל-כן יש הבוחרים בדרך השניה, דרך אוצר בית הדין. דרך זו שהיא הנראית היותר פשוטה, לכאורה, מצד ההלכה, מתאימה בעיקר למטעים ולא לגידולי השדה (צמחים חד-שנתיים).

כבר פירטנו קודם על הקשיים הגדולים, הן לפרנסת האדם היחיד, הן להבטחת הקיום הלאומי, הן מצד תפיסת שטחים חקלאיים על ידי אינם יהודים וכו', והן בשמירה ממש על גבול המדינה, ומכאן גם ברור שיש להסתכל בעין טובה גם על הבוחרים בדרך זו עבור גידולי השדה.

אולם עיקר דברינו יהיה מכאן ולהבא דוקא על האפשרות השניה, קרי לגדל, לאסוף, לחלק לציבור ולהתפרנס דרך "אוצר בית דין".

ניהול מערכת אוצרות בית דין, מלבד שהיא שונה מבית דין לחברו, הרי היא צופנת בתוכה קשיים אמיתיים שחייבים להתייחס אליהם.

 

 

ב. אוצר בית דין

 

1. אוצר בית דין של חז"ל

אוצר בית הדין בזמן המשנה והגמרא, היה הסמכות הציבורית העליונה, מעין ממשלה של ימינו. בית הדין ביכולתו היה לגזור גזרות, להטיל מיסים ולתקן תקנות. הוא אפילו היה יכול לחלק את הפירות בחינם לפי הצרכים של המשפחות השונות, ולקחת את שכר טרחתו על ידי הטלת מיסים על כלל הציבור. הוא היה יכול להורות שאין להכניס כלל פירות לשווקים משום גורם זר, לא מנוכרים ולא מעבריינים.

כך הוא היה יכול גם להטיל על שליחיו תפקידים שונים ולשלם להם עבור הוצאותיהם ועבודתם. שליחים אלו יכולים להיות בעלי המטעים עצמם, וכך יש להם אפשרות להשתכר תמורת עמלם. בית דין כזה היה יכול להתחייב באופן ברור לחקלאים.

היום בתי הדין המעורבים בחלוקה לציבור אינם כאלה, אומנם הם באים בשם הציבור אבל אין להם אפשרות להטיל מיסים, הם אינם יכולים לתקן תקנות ולנווט את המכירה והחלוקה של התוצרת החקלאית כפי שהתורה היתה רוצה שיהיה. ממילא אפשרות העזרה שהם יכולים להגיש לחקלאים היא מצומצמת.

 

[נחלקו הפוסקים איזה תפקידים בית הדין היה יכול להטיל על שלוחיו:

יש הסוברים שהוא יכול לסכם עם שליחיו שכר על כל שלבי הגידול של הפרי מראשיתו ועד סופו באופן המותר לפי ההלכה, ויש הסוברים שאפשר לסכם רק עם אלה שמלקטים את הפירות ומביאים אותם לאוצר בית הדין. כמובן אם יש ענין לתת לחקלאי פרנסה בשנת השמיטה, חייבים לאמץ את הגישה המקילה המאפשרת לשלם על כל שלבי הגידול של הפרי.]

 

2. אוצר בית דין בימינו

אוצר בית דין בזמננו הוא התאגדות של ת"ח עם מגדלים שונים על בסיס משותף לשווק פירות שביעית שגדלו ונלקטו לפי ההלכה, אבל ללא גב כלכלי או שררה לקביעת מדיניות במשק החקלאי. אוצר בית-דין הרוצה להגיע להסכם עם החקלאים שיגדלו את הפירות כהלכה, צריך להוציא מליבם שיקולים של בעלות על הפרי ומסחר בו, חייב לבוא איתם על הסכם תשלום הוצאות מראש. הסכם הוצאות שיהיה משוחרר מכמות היבול, מאיכותו ומהמחיר אותו הוא יכול לקבל מהצרכנים באותה שנה. כמובן שהחקלאי חייב לעבוד ולהתאמץ בעבודתו ולא לזלזל בה, הכל כפי הוראות בית הדין.

כדי לעמוד בהתחייבויות של הסכם הגון עם החקלאים שיבטיח את פרנסתם בכבוד, נחוץ שיהיה לבית הדין גב כלכלי חזק. כי הרבה פעמים, ובמיוחד בשנת השמיטה, אין שום ביטחון שיצליחו לגבות מהציבור את מלוא ההתחייבות הזו.

לכן בית דין הבא לסכם עם החקלאי את הוצאותיו נכנס לסבך לא קטן. כדי שהחקלאי, גם בשנת השמיטה יביא שבר לביתו, כפי שעושים כל אחיו בעיר, יש לשלם לו שכר עבודה הגון. יש לשלם גם את כל ההוצאות של הגידול, מים, דשנים, חומרי הדברה, עלות כלים חקלאים, איסום, אריזה ועוד. את ההסכם צריך לסכם מראש, לפני שעדיין יודעים כיצד תהיה אותה שנה. מה יעשה בית הדין, אם לבסוף השדה לא יניב את התנובה המתוכננת? מה יעשה בית הדין אם לא יוכל לקבל מקהל הצרכנים את ההוצאות שהוא התחייב להם? מה יקרה אם המחירים בשוק שאינו של "אוצר בית דין" יפלו וממילא ישפיעו על התמורה שבית הדין יכול לקבל? מהיכן הוא ישלם לחקלאים את מה שהוא התחייב להם?

בשמיטה שעברה זה עתה, היה אוצר בית דין של תנובה, שהיה אמור להיות אוצר עם גב כלכלי, וגם הוא התקשה ביותר.

 

3. האפשרויות העומדות לפני בתי הדין

אפשרות ראשונה שבית הדין מסכם עם החקלאים שהוא ישלם רק אם הוא יצליח לפדות מהצרכנים לפחות את התמורה הנ"ל. כאן כבר טמונה בעיה. חקלאי שיודע שפרנסתו תלויה בכך שיהיה פרי, ויהיה פרי שיכול לקבל מחיר סביר בשוק, יש חשש שהוא ישמור על שדהו, שההפקרה תהיה מהשפה ולחוץ, שהוא ישתדל בעבודות השונות ואולי מעבר למה שמותר. סיכום כזה כבר מחבר מחדש את החקלאי אל שדהו כבכל שנה.

אפשרות שניה שבית הדין מתחייב לחקלאים על סכום נמוך כדי לא להסתבך. במצב היום מול סיכום כזה, עדיף לחקלאים לא לעבוד כלל, כי כך לא רק שהם לא יתפרנסו, אלא יפסידו.

אפשרות שלישית שבית הדין מתחייב לשלם בכל מקרה, אולם הוא קובע את תשלום ההוצאות לפי כמות הפרי ואיכותו שתהיה במשך השנה. כאן, אומנם סביר יותר שבית הדין יצליח לשלם, אולם כאן הבעיה מחריפה, החקלאי יעשה הכל, כולל מנהג בעלות בשדה ועשיית מלאכות אסורות, כדי שבשדהו יהיה הרבה פרי ובאיכות טובה, אחרת, שוב הוא יאבד את פרנסתו.

אפשר כמובן לחבר בין האפשרויות, לסכם על סכום קטן יחסית ואת השאר להשלים לפי כמות היבול ואיכותו, אולם אין בכך כלל כדי למנוע את הבעיות שנימנו לעיל.

 

הדרך השלישית גם כן איננה מבטיחה לבית הדין את האפשרות לעמוד בתשלום, הרי הוא חייב לפחות לקבוע את מחיר הפרי לפני שנת השמיטה, [אחרת מה כבר נשאר כדי שלא תהיה סחורה בפירות שביעית], והמחיר כידוע מתעתע, עולה ויורד. אם ירד, בממוצע של שקל לקילו, הרי שעל כל אלף טון פרי בית הדין יפסיד מיליון שקלים! וכשהוא מפסיד פרושו של דבר שהחקלאי מפסיד. אומנם בית הדין יכול גם להרויח, אולם כשהוא מסכם עם חקלאים, הרי הוא צריך יכולת אמיתית להתחייב על הסכמיו.

 

4. הצרכנות

ציבור הצרכנים הרבה פעמים אינו מוכן להתפשר על איכות הפרי, או על מחיר יותר גבוה, אם אכן צריך לגבות מחיר כזה. יש לו אלטרנטיבות אחרות, פרי של נוכרים מהארץ, או פרי מיובא. הוא לא יקח וישלם על פרי של שנת שמיטה, שבהכרח, אם תשמרנה כל ההלכות כראוי בשעת גידולו, יפול באיכותו מהפרי האלטרנטיבי. בודאי לציבור הצרכנים הסומכים על "היתר המכירה", יש אפשרויות אחרות בשפע. כמובן שצריך ואפשר לחנך את הצרכנים לצרוך דוקא מאוצרות בית הדין, יש בכך מצוה לדברי הרמב"ן (שמנה כמצות עשה לאכול פירות עם קדושת שביעית), גם יש בכך סיוע להולכים בדרכה של תורה. אולם מהניסיון שהיה עד עתה, נראה שההצלחה היתה מוגבלת, וקשה לסמוך על ציבור הצרכנים שיסייע למערכת להתגבר על כל הקשיים שלה.

 

5. ניהול אוצרות בית הדין

בתי הדין לוקחים על עצמם בשנת השמיטה לארגן את חלוקת הפירות, מה שבכל שנה ושנה עמלים בדבר בתי אריזה גדולים ומשווקים מנוסים. יש בדבר קשי גדול, קשה להעמיד מספיק כח אדם מיומן ועוד אמצעים ניהוליים, משרדים, רכב, הדפסות וכו'. בהתארגנות גדולה כזו. אם יחסר כח אדם זה ואמצעים ניהוליים אלו יביא הדבר לאובדן שליטה וממילא להפסדים גדולים. ממילא זו גם תוספת על המחיר שמבקשים מהצרכנים, הרי רק מהם בית הדין יוכל לקבל את הוצאותיו שיגדלו בהכרח בגלל התוספת של ניהול והתעסקות עם מערכת אוצר בית הדין. כמובן שאפשר להעזר במערכות הקיימות, אולם עדיין יש תוספת נכבדה של הוצאות למערכת בכל מקרה.

יש עם זה עוד כמה בעיות: ראשית, מוציאים ממעגל העבודה, במקרים מסויימים אנשים שזו היתה פרנסתם בכל השנים, אנשים שעסקו ואף התמחו בשיווק פרי לצרכנים. שנית, הדבר מאפשר תחרות לא מוצדקת בין בעלי אינטרסים המעונינים לנצל את שנת השמיטה, לחדור ולהעמיק את השיווק שלהם גם לשנים הבאות, ואין מה להאריך בדבר הזה.

 

ידוע על מקרים רבים של הפסדים ועוגמת נפש רבה שנגרמו בשנת השמיטה שעברה, והשאלה הנשאלת האם זה שכרם של שומרי שביעית?

 

 

ג. להלכה

 

1. "אוקמי פירא"

ידועה דעתו של מרן הרב זצ"ל שאין לעשות במטעים פעולות של "אוקמי פירא", (מותר רק "אוקמי אילנא" – קיום העץ עצמו) פעולות אלו לשיטתו של מרן הרב זצ"ל מראות שאין כאן הפקרה של המטע, ושיש כאן מנהג בעלות. ללא פעולות אלו כמעט ואי-אפשר להביא פרי לצרכנים בשנת השמיטה. מדובר על פעולות של הגנת הפרי ממזיקים שונים, על ריסוסי התעוררות, פעולות להפרייה טובה יותר וכו'.

לכן אוצרות בתי הדין, קיבלו את הוראתו של ה"חזון איש", שגם פעולות "לאוקמי פירא" מותרות.

אולם גם כאן נזקקים לקולא גדולה נוספת. יש טענה שה"חזון איש" התיר להביא את הפרי למה שהוא רגיל להיות בכל שנה רגילה. לפי טענה זו "לאוקמי פירא" הכוונה היא לאוקמי לרמת הפרי הרגילה, וזו קולא גדולה מאד. אולם מחד ללא הקולא הזו, הרבה פירות לא יצליחו להתמודד מול תנאי השוק ודרישות הצרכנים. מאידך אחרי הקולא הזו אפשר להרגיש שכמעט והפקענו את מצוות השמיטה, ולפחות במה שחז"ל גזרו, תיקנו והוסיפו על דין התורה.

 

דוגמאות:

ריסוס להתעוררות פרי; כאן קשה לטעון "אוקמי פירא" – לשמור על פרי שכבר ישנו, הרי עדיין בזמן הריסוס אין פירות, מטרתו  של ריסוס כזה להביא את העץ שיוציא פירות. רק הטענה של אוקמי כמו כל השנים יכולה לעזור כאן.

האבקה; יש גידולים שללא האבקה לא יהיו כמעט פירות על העצים, לדוגמא בתמרים.

דילול פרי; דילול הפרי יכול להיעשות בצורה של ריסוס כימי על הפרחים, במקרה כזה הבעיה ההלכתית איננה קשה, אולם היום כמעט בכל הגידולים נדרש גם דילול ידני, של פירות ממש. בדבר הזה, מצד אחד יש סיבוך הלכתי גדול, ומצד שני אם לא יעשו זאת, הפרי לא יגיע לגודל ראוי, הצרכנים לא יקנו אותו, ויגרם הפסד גדול, או לחקלאים, או לאוצרות בתי הדין, או לשניהם כאחד. רק השיקול המיקל כדלעיל מאפשר לרבנים בחלק מהמקרים להתיר דילול כזה.

 

2.חלוקת הפרי

בעיקרון יש לחלק את הפרי רק לצרכנים היודעים לקיים בפירות את הלכות קדושת השביעית, "לאוכלה ולא להפסד", "לאוכלה ולא לסחורה", ולקיים את דיני ביעור הפירות בזמן הראוי שלהם.

הרבה פעמים בתי הדין אינם יודעים מראש כמה יקנו מהם, ואלה היודעים מראש, אינם יכולים לקלוט כמות פרי רבה, כפי שיש מגדלים המוכנים לגדל. כתוצאה מכך התירו בשמיטה הנוכחית לחלק לציבור רחב, תוך ציון על גבי האריזה שיש בפרי קדושת שביעית, שהוא של אוצר בית דין וכו'. כל זאת כאשר ברור שרב הצרכנים אינם יודעים כלל מה לעשות עם הפרי הזה. אומנם מצאנו זאת בעוד הלכות הקשורות למכירת אוכל וחלוקתו, אולם יש כאן עוד קולא בהלכות שביעית.

 

3. יצוא פירות ומכירתם לאינם יהודים

חלק מהפרי חייב ביצוא ויצוא אסור בשביעית. אומנם יש פוסקים שעמלו בעמלה של תורה, והראו שאפשר ומותר לייצא פרות עם קדושת שביעית, אבל זו קולא נוספת.

בדרך כלל, לפחות במטעים שאני מכיר, יש בערך 20-25% מהפרי שנמכרים ישירות בשטח המטע לסוחרים שאינם יהודים. מדובר בסוג פרי שאומנם ראוי למאכל, והרבה פעמים אינו נופל בטעמו משאר הפירות, אולם יש עליו מכות שמש, או שהוא קטן מדי או גדול מדי, יתכן והוא חסר צבע מספיק וכו'. המחיר שמקבלים עבורו אינו יכול לשלם את ההוצאות השונות: בתי האריזה, מיון, שימוש במיכלים, קרור, אריזה ושיווק. על-כן הוא נמכר כבר בשטח. פה נכנסת שוב שאלה הלכתית, האם מותר למכור לסוחרים שאינם יהודים את הפרי הזה? באופן פשוט צריך להביא פירות שביעית לאוכלים בני ברית שיאכלו ויקיימו את ההלכות הקשורות בפירות אלו. אם נאמר שכן, הרי יש כאן קולא ודוחק הלכתי נוסף. אם נאסור, הרי שיהיה הפסד כבד, או לחקלאים, או לבית הדין, או לשניהם.

 

4. הפיכת פרי למיץ או לרכז

חלק מהפרי בגלל איכותו או בגלל תכנון מראש מיועד למיץ או לרכז. אומנם נראה שמותר באופן עקרוני להשתמש בפירות שביעית לשימושים אלו, כיון שמדובר על פרי שזו האפשרות היחידה להנות ממנו, אחרת הוא הולך לאיבוד. אולם מתעוררות בעיות חדשות. המפעלים, לא תמיד יכולים לקלוט את הפרי הזה בגלל הכמות הקטנה, ומכיוון שהם רגילים לעבוד על כמויות גדולות במיוחד, יתכן לערב את הרכז או המיץ הזה עם שאר הרכז והמיץ של המפעל. אפשרות זו קשה, כי אז צריך לחשוש לכל הרכז והמיץ של המפעל כקדוש בקדושת שביעית. אי אפשר לטעון שהרכז והמיץ שנעשה מפירות שביעית מתבטל בשאר, כי זה מין במינו, ומין במינו של שביעית לא בטל כלל.

אם לא יעשו רכז, יגרם הפסד, במינים מסויימים הפסד מצומצם ובמינים אחרים יותר גדול.

גם בתוך תהליך הייצור יכולים להגיע לפעמים להפסד הפירות או חלקים מהם בידיים. לכן בחלק מהמקרים נצטרך להגיע לפתרונות "יצירתיים", שיהיו בהם קולות נוספות.

 

5. חשבון ה"קולות"

אפשר לציין קולות נוספות שנזקקים עליהם. אחרי כל הקולות האלו, צריכים אנו לשאול את עצמנו האם זה מותר עבורנו. אנו תלמידיו של מרן הרב זצ"ל, והולכים אחרי הוראותיו בדברים רבים ובמיוחד בשאלות כלל ישראליות כשמיטה, ואיך לא נקבל את הוראתו בדבר הזה. מרן הרב זצ"ל כתב שעדיף לעשות דוחק אחד אפילו הוא גדול כמו "היתר המכירה" מלעשות הרבה קולות שגם הן דחוקות.

שתי דרכים עמדו בפני גדולי ישראל לאפשר לחקלאים להתפרנס, או "היתר המכירה", או "אוצר בית הדין" ולהקל בו. איך אנו תופסים את החבל בשתי קצותיו ומתירים את כל הקולות במסגרת אוצרות בית הדין?

 

ד. הצעה בפני רבותינו לקראת השמיטה הבאה (אם יישאר החיוב מדרבנן)

 

1. כלל הציבור

חקלאים

אם אפשר לעשות "אוצר בית דין", ללא קולות ראוי ונחוץ לתמוך בכך. אולם אם צריכים להזדקק לאותם קולות, יש להוסיף "היתר מכירה". אומנם יש לדרוש מהחקלאים שהם יעבדו את מטעיהם כאילו אין "היתר מכירה", ויזדקקו רק לקולות הנצרכות ולא יותר.

אפשר להוציא "היתר מכירה" שיהיה פחות קשה להלכה מהמקובל, למשל בתנאי, שאם אסור לעשות "היתר מכירה", ההיתר בטל, ואם לא כך הרי בצורה אחרת. זה יפתור קושיה: אם החקלאי יודע שיש לו "היתר מכירה" הרי לא ישמור כלל על הלכות השביעית. על זה נאמר לחקלאים, ההיתר הזה, הוא היתר רק לרבנים כדי שיוכלו להורות על הקולות, ולא כדי שלא לקיים כלל שביעית בשדות. האפשרות לעשות "היתר מכירה" מסוג קל יותר קיימת בגלל שהחקלאים ישמרו על הלכות השמיטה אומנם עם קולות.

זו דרך שתתאים לחקלאים השומעים לרבותיהם, וב"ה יש רבים כאלה, וממילא למרות שיעשו "היתר מכירה" (מסוג קל יותר), ישמרו היטב על ההלכות בשדה.

 

העיקרון החשוב שישמר באותם מטעים תהיה צורת ההתחשבנות. בית הדין יסכם מראש עם החקלאי על מה שהוא עתיד לקבל, בעין יפה, כדי שתהיה פרנסה טובה לחקלאי גם בשנת השמיטה. בית הדין יתנה מראש שהוא ישלם רק אם הוא יקבל את התמורה הנ"ל מהציבור. אולם אם יצא שבית הדין גבה מהציבור יותר ממה שהוא התחייב לחקלאים, יהיה בית הדין רשאי לעשות בסכום הזה כפי הבנתו, צרכי ציבור, צדקה, תלמוד תורה וכו'.

כדאי להקים מערכת ארצית אם אפשר ברבנות הראשית, אליה יהיו בתי הדין קשורים. הם ידווחו על ה"מאזן" שלהם. את השיקולים לחלוקת היתרות יקבלו בתי הדין מאותה מערכת ארצית, כך שיצא רווח גדול לכלל הציבור מאותן יתרות, אם אכן תהיינה.

 

צרכנים

א. הצרכנים, בבחירתם, יקנו בעדיפות מתוצרת יהודית שגודלה על פי ההלכה כפי שפורט לעיל. מכמה סיבות אפשרות זו עדיפה: ראשית – החקלאים יוכלו לשמור יותר את מלאכות השמיטה ועיבוד האדמה, ללא חשש לתוצרת פחות טובה. שנית – החזקת החקלאים תהיה לפי הצורך וראות הדיינים באופן הגון וצודק לטובת החקלאים ושמירת השביעית. שלישית – העודפים – אם יהיו -  יחולקו לצרכים חשובים כמו צדקה, תורה ושאר צורכי ציבור.

ב.יש להוריד את כל החששות אצל הצרכנים שתוצרת שגדלה על פי היתר המכירה אינה לפי ההלכה או בעדיפות נמוכה מבחינה הלכתית – אפשר ומותר לקנותה.,

ג.בעדיפות נמוכה אפשר יהיה לקנות תוצרת מיבוא או גידולי נוכרים.

 

2. מחמירים

צרכנים

מי שירצה שלא לסמוך כלל על "היתר המכירה" שיקבל על עצמו גם שלא לקנות פירות נוכרים. זה קצת קשה אבל אפשרי. נראה שכך היה המצב בזמן חז"ל. אומנם אם יהיו רבים כאלה תתקפח פרנסת החקלאים וחומרה כזו תצטרך לקבל שיקול נוסף. אולם נראה שלא יהיו רבים כאלה, כך שאין לחשוש לפרנסתם של החקלאים.

 

חקלאים

חקלאים שיובירו את השדות ולא יזדקקו כלל לשום פיתרון, לא "היתר מכירה" ולא "אוצר בית דין" עם קולות רבות. ללא הקולות, בדרך כלל עדיף לחקלאי לא לעבוד מלעבוד ולהפסיד, לפעמים להפסיד הרבה.

אי אפשר להורות כך לחקלאים שאין בידם כדי פרנסתם בשנת השמיטה, שהרי עדיף להלכה שיסמוך האדם על "היתר המכירה" מכך שיפיל עצמו על הציבור [אלא אם כן מקימים קרן שתתמוך בחקלאים האלה]. זה גם לא אמור לחקלאים שאם לא יעבדו את שדותיהם, יפלשו לאותם שדות אינם-יהודים.

 

3. התנהלות אוצר בית הדין

בתי הדין הנ"ל יוכלו בצורה הזו להסתמך על מערכת השיווק הקיימת, לתת להם הנחיות לשיווק, לסימון הפירות כקדושים בקדושת שביעית, ובמיוחד לתת להם לעבוד כפי שהם רגילים בכל שנה ושנה, כדי להביא מהציבור את התמורה הראויה. הכל יכנס לקופת בית הדין, כדי שבית הדין יוכל לעמוד בהתחייבות לחקלאים וגם שבעז"ה תישאר יתרה לטובת הציבור כולו, גם בתי האריזה יתמנו כשליחי בית הדין. את התמורה ירשמו כהכנסה של בית הדין. כך לא יהיה צורך להקים מערכת חדשה בשנת השמיטה ולא יתאפשר לגורמים שונים לנצל את השמיטה כדי להעמיק את השיווק שלהם בשאר השנים.

במצב כזה עדיף מכמה בחינות שבתי הדין יהיו מטעם הרבנויות המקומיות ולא התאגדויות אחרות שאינן מכירות את הנפשות הפועלות בשדות ובבתי האריזה. יש לכך עוד יתרונות נוספים.

 

לענ"ד אפשר לעשות "אוצר בית דין" גם לגידולי השדה החד-שנתיים, כמובן עם "היתר המכירה" המקובל. למעט את המלאכות האסורות מהתורה, חריש וזריעה שיעשו על ידי אינם-יהודים, הרי אפשר לנהל את המערכת כולה כפי המוצע במטעים.