צדקה בפירות תרומה

לאחרונה הועלה בתקשורת עניין הפרשת תרומות ומעשרות מפירות וירקות בשווקים ובמפעלים, נראו תמונות של משגיחי כשרות המשחיתים את הפירות והירקות שהופרשו. דבר זה גרם לביקורת שבמצב העוני בישראל שבו משפחות חיות מתחת לקו העוני ואף ישנם ילדים רעבים, האם אין מקום לתת את התרומות והמעשרות לנצרכים, במקום להשחית את הפירות והירקות.

נראה שעצם הצגת העניין באופן כזה איננה נכונה ואף מגמתית ומסולפת. הפרשת הפירות לצורך תרומות ומעשרות אינה השחתה, אלא מצווה גדולה ותיקון שאדם עושה בפירותיו בכדי שתהיה לו אפשרות לאכלם.

מצוות תרומות ומעשרות

בזמן שבית המקדש היה קיים והיו כהנים בעבודתם, לווים בדוכנם וכל ישראל היו על אדמתם זכינו לקיום מצוותיה של תורה כהלכתן וחשנו את טעמן ומתיקותן של מצוותיה של התורה. הכהנים והלווים קבלו את חלקם בפירות כפי שהתורה צוותה,  פירות המעשר שני נאכלו בירושלים, ואת המעשר העני נתנו לעניים.

כיום לצערנו אנו נאלצים להסתפק בקיום המצוות של תרומות ומעשרות בחלקן לפי מה שקבעו לנו חז"ל. את התרומה הגדולה אשר מיועדת לכהן לאוכלה בטהרה, מפאת קדושתה המיוחדת, נבצר מאתנו לאוכלה לכן אנו מפרישים שיעור של יותר מאחוז אחד מכלל כל הפירות ונדרשים אנו לגנזו מפאת קדושתם של הפירות. גניזת הפירות חייבת להיעשות באופן מכובד ושלא יכשלו אנשים באכילת התרומה. לכן אדם פרטי צריך להקפיד לקברה באדמה או לעטפה בשתי עטיפות ולזרקה. ובתעשייה נראה שכדאי להניח בצד את פירות התרומה עד שימאסו מאליהם בכדי שלא נשחיתם בידינו.

מכל מקום בכדי למעט את ההפסד כבר כתבו הפוסקים להשתמש במידת האפשר בפירות ה"בררה" ובתעשייה לנצל את הפחת שיש בתהליך היצור, לצורך הפרשת התרומות והמעשרות.

אל לנו להמיר את מצוות הפרשת תרומה במצוות הצדקה ואל לנו לשלוח ידינו בשינוי מצוותיה של תורה, גם אם הדבר לא נראה לנו לכל פרטיו ודקדוקיו.

בל תשחית במצוות

בתחילת דברינו נדגיש ונאמר שהפרשת התרומה צריכה להיעשות באופן שלא תהיה השחתה בידיים ממש ולכן דנו הפוסקים (עיין בספר ה"תורה והארץ" ח"ג עמודים 239-221) באפשרויות ביניים שמצד אחד לא תהיה השחתה בידיים ומצד שני לא יבואו אנשים להיכשל באכילת פירות אלו האסורים לאכילה מצד קדושתם המיוחדת. לכן הציעו פתרונות שונים כגון להניחם עד שימאסו מאליהם ולא יהיו ראויים לאכילה או לקברם באדמה.

גם אם נראה לנו הדבר כהשחתה, מכל מקום לנגד עינינו צריכה להיות תמיד המחשבה על קיום המצווה, ואכן המעיין בגדר של בל תשחית יווכח לדעת שכלל לא שייך להגדיר עשיית מצווה כהשחתה שהרי מצאנו בכמה מקומות השחתה לצורך מצווה ואפילו לצורך הידור מצווה.

דוגמא לכך הוא הצורך לקרוע על מת שאין בכך משום בל תשחית. וכך מובא טעם זה במפורש בשלטי הגבורים במסכת ע"ז (ד ע"א בדפי הרי"ף) בשם מהר"פ: "דבגד הנקרע על מת לא שייך בל תשחית משום דאתי מצות קריעה ודחי ליה".

ואפילו על הידור מצווה גם אין בל תשחית. וכך מובא בס' חסידים (סי' תתעט)  "אין איסור בל-תשחית במקום הידור מצוה, כגון אם כתב אדם ספר יפה וכתב דף שאינו יפה כל כך כשאר הדפים, אף על פי שאין בו טעות, אם רוצה יסיר הדף ויגנוז ויכתוב אחר יפה, ואינו עובר משום בל תשחית, שלכך נאמר זה אלי ואנוהו".

ואפילו שלא לצורך מצווה כלל אלא לצרכים אחרים הותרה השחתה:

במסכת עבודה זרה (דף יא ע"א): "שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי... וכשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים, ומה הם שורפין על המלכים? מיטתן וכלי תשמישן; ומעשה שמת ר"ג הזקן, ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי".

תוס' (שם ד"ה עוקרין) קובעים שלא שייך איסור השחתה כאשר נאלצים להשחית לצורך כבודו של מלך.

לא רק לצורך "גבוה" ככבודו של מלך הותרה השחתה, אלא אף לצורך פרטי של אדם הותרה, כגון מה שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ו ה"ח) באיסור השחתת עצי פרי: "בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם  היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה".

וכל כיוצא באלו בקלקולי שאר דברים גם כן אם נעשים לצורך מסוים לא שייך דין בל תשחית ולאו דווקא בעצי פרי. (עיין שו"ע הרב הלכות שמירת גוף ונפש סעיף ט"ו).

ערך ההקפדה על גדרי המצוות

בנוסף לכל האמור לעיל נראה שיש להתייחס לשאלה זו גם ממבט ערכי – אמוני מה מקומם של מצוות בכלל בחיינו והאם המצווה היא צורך לאדם לפי ראות עיניו או האם יש כאן קביעה מגבוה של עשיית רצונו של ריבונו של עולם מבלי להכניס את דעתנו בקביעה האם לעשות או לא לעשות את המצווה או כיצד לעשותה. שדבר זה נמסר בידי חכמים לקבוע את אופן קיומה של מצווה בכל דור ודור, ולא לפי ראות עינינו הצרות אשר מריגשת הלב מביאות אותנו למחשבה שאפשר להמיר את מצוות התרומה והמעשר במצוות הצדקה והחסד.

מה שבשכל אנושי נראה יותר טוב לתת את פירות התרומה לצדקה במקום לגנזן אין לנו עסק בחקירת וקביעת מצוותיה של תורה אלא חובה עלינו לקיים את רצונו של רבש"ע במדויק, שהוא נותן התורה והוא הזן ומפרנס ומכלכל לכל.

דברי המהר"ל (תפארת ישראל פ"א) ביחס לקיום המצוות לאדם מישראל יאירו את עינינו בעניין זה: "כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות הא-להיות והם מצות התורה, והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו הא-להית ודבר זה בודאי הם פעולות המיוחדות אליו וראוים לו…כי לפי הסדר השכלי ראוי שיתחייבו הפעולות מן כל נברא ונברא כפי מה שראוי, ואל האדם שנפשו א-להית שכלית ראוי לו פעולות מיוחדות והם פעולות המצוות שבתורה רק כי היצר הרע מעכב".

וביתר הדגשה כתב ריה"ל(כוזרי מאמר א',עט):  "כן הוא כי הדברים המכינים לקבלת הרשמים הא-לוהיים ההם (המצוות) אינם בתחום ידיעת האדם ואי אפשר לו לאדם לשער כמותם ואיכותם, ולו גם ידע מהותם לא היה יודע זמניהם ומקומותם והרכביהם ואת דרך הכנתם, לכל זה יש צרך בידיעה אלוהית המגיעה שלמה ומבארת תכלית באור מאת האלוה עצמו, והנה מי שהגיעתו ידיעה זו והוא מקים על פיה בלב שלם את מצות הא-להים לכל פרטיה ותנאיה הוא המאמין אך מי שמשתדל להכין דברים לקראת קבלת הרשמים האלוהיים בחכמת אנוש בלבד על דרך ההיקש והסברה... הוא הכופר".

לכן חייבים אנו לעשות את ההפרדה בין המצוות ולקבוע שמצוות תרומות ומעשרות לחוד ומצוות צדקה וחסד לחוד, ולא ראינו בכך שום סתירה. להיפך המרבה במעשרות הוא זוכה לפי הבטחתה של תורה לעושר "עשר בשביל שתתעשר" ועל מצווה זו בלבד נאמר (מלאכי פ"ג פ"י) "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי  נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

אכן ריבוי המעשרות הוא זה שיביא לעושר וברכה עד בלי די ולא צמצום והפחתה במצוות תרומות ומעשרות.

אל לנו לערב רשויות וכשם שלא ראינו תרעומת על כך שאנו משקיעים הון עתק בתחום הציבורי לגינות נוי, פסלי חוצות ברחובותיה של עיר ועוד דברים נוספים, ולא מעבירים אנו כספים אלו לצרכי רווחה וצדקה ואף לא לצורכי הרעבים, כך לפחות, אל לנו לבלבל את סדריה של תורה.

"האידיאלים העליונים מתעלים בגובה עליון, מדלגים על כל הגבולים והסברות סגנונים בחיי המעשה וגם בשאיפות הרגש והדמיון... וכשהרעיונות הללו עומדים במקומם הרי הם משובחים. אבל אם יהיו מטולטלים... לעולם המעשה וכל חוגיו, הרי הם מחריבים אותו...הכרח הוא שכל דבר יעמוד במקומו". (מאמרי הראי"ה עמ' 67)

כולנו תפילה שעם ישראל יגיע למצבו השלם בהגיע האומה להתחברות מלאה בארצה ונזכה לקיום מצוותיה של הארץ בחיובן מן התורה בקדושה וטהרה, בבנייתו של בית המקדש והחזרת עבודת הכהונה.