"להיות בריתי את לוי" (על נתינת המעשר)

1. שתי מטרות בנתינת התרומות והמעשרות

טעמה של נתינת התרומות והמעשרות לכהנים וללויים - מפורסם הוא ופשוט: להחזיק בידם של משרתי ה'. אך אם נשים את לבנו, נוכל לראות כי שתי מטרות יש למתנות אלו. מטרה אחת היא להחזיק את עבדי ה' העובדים במקדשו (רמב"ם, מו"נ ח"ג פרק לט; ספר החינוך, מצוה שצה, תקז-תקח). ומאידך גיסא, מטרת המעשרות היא להחזיק את מורי ההוראה בישראל (ספר החינוך מצוה תנ).

הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת פרק ב סי' רכד) עומד על מטרה כפולה זו, וכותב:

מצד החשבון, נשקל כל דבר עפ"י ערכו לעצמו ועפ"י פעולתו:

ערך הכהונה היא יקרה, חפצים יקרים המה הנגשים אל ה' לעבדו. מציאותם בעצמם היא נעלה ונכבדת, שראוי אל הכלל להיות עוזר מחילו למען יימצא בו אותו החיל הטוב - אותם הלבבות הנאמנים והברים הנושאים עין למה שהוא למעלה מכל חפצי האדם המגושמים, ומתאמצים תמיד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו...

והצד השני הוא הפעולה שפועלים אנשי קודש שעליהם עבודת הקודש מוטלת על הכלל כולו, בתיקון המידות והמעשים, בהתיישרות הדעות והמושגים שמטיבים את החיים...

עפ"י הבחנה זו, מבאר הוא את דברי הגמרא (שבת לב ע"ב) האומרת:

בעוון ביטול תרומות ומעשרות... היוקר הווה והשכר אבד...

וכותב על כך מרן הרב זצ"ל (שם):

הביטול הבא לתרומות ומעשרות בשביל העדר ההכרה של ערך החפצים כשהם לעצמם - לעומתו "היוקר הווה", שהוא תולדה ממניעת יושר הערך מהערכה הוגנת על החומרים הנצרכים לאדם.

ומצד הפעולות שאינן ערוכות כראוי - "השכר אבד", והפועלים בכללם, הנותנים אל הכלל את עבודתם, אינם מקבלים את שיווי פעולתם...

2. הכהנים ושאר בני לוי

ייעודו המיוחד של שבט הלוי, הרי הוא מבואר בכמה מקומות. שני תפקידיו מבוארים כבר בתורה (דברים לג י):

יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (ההוראה כלפי חוץ), ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך (עבודת פנים).

אך ניכר כי דין שונה הוא לשני חלקי שבט לוי: הכהנים - מצד אחד, והלויים - מצד שני. גם אם נשים את הלב להלכות השימוש בתרומות ובמעשרות, נראה הבדל בולט ביניהם: המעשר - הרי הוא חולין גמורים. ואילו התרומה - קודש היא. אם גם אלה וגם אלה נועדו לתפקיד אחד, מדוע נגרע חלקם של הלויים לעומת אחיהם הכהנים במה שנוגע לקדושתה של התרומה לעומת המעשר?

3. הסגולה הפנימית וההשפעה הגלויה

מרן הרב זצ"ל (עין אי"ה שם סי' רמו) מבאר את ההבדל שבין הכהנים לבין הלויים עפ"י ההבחנה שבין שתי המטרות שנאמרו בנתינת המתנות, וכותב:

החברה הישראלית בכללה, היא נזקקת לאותם החלקים משפיעי הרוחניות שבה. וזה הוא יסוד קדושת המעשר, למען יוכלו עמוד בני שבט לוי על משמרת הקודש.

אמנם ישנה השפעה בלתי מורגשת, השפעה סגולית, [ש]היא מיוחדת בייחוד לכהנים המקודשים, שגם בעבודות שהן דבר שבחשאי, כקטורת, הם עושים רוב טוב לבית ישראל. ועפ"י הערך הפנימי של בחירי אנשי הסגולה היותר רמים מתעלה העם ומתקדש. זאת היא קדושת התרומה המיוחדת לכהנים.

עפ"י ההבדל הזה שבין הכהנים ללויים ניתן להבין את ההבדלים ההלכתיים שבין המעשר לבין התרומה. המעשרות הם חולין גמורים: נאכלים לטהורים ולטמאים, ללויים ולישראלים. ומכיון שהמעשר הוא חולין, יכול הלוי לקרב אליו את הרחוקים, להזמין ישראלים וטמאים לסעוד עימו על שולחנו, ולקרבם אליו בעבותות אהבה. ואילו התרומות - קודש הן: אינן נאכלות אלא לכהנים בטהרה. ומכיון שכך, אינן נאכלות אלא בחוגם המצומצם של אנשי המעלה.

תפקידם העיקרי של המעשרות הוא, א"כ, התועלת המעשית היוצאת מהם להחזקת ידם של הלויים. התרומה, לעומת זאת, שונה היא. יש בה קדושה חמורה. ובה באה יותר לידי ביטוי אותה קדושה מיוחדת שיש לאוכליה (עי' עין אי"ה שבת פרק ב סי' ריב). והדברים באים בהתאמה לדברי הרב זצ"ל (שם סי' רכד):

והלויה משלמת את הכהונה, מוציאה אל הפועל את מה שיש במחשבה. "ויִלָוו עליך וישרתוך", עד שהתרומות והמעשרות מחוברים הם, ושניהם יסוד נאמן לבניין הכלל כולו.

4. מעלתו של מעשר הלויים

למדנו א"כ, שלא רק חילוק מדריגות יש בין הלויים לבין אחיהם הכהנים, כי אם חלוקה ברורה של תפקידים. מקביל הדבר לבית המקדש, בו הכהנים עובדים את עבודת הקודש הפנימית, ואילו הלויים אחראים על הקשר עם החוץ: הם המשוררים והם השוערים. ואי אפשר למעגל הפנימי בלי המעגל החיצוני המקיף אותו ומבטא אותו כלפי הסביבה כולה. וכך כותב הרב זצ"ל (שם סי' רמו):

אבל לא תצא ההשפעה הסגולית היותר עליונה להתחבר אל העם... - כ"א ע"י ההתחברות הגלויה של ההשפעה הגלויה, הבאה מפעולות ומדיבורים כאלה הנשמעים ונקנים בלב כל הגוי כולו.

מכאן מובן ערכו המיוחד של מעשר הלויים דווקא. והדבר בא לידי ביטוי בדברי הגמרא (שבת לג ע"א):

ת"ר: אסכרה באה לעולם על המעשר...

על הקשר שבין המעשרות בייחוד לבין מחלת האסכרה, שהיא סוכרת וסותמת את דרכי הנשימה, ועימן את דרכי הדיבור, מסביר הרב זצ"ל (סי' רמו):

מניעת ההכרה של צורך ההשפעה הרוחנית הגלויה, היא מביאה את כל היסוד לידי התמוטטות. כי הסגולה הרוחנית העליונה, שהיא אמנם מוכנת בכוחה לנטל ולנשא את כל הקרב אליה - ו"גדולה שימושה יותר מלימודה" - אבל רק בזה תמצא מקום, כשיֵעזרו להבנתה הכללית... ע"י הכשר של השפעה גלויה, שהיא דוגמת עבודת הלויים.

כמו במקדש, כן בתורה. בן לוי שומר מבחוץ. ע"כ דוקא בעוון המעשרות, פגיעת הלויים - בעלי הקול המשפיעים הגלויים של הדיבור וההוראה של הלימוד... - נמצא הליקוי הדומה לליקוי האסכרה... המעכב את ההשפעה הרוחנית של הדיבור...

5. נתינת המעשר בימי החורבן

חזון גדול מציבה בפנינו המצוה של נתינת המעשר ללויים. אך מה נותר כיום מחזון זה, כאשר הלויים מתפרנסים מיגיע כפיהם כאחד האדם ואינם עובדים במקדש? ומה טעם יש בנתינת המעשר לידיהם בימים אשר כאלה (עי' עין אי"ה שבת פרק ב סי' רכו)? על כך כותב הרב זצ"ל בהמשך (סי' רמז):

לפעמים יראה דור אחד בעיניו שרבה העזובה מצד הלויים, ונושאי כלי ה' לא ימלאו את תפקידם. ואז יפול הרוח להפר ג"כ את ברית הלויה (ולא לתת את המעשר) - מה שבאמת נצמח זה הרעיון מחסרון הקפה כללית המקפת את חיי האומה מראשיתה עד אחריתה...

שמירת מעמדם של הלויים בימי החורבן יכולה לבוא רק מתוך מבט המקיף את כל הדורות ומתעלה מעל החסרונות הזמניים של הדור החולף. וממשיך הרב:

הנה למרות כל הפגעים שיוכלו להתחולל במרוצת הזמן - הכל יבוא לידי תיקון... וברית מלח של ברית הלוי לא תיפסק. ודווקא אז יוכל ערכו בבוא עיתו להגלה (אצ"ל: להיגלות) בעצם זהרו, ע"י אותו הצירוף של שמירה שאינה נפסקת שהיתה לברית הזו בכל הדורות ובכל הזמנים. ע"כ רק חסרון של סקירה גבוהה כללית יחולל לפעמים ביטול המעשרות...

שמירת חוק הלויים בימי החורבן היא השומרת את כל התכנים הנעלים של נתינת המעשרות בצורה מוקטנת עד בוא היום הגדול בו נוכל להשיב עטרה ליושנה. וכך כותב מרן הרב זצ"ל (אורות התחיה פרק ה ד"ה לכן):

מלאי חיים הם לנו הזכרונות האצורים בזכר שאנו עושים... מצומקים נראים לנו עתה הדברים, צורה דלה יש להם מבחוץ, אבל חיים וענין רב הם מלאים בפנים... אנו... מקיימים את נתינת המעשרות לכהן ולוי ע"י תיקון שאין בו הפסד גדול לנותן, ולא רווח גדול למקבל... אבל אלה הגרגרים הזעירים, כוח צמיחה גדול גנוז בהם, אל כל מה שהם עורגים, מכל מה שהם צומחים בעבר, ואת כל מה שהם עתידים להצמיח להבא - כל זה כלול בהם באופן טיפוסי, וכן הם פועלים בחשאי על הנשמה המקיימת... ומחנכים את העם בימי שפלותו לרוח גדלו.

"אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-להיו".