טיפול בתרומה במערכת הציבורית - חלק ב'

4. הפסד וביזיון ע"י עובדי התברואה

אחת הדרכים המקובלות היא להניח את התרומה בתוך קרטון או שקית סגורה המונחים בתוך פח האשפה. אך דא עקא, שבשעה שעובדי התברואה מרוקנים את הפחים אל המשאיות או פורקים אותם במזבלה, התרומה נמחצת ומתערבת בתוך כל הפסולת המצויה שם. אם עובדים אלו הם יהודים, יוצא שהם פוגעים בתרומה בידיים (הן בשפיכת הפחים אל תוך מיכל האשפה בשעה שהמדחס עובד, הן בהפעלת המדחס בשלב מאוחר יותר, והן בהצתת האש במזבלה - בעיה הקיימת רק בתרומה טהורה). וא"כ יש בהנחת התרומה באופן כזה משום "לפני עיוור לא תתן מכשול".

אמנם בנד"ד עובר העבירה הוא שוגג גמור, והמדובר באיסור דרבנן; אבל גם באופן זה יש איסור משום "לפני עיוור". ומסתבר שמכיון שהאחריות המוטלת על המשגיח היא אישית, אין הוא רשאי להניח את התרומה בצד הפח, ולהכשיל את עובדי התברואה בהפסד וביזיון. אמנם ניתן לומר שהותר לו לחטוא באיסור קל כדי לזכות את הציבור ולמנוע ממנו לעבור על איסור חמור (כדלעיל, סעי' 3). אך היכן מצינו שמותר לאדם להכשיל את הזולת באיסור קל כדי להציל את עצמו מאיסור חמור? הרי מסתבר שעליו לעבור את העבירה בעצמו ולא לחפש לעצמו יהודי אחר בתור "גוי של שבת" לשם כך.

אך אם לא ניתן לדעת אם העובדים שיגיעו בפעם הקרובה הם יהודים או גויים, נראה שניתן להקל.

5. הצעות אחרות

מן הדברים שנתבארו לעיל עולה שישנם מצבים בהם אין דרך של היתר לטפל בתרומה, ועל המשגיח לבחור בין שלוש אפשרויות קשות:  

א. להימנע מלהפריש תרו"מ ולאפשר מצב שבו ציבור גדול נכשל באכילת טבל. ב. להפריש ולגרום לכך שאחרים ייכשלו בתרומה: באכילה או בהפסד וביזיון. ג. להפריש באופן שבו הוא עצמו יידרש לעבור עבירה בטיפול בתרומה, ולסמוך על כך שבכה"ג "אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך".

וצע"ג אם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, כאשר יש באפשרותו לזכות את הזולת גם מבלי לחטוא, אם ישקיע בכך דמים ומאמצים מרובים. ומכאן עולה שהפיתרון האמיתי לבעיית התרומה צריך לבוא במסגרת תקציבי המועצות הדתיות, או שוועדי הכשרות יפרישו מרווחיהם לצורך מימון הטיפול בתרומה שהם עצמם מפרישים. אלא שיש לעיין אם יש להתחשב בכך שאנו יודעים שדרישה זו קרובה להיות "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".

ולכאורה, המוצא מכל בעיית הטיפול בתרומה הוא חזרה להצעה ישנה, שהוצעה בדור הקודם, והיא: ביטול התרומה באחד ומאה. מצד עיקר הדין, נראים הדברים שאין מניעה מללכת בדרך זו. ההסתייגות ממנה נובעת משני שיקולים:

א. החזו"א שלל את הדרך הזאת מכל וכל מצד ההנהגה הציבורית ומחשש לחורבן כל מערכת ההפרשה עקב כך. ואף מרן הרב קוק זצ"ל התנגד להשתמש בדרך זו כהנהגה כללית.

אך ייתכן שמבט כולל, המביא בחשבון את הבעיות הקשות העולות במאמר זה, עשוי להביא למסקנה שונה. ומכיון שהדבר דורש בחינה מעמיקה, הנובעת מאחריות ציבורית כוללת ומקיפה, יש להיוועץ בנושא זה עם גדולי הפוסקים הקשורים לכל רבדי העם.

ב. צפויה התנגדות חריפה של הצרכנים רבים, המעוניינים באכילת תוצרת כשרה לכתחילה (או כשרה למהדרין), וייאלצו לאכול פירות שכשרותם דחוקה ומבוססת על מצב של "בדיעבד"; וזאת כשאין באפשרותם לחזור ולתקן את הפירות הללו כדין. התנגדות זו צפויה גם אם אותם צרכנים יידעו שהאלטרנטיבה היא לגרום לכל הבעיות הנובעות מהפגיעה בתרומה.

בעיה זו ניתנת לפיתרון ע"י הפרשה על תנאי. ואז, מי שמעוניין לקנות פירות מתוקנים בכשרות מהודרת, יידרש לממן גם את הטיפול הראוי בתרומה; ומי שירצה לקנות פירות ולתקן אותם בעצמו פעם נוספת, תבוא עליו ברכה. ואף מי שירצה לסמוך על ההפרשה הכללית, יהיה לו על מה שיסמוך.

ומ"מ אין להנהיג כך בשום פנים ואופן עד שתישמע דעתם של גדולי הפוסקים שבדור.  

פרק ג' - הדין בספק תרומה  

בפרקים הקודמים עסקנו בדינה של תרומה ודאית, שהיא אסורה בוודאות באכילת זרים, בהפסד ובביזיון. אבל במערכת הציבורית קורה הרבה שהמשגיחים עוסקים בהפרשה במצבים מסופקים. ויש לשאול א"כ, מה דינה של תרומה שהופרשה רק מספק? האם על המשגיח לחשוש לקדושתה או שניתן להקל, בשעת הדחק לכל הפחות, ולהניח אותה בפח האשפה, בהסתמך על כך שתרומה בזה"ז דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא?

שאלה זו מורכבת ממספר שאלות:

א. מדוע אנו מחמירים להפריש תרו"מ גם במצב של ספק, ומהן ההשלכות הנובעות מחובה זו?

ב. האם המצב בשוק כיום הוא ספק שקול, רוב או "קבוע"?

ג. מה דינו של משגיח המפריש מספר רב של מינים בפעם אחת. לגבי כל אחד מהם ישנו ספק נפרד לחלוטין. עפ"י כללי הסתברות מתימטיים, ישנה סבירות גבוהה מאד לכך שבין הפירות שהופרשו כתרומה ישנם פירות שהם אכן תרומה גמורה. האם גם ההלכה חוששת לכך או שאנו דנים לגבי כל מין ומין בנפרד?

1. "ספיקא לחומרא" בתרו"מ

בין האחרונים ישנה מחלוקת עקרונית בשאלת ההתייחסות לספיקות בדיני הפרשת תרו"מ בזה"ז:  

לדעת המשל"מ וסיעתו, אמנם תרו"מ בזה"ז דרבנן, אבל מבחינת כללי הפסיקה דנים אותם כדיני דאורייתא, וספיקם להחמיר.

מרן הרב קוק זצ"ל חולק על כך, ומוכיח באריכות שתרו"מ בזה"ז אינם שונים משאר דיני דרבנן, וספיקם להקל. ולדעתו, מה שהרמב"ם נוקט במקומות רבים להחמיר - לא כתב אלא בסתם, בתרו"מ דאורייתא; אבל בזה"ז הוא מודה שיש להקל. וכן דעת עוד אחרונים.

הגרש"ז אויערבך מביא דעה של כמה מהאחרונים, הסוברים שאף שחיוב ההפרשה בזה"ז הוא מדרבנן - מ"מ, לאחר שהפריש - תרומתו תרומה מן התורה. אך הוא דחה את דבריהם.

לסיכום, הדעה המקובלת בין הפוסקים היא להקל בספיקות בתרו"מ בזה"ז (למעט מה שנובע מתקנת דמאי, שיתבאר להלן).

2. הפסד תרומה של דמאי

אך יש מקור אחר להחמיר בפסיקה בתרו"מ בזה"ז, והוא: תקנת דמאי. בטעם הדבר שגזרו למרות ש"רוב עמי הארץ מעשרין" כתב ערוה"ש (סי' קח) שהוא משום "מיעוט המצוי, משום שיש על הטבל חזקת איסור ומשום שהקונה דמאי הרי הוא כקונה מן הקבוע ו"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי". אך הסברים אלו מובנים רק לאור שיטתו של ערוה"ש עצמו, הסובר שלמרות שתרו"מ בזה"ז דרבנן יש להחמיר בהם במצב של ספק.

מגזירת דמאי ניתן ללמוד שכאשר יש ספק אם הפירות מתוקנים - יש להחמיר ולהפריש מהם תרו"מ, ואף אין לסמוך כאן על רוב. אך הדברים אמורים בפירות שיש להם חזקת חיוב; וצ"ע אם ניתן לסמוך על ספק ספיקא, או על ספיקות בעיקר החיוב, כאשר אין לפירות חזקת חיוב. ומ"מ המנהג המקובל הוא להחמיר בכל הספיקות. (וייתכן שהדבר נובע משיקולים של הנהגה ציבורית, שאם נקל בכל מצב של ספק - תיבטל, חלילה, תורת הפרשת תרו"מ מישראל).

מתוך עיון במה שכלול בגזירת דמאי נראה שלא תיקנו רק את עצם ההפרשה, אלא גם את איסור התרומה לזרים; וכל מה שהקלו מספק הוא בנתינה ללוי ולעני, שהוא ספק ממון. ומ"מ ראינו שלא גזרו שכל דיני תרו"מ יחולו גם על דמאי, שהרי הרמב"ם מפרש (שם) שחייבו לתת את התרומה לכהן משום שיש בה עוון מיתה, וחייבו להעלות את המעשר השני לירושלים רק משום שאין בו חסרון כיס. ואין מכאן ראיה לאיסורים אחרים, כגון: הפסד תרומה. ועל כן יש למצוא לכך ראיות מפורשות.

איסור ההפסד נרמז במשנה (דמאי פ"א מ"ב):

(מעשר שני של) הדמאי - ...ונאכל לאונן, ונכנס לירושלים ויוצא, ומאבדין את מיעוטו בדרכים.

כלומר, שאין חובה למנוע הפסד ממעשר שני של דמאי, אם הוא בכמות מועטה. ובירושלמי (דמאי פ"א ה"ב) נאמר שדין זה אמור אף בתרומה של דמאי, שבכמות קטנה (להלכה, פחות מגרוגרת) אין חובה לשמור אותה מנזק.

מכאן למדנו שני דברים:

א. שבכמות גדולה יש דין "משמרת" גם בתרומת מעשר של דמאי.

ב. אף בכמות קטנה של תרומת דמאי יש איסור, אם ההפסד נעשה בידיים. אך מצאנו מקור מפורש המתיר לשרוף תרומה של דמאי, והוא בנוגע לדברי המשנה בתרומות (פי"א מ"ח):

"וכמה יהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן? אחד משמונה לשמינית".

כלומר, שאין חובה לטרוח בתרומה של דמאי ולהביא אותה אל הכהן, אם היא פחות מ-1/64 של לוג. ועל כך נאמר בתוספתא (פ"י ה"ו):

"כמה יהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן? - אחד משמונה שבשמינית. במה דברים אמורים? בשל דמאי; אבל בשל ודאי - הרי אפילו כל שהוא אסור. במה דברים אמורים? בטמאה; אבל בטהורה - אפילו כל שהוא (צריך ליתן). וכן אתה אומר בתרומות מעשר שבשאר כל הפירות: אם יש בה כשיעור - הוא נותנה לכהן, ואם לאו - משליכה באור ושורפה".

ומבאר המנחת ביכורים שכל ההגבלות לא נאמרו אלא בדגן, תירוש ויצהר, החייבים בתרו"מ מן התורה; אבל בשאר כל הפירות, מכיון שחיובם בתרו"מ אינו אלא מדרבנן - דינם כדמאי, ומותר לאבד את תרומת הדמאי המופרשת מהם, אם היא בכמות מועטה. וכן דעת הראב"ד. וכאן למדנו שבדמאי מותר לאבד כמות מועטה אפילו בידיים. בטעם ההיתר לאבד תרומה בכמות מועטה נכתב בתורת זרעים שזהו השיעור שנקבע לדין "משמרת".

הירושלמי (תרומות פי"א ה"ד. ההסברים בסוגריים עפ"י הפנ"מ) חולק על התוספתא בנקודה זו, וכך נאמר שם:

"ר' יודן, בר אחתיה דר' יוסי בר חנינא, בשם ר' יוסי בר חנינא: פחות מכאן (משמינית שבשמינית) - נותנו בנרו (ושורפו. גירסת הגר"א: נותנו באור - מפני שאסור לישראל ליהנות הנאת כילוי בתרומה)".

"ר' ינאי בשם ר' יודן: באוכל - כדי לבשל ביצה קלה (דאיירינן בטמא, ואינו ראוי אלא להסקה). הדא דתימר בטמא - הך כביצה בטמא (שיעור "כדי לבשל ביצה" נאמר בתרומה טמאה), אבל בטהור - אפילו כל שהוא צריך להחזיר (אחר הכהן ונותן לו. במה דברים אמורים?) - בדמאי; אבל בוודאי, בין טמא בין טהור בין רוב בין מועט - צריך להחזיר (אחר הכהן)".

רואים אנו מחלוקת בין הירושלמי לבין התוספתא: מן התוספתא ניתן להבין שהקלו בכמות קטנה בשני מקרים נפרדים: בטומאה ובדמאי. ואילו מן הירושלמי עולה שלא הקלו אלא בצירוף שני התנאים האחרים ביחד, בעוד שתרומה טהורה של דמאי אסור לאבד גם בכמות מועטה.

הרמב"ם (הל' תרומות פ"ג הט"ז) פסק עפ"י התוספתא:

"תרומת מעשר שהיה בה אחד משמונה בשמינית - מוליכה לכהן; פחות מכן - אינו מטפל להוליכה אלא משליכה באור ושורפה. וביין ושמן - אפילו כל שהוא - מוליכה לכהן, ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה; אבל אם היתה טמאה או שהיתה של דמאי - אם אין בה כשיעור, אינו מטפל בה אלא שורפה".

מדברי הרמב"ם משמע בבירור שבאופן עקרוני מותר להפסיד בידיים כמות קטנה של תרומה בדמאי של דגן, תירוש ויצהר או בוודאי של מינים אחרים; אבל כמות גדולה לא התירו להפסיד אפילו בדמאי. ואילו הראב"ד (השגה שם), הרע"ב והגר"א נוקטים כירושלמי, שלא התירו הפסד כמות קטנה של דמאי אא"כ היא טמאה.

הראב"ד (שם) גם חולק על הרמב"ם בנוגע למאכלים מוצקים, וסובר שמוצקים - שיעורם בכביצה. אך בנקודה אחרת כותב הראב"ד במפורש את מה שרק משתמע מדברי הרמב"ם, שמינים שכל חיובם בתרו"מ אינו אלא מדרבנן - מותר לאבדם בכמות קטנה, משום שדינם כדמאי. ולדעה זו יש מקום להקל ברוב הפירות המתוקנים בזה"ז, מפני שחיובם בתרו"מ אינו אלא מדרבנן, למעט דגן, תירוש ויצהר.

ההשוואה בין הסוגיא בתרומות לבין הסוגיא במסכת דמאי מעלה שתי תמיהות:

א. בסוגיא בדמאי השיעור הוא "כגרוגרת", ואילו בסוגיא בתרומות השיעור הוא "שמינית שבשמינית" (ולדעת הראב"ד, השיעור באוכלין הוא: כביצה).

ב. הסוגיא בדמאי מתירה רק להימנע משמירת התרומה, ואילו הסוגיא בתרומות מתירה גם להפסיד אותה בידיים.

נראה שיש שתי דרכים ליישב את שתי הסוגיות:

א. לדעת הרמב"ם, הסוגיא בדמאי עוסקת אך ורק במעשר שני (ואכן הוא מביא אותה להלכה רק בהל' מע"ש ונט"ר ולא בהלכות תרומות), ואילו הסוגיא בתרומות עוסקת אך ורק בתרומה. וא"כ במעשר שני השיעור הוא "כגרוגרת" ובתרומה השיעור הוא "שמינית שבשמינית" (או "כביצה"). אלא שלדעה זו צ"ע מדוע חילקו בין שתי המתנות ולא הישוו ביניהן כדברי הירושלמי.

ב. לדעת הראב"ד אין מקום לקושיא השניה, מפני שהסוגיא בתרומות, עפ"י הירושלמי, לא התירה לשרוף אלא תרומה טמאה, שבין כה וכה דינה בשריפה.

בנוגע לקושיא הראשונה אומר החזו"א בדעת הראב"ד, שיש שני שיעורים בשני מצבים שונים: בדרך - הקלו בפחות מכגרוגרת ואפילו בטהור; ואילו בעיר - הקלו רק בפחות משמינית שבשמינית ובטמא, משום שהכהנים אינם מקפידים על כמות קטנה כל כך.

הירושלמי (דמאי פ"ז ה"א) נוגע בשאלה זו, של הפסד תרומת דמאי, גם בהקשר למי שמתארח אצל עם הארץ ומפריש תרומה מן המנה שלו, כאשר הוא מניח אותה לאיבוד:

"ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא: ואינו אסור מפני אובדן אוכלים?! א"ל: מפררו כל שהוא".

ומכאן משמע שאין כל איסור באיבוד תרומה של דמאי מכוח קדושתה, וכל האיסור הוא רק משום איבוד אוכלין; ואם החתיכות קטנות מכזית - אין בכך כל איסור. גם הרמב"ם לא מזכיר את החובה להצניע את תרומת המעשר שהאורח מפריש מן הדמאי, ומשמע שאין לחוש לכך שבעה"ב יפסיד אותה בזמן פינוי השולחן. וא"כ יתכן שכל מה שהבאנו לעיל מדברי הירושלמי, שיש איסור הפסד בתרומה של דמאי, אינו אלא מצד הפסד הכהן ולא מצד קדושת התרומה. ואכן כך מסיק התפא"י במפורש, שמותר לשפוך את תרומת המעשר לארץ, ורק צריך להקפיד שלא לבייש את המארח.

לעומת זאת מדייק הפנ"מ (ד"ה מיליהון) מדברי האמוראים המובאים בהמשך סוגיית הירושלמי (רבי ור' יוסי ב"ר יהודה), שלא התירו הפסד תרומה במקרה זה. כדעה זו מוכח גם מדברי התוספתא (דמאי פ"ח ה"ז), האומרת:

"נוטל תרומה ותרומת מעשר ומניחה במקום המוצנע; אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה".

ומבאר המנחת ביכורים (שם) שהדברים אמורים אפילו בדמאי. וכך נראה מתוך ההקשר (שם ה"ו), העוסק בדמאי.

אם נרצה להשוות את שיטת הרמב"ם, מסתבר שלא יתיר כאן לאבד את התרומה כשהיא יותר מ"שמינית שבשמינית". אך ייתכן שיתיר להשאיר את התרומה על השולחן; ואין בכך משום "לפני עיוור" כלפי המארח, שיפסיד את התרומה או יאכל ממנה בזמן פינוי השולחן; מפני שהמארח עצמו - הרי הוא טוען שכבר תיקן את הפירות כדין, ולדבריו אינו עובר שום איסור.

בדעת הראב"ד, הסובר שבמינים שעיקר חיובם מדרבנן מותר לאבד עד כביצה, נראה שהוא הדין בנד"ד; אלא שמשום איסור הפסד אוכלין אין לאבד אלא פירורים קטנים מכזית, אפילו אם הם רבים.

מתוך כל האמור עולה שאין בסיס מספיק להקל בהפסד תרומה של דמאי בכמות גדולה. אבל כאשר מדובר בכמות קטנה (פחות מ"שמינית שבשמינית", מכביצה או מכגרוגרת) - כפי שמצוי לעיתים בהפרשה בבית - מותר להפסיד את התרומה אם אכן מטמאים אותה לפני ההפרשה.

3. הדין בספק טבל

הדיון עד כה התבסס על כך שהפירות בשוק הם "דמאי". אך למעשה - אפילו אם נאמר שישנם תנאים בהם ניתן להקל בתרומה של דמאי - המצב בנד"ד הרבה יותר מורכב, מפני שלא תמיד רוב הפירות מתוקנים, ובהרבה מקרים יש רוב טבל או שהמצב מסופק.

על כן יש לברר את הדין בספק טבל, אם כל הקולות שנאמרו בדמאי אמורות גם אז. הגרש"ז אויערבך כתב שפירות השוק כיום הם "ספק טבל" ולא "דמאי", ורק במקום שבו ידוע שמעשרים עפ"י רוב, יש דין "דמאי" (למעט מקרים בהם חל דין "קבוע", כדלקמן סעי' 5).

עם זאת נכתב בשמירת שבת כהלכתה בשם הגרש"ז אויערבך עצמו שדין הפרשה באורח - שנאמר בדמאי - נאמר גם בספק טבל. וייתכן שהוא הדין גם לדינים אחרים שנאמרו בדמאי. וכן ראינו בדברי הראשונים שלפעמים קראו לספק טבל "דמאי", ומכאן שדינם שווה. וכל שכן בטבל בזה"ז, שאיסורו מדרבנן, ובמינים שעיקר חיובם אינו אלא מדרבנן.

לצערנו, מספר המקומות שיש בהם השגחה על הפרשת תרו"מ, אינו גדול. ישנם מקומות בהם למעלה מתשעים אחוז (90

!) מהסיטונאים בשוק אינם נמצאים תחת השגחה כלשהי. אמנם ישנם גידולים בהם המצב שונה, כמו מלפפונים וקישואים, שרובם המכריע בא מערבים, או תפוחי אדמה ותפוחים, שחלקם הגדול מגיע דרך בתי אריזה גדולים, שיש בהם הפרשה מסודרת של תרו"מ. אך בשאר הפירות והירקות צריך להודות בצער שברוב החנויות והשווקים הרוב אינו מתוקן.

ועל כן אין מקום לדיון אם ניתן להקל בשמירת התרומה אלא במקרים מיוחדים, בהם ידוע שהרוב אינו טבל (כגון: מינים שחלק ניכר מהם בא מגידולי נכרים או ממגדלים שומרי מצוות), והמצב הוא לפחות "ספק טבל".

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'