הגדרת "תלוש" בבצל שלא נאסף

הצגת הבעיה

בזמן איסוף הבצל, נשארים בתוך האדמה בצלים רבים, והחקלאים רוצים להשתמש בהם כתרומה על הבצל שנאסף מהשדה. לפי ההלכה (רמב"ם תרומות פ"ה ה"ט) אין תורמין מן המחובר על התלוש. ויש לשאול, אם בצלים שאינם יונקים עוד מהקרקע, אכן נחשבים תלושים ואפשר להפריש אותם כתרומה[1].

1. הגדרת "תלוש" בדיני טומאת אוכלין

טומאת אוכלין חלה רק על פירות התלושים מן הקרקע (רמב"ם טו"א פ"ב ה"א). בגדרי "תלוש" כתב הרמב"ם (שם ה"ה):

תאנים שיבשו באיביהן - מתטמאות טומאת אוכלין במקומן.

ומכאן, שדינו של הפרי לא נקבע ע"פ החיבור הפיסי שלו לאילן אלא בכך שהוא יונק ממנו. וכן כותב הרמב"ם בהמשך (הל' ד):

וכן אם יבש האילן ובו פירות - הרי הן כתלושין.

ולפי זה, הבצלים שבהם מדובר, שהעלים והשורשים שלהם התייבשו ומתו - הרי הם תלושים לענין טומאה.

הראב"ד (השגה שם) חולק וכותב שאם האילן יבש אך הפירות לחים - הרי הם מחוברים. אי אפשר לומר בדעתו שהגדרת "מחובר" תלויה בחיבור הפיסי של הפרי אל העץ, שכן אם הפרי יבש או הצטמק - גם הראב"ד עצמו (השגה ה"ג) מודה שהוא תלוש. ומסתבר לומר שלדעת הראב"ד לא קובעים את דינו של הפרי עפ"י היניקה שלו בפועל מן הקרקע אלא עפ"י היניקה שבכוח. וכל זמן שהפרי לח וזקוק ליניקה מהקרקע - הוא נחשב מחובר גם אם העץ יבש.

לפיכך נראה שגם לדעת הראב"ד יש לראות את הבצלים הללו כתלושים. אמנם הם דומים לפירות לחים המחוברים לאילן חי, מפני שאינם מתייבשים, וגם השרשים שלהם קיימים. אבל מ"מ אין הם זקוקים לשום יניקה מן הקרקע.

2. הגדרת מחובר ותלוש בהלכות שבת

הגדרת "תלוש" בדיני מלאכת "קוצר" בשבת, שונה מההגדרה בדיני טומאה. וכך פסקו הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ד) והשו"ע (או"ח סי' שלו סעי' יב):

תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו - התולש מהן בשבת חייב, אע"פ שהן כעקורין לענין טומאה.

ונראה שההסבר לכך הוא עפ"י מה שכתבו התוס' (שבועות מג ע"א ד"ה כבצורות), שמלאכת "קוצר" נלמדת מקצירת הסממנים לקטורת, וקצירה זו היתה בוודאי בפירות בשלים לגמרי, שאינם זקוקים עוד ליניקה מן האילן.

המקרה הדומה יותר לנד"ד, בו האילן עצמו יבש ואילו הפרי חי - לא מוזכר בדברי הרמב"ם והשו"ע, ובשאלה זו נחלקו האחרונים: המג"א (סי' שלו ס"ק א) כתב בדעתם שפרי הנמצא על אילן יבש - דינו כמחובר[2], ואילו האג"ט (קוצר סעי' י, ועי' ס"ק כא וסעי' כט) פסק שדינו כתלוש[3].

הדבר-אברהם (ח"א סי' כד אות טז) מסביר את הדעה שאילן יבש הוא כתלוש, וכתב שיש לחלק בין החיבור של האילן לקרקע לבין החיבור של הפרי לאילן: האילן אינו חלק טבעי של הקרקע, ורק היניקה שלו עושה אותו מחובר אליה. לכן, כאשר האילן יבש ומת, אין הוא שונה ממקל התקוע באדמה, ואין בו משום "קוצר". הפרי, לעומת זאת, הוא אבר מאיבריו של האילן. ולכן הוא נחשב חלק ממנו כל זמן שהוא מחובר אליו באופן פיסי, גם אם הוא יבש ואינו יונק ממנו[4]. עפ"י דרכו של הדבר-אברהם יש לומר בדעת המג"א וסיעתו, שלמדנו ממלאכת המשכן שהגדרת "קוצר" בשבת איננה תלויה ביניקה אלא בחיבור הפיסי של הצמח לקרקע[5]. ולכאורה נראה שדינם של בצלים אלו, שכל הצמח שלהם מת - יהיה תלוי באותה מחלוקת.

אך המג"א עצמו כתב בהמשך (ס"ק יד) עפ"י הגמרא בעירובין (ק ע"ב) שאין הדברים אמורים אלא באילנות. אבל בעשבים, הדין הוא שמרגע שהצמח התייבש - הפירות נחשבים תלושים[6]. ומסתבר שה"ה לירקות. אמנם יש החולקים על כך ואומרים שדינם כמחוברים[7]. אך נראה שיש להקל בשאלה זו מספק ספיקא: שהרי יש מחלוקת בדינו של אילן יבש. ואף אם נאמר שדינו כמחובר - הרי יש מקילים בירק. ומכאן שהבצל שבו מדובר - נחשב תלוש אף בדיני שבת[8]. ואף אם נחשוש לדעה הסוברת שגם ירק יבש נחשב מחובר כל זמן שיש לו חיבור פיסי לקרקע - מסתבר שהגדרה זו היא מיוחדת לדיני שבת ונלמדת ממלאכת המשכן, ואין להסיק ממנה לנושאים אחרים בהלכה.

3. הגדרת מחובר ותלוש בדיני ממונות

הגדרה אחרת של תלוש ומחובר נאמרה בדיני ממונות. וכך כותב הרמב"ם (מכירה פ"א הי"ז):

כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע... ואם אינו צריך לקרקע, כגון: ענבים העומדות ליבצר - הרי זה כמטלטלין לקנין, ויש להן אונאה.

וכך פסקו הרמב"ם (טוען ונטען פ"ה ה"ד) והשו"ע (חו"מ סי' צה סעי' ב) לעניין שבועה. ולמעשה, כל פרי בשל שאינו צריך עוד לעץ - דינו כתלוש בכל דיני הממונות, פרט לדיני שומרים (רמב"ם שכירות פ"ב ה"ד; שו"ע סי' שא סעי' ה), שאינם נשבעים עליו, כשם שאין נשבעין על הקרקעות.

התוס' (שבועות מג ע"א ד"ה כבצורות) עומדים על כך שהגדרות אלו הן ייחודיות לדיני ממונות, ומסיקים:

נראה דלענין שבת לכו"ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו, דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר.

וגם מצד הסברה יש הבדל בין דיני שבת לבין דיני ממונות: מלאכת הקצירה היא פעולה של תלישת דבר ממקום גידולו. וכל זמן שהפרי קשור למקום גידולו, יש בו משום קוצר. דיני ממונות, לעומת זאת, תלויים בהתנהגותם של בני האדם. ואם הם אינם זקוקים יותר לחיבור של הפרי לקרקע - הרי שמצידם הפרי הוא כמונח בכד. ולכן דינם של פירות אלו הוא כמטלטלין.

ומכיון שמסתבר שדיני תרו"מ אינם תלויים בהתנהגות של בני האדם אלא בהגדרות אובייקטיביות, לא נראה שיש להשוות תרו"מ לדיני ממונות.

4. שיטת הגרעק"א בתרומות ומעשרות

בשאלה זו דן רעק"א (תרומות פ"א מ"ה אות ה). בראשית דבריו הוא מביא את הסוגיא בפסחים (דף לג ע"א), הדנה בהפרשת תרומה מחמץ בפסח. ושם נאמר שההפרשה אינה מועילה במקרה שלא היתה לתבואה שעת כושר להתחייב במעשרות לפני שהחמיצה, דהיינו כשהחמיצה בעודה מחוברת.

ומפרש הרשב"א בתשובה (ח"ז סי' כ, מובאת בב"י סי' תסז ד"ה כתב הרשב"א):

...דאחמיץ במחובר - כשנתבשל לגמרי במחובר, ואינה צריכה כלל ליניקה. וכל שנתייבש לגמרי במחובר - כמאן דמנחא בכדא דמיא, ומקבלת חימוץ אם ירדו עליה גשמים.

עפ"י זה כותב הגרעק"א:

נראה לענ"ד, אף מה שנתייבש כל צרכו ולא צריך עוד לינק מן הקרקע - מיקרי מחובר לענין דלא הוי תרומה. כך נ"ל מוכח בסוגיא דפסחים...

בהמשך הדברים, דוחה הגרעק"א את הראיה ואומר:

די"ל דברייתא דהתם ס"ל דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. אבל למאי דקי"ל (פ"ו דשבועות מ"ו) דעומד לתלוש כתלוש דמי, כמ"ש הרע"ב שם - י"ל דגם לענין תרומה כן.

אך הגרעק"א חוזר ומוכיח מהתוס' (סנהדרין טו ע"א ד"ה שער), שכתבו במפורש:

ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי...

אמנם ניתן היה להעמיד את דברי התוס' במצב שהתבואה בשלה אך עדיין יש לה יניקה בפועל מן הקרקע. אך מסקנת הגרעק"א היא להחמיר בתבואה העומדת להיתלש, שדינה כמחוברת לענין תרומה, ולמרות שהצמח והגרעינים יבשים לגמרי. וכן פסק הגרח"ז גרוסברג (המעשר והתרומה פ"ה, בית האוצר ס"ק כב).

5. שיטת החזו"א בתרומות ומעשרות

החזו"א (ליקוטים זרעים סי' ג ס"ק א) דוחה את ראיית הגרעק"א מדברי הרשב"א:

ונתייבשה, שהזכיר הרשב"א לענין חימוץ, היינו יובש של בישול כל הצורך; אבל אינו יובש של פיסוק הקשר עם השורש. וכן מבואר בל' הרשב"א (שכתב: "ואינה צריכה כלל ליניקה" ולא כתב שאינה יונקת כלל).

ובהמשך מסביר החזו"א שישנם שני שלבים בגמר גידול הפירות:

א. כאשר הפרי בשל, אך עדיין ממשיך לינוק מן הקרקע. במקרה זה נחלקו אם "כל העומד ליבצר כבצור דמי". ולהלכה דינו כתלוש לדיני ממונות, אך בדיני שבת וטומאת אוכלין דינו כמחובר.

ב. כאשר הפרי כבר אינו יונק כלל מן הקרקע, הרי הוא תלוש לכל דיני התורה.

וא"כ לדעת החזו"א, בצלים אלו נחשבים תלושים לגמרי. וכך הוכיח החזו"א מהירושלמי (ערלה פ"ג ה"ו, ועי' רש"ס שם).

מסקנה

א. למעשה נראה שבדינם של בצלים אלו, שהשרשים שלהם התייבשו לגמרי עד שאין להם שום קשר של יניקה אם הקרקע - ניתן לסמוך על הסוברים שהם תלושים (כפי שמצאנו בדיני טומאת אוכלין ובדיני ממונות), ואפשר להפריש אותם כתרומה על הבצלים הנאספים. וזאת משום שמהירושלמי מוכח כדעה זו.

ב. דרך זו מותרת רק בשעת הדחק, משום שלכתחילה אסור להפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתו (רמב"ם תרומות פ"ה ה"ד).