הפרשת תרומות ומעשרות משסק

הבעיה בהפרשת תרומות ומעשרות משסק כבר נידונה בדברי הפוסקים ובמספר מאמרים[1]. כידוע, השסק חונט בסתיו ופעמים חנטתו מתאחרת לאמצע החורף. במקרים אלו מתעורר הספק איזה פרי חנט לפני ט"ו בשבט ואיזה לאחריו. מכיוון שכך דנו הפוסקים בכמה שאלות:

1. איך נקבע את שנת מעשר פירות העץ?

2. האם הפירות חייבים במעשר שני או במעשר עני?

3. האם יש חשש שבהפרשה מפירות השסק מפרשים משנה אחת על חברתה? שאלות אלו מתווספות לשאלת הגדרת החנטה, הנתונה במחלוקת הראשונים.  

 

מתוך תשובותיו של הרב ישראל אבא ציטרון - קטרוני זצ"ל שהתפרסמו לאחרונה[2], ניתן אולי להציע פתרון לבעיה הנ"ל. הרב ציטרון נשאל לגבי חשש תערובת חולין וטבל שנוצרה במחסן השקדים בפתח תקווה בשנת תרע"ח. החשש נוצר בעקבות הקפדתם של חלק קטן מהחקלאים להפריש תרומות ומעשרות עוד בגורן, לפני הבאת השקדים למחסן המרכזי. מדברי התשובה נראה שהיה ידוע לאחראים שכמות הטבל מרובה על כמות החולין, ויותר מכך, לא היה ברור להם בכלל, האם שקדי החולין מצויים עתה במחסן.

כתב הרב ציטרון:

יש פה ספקות: אחד אי יש בילה ביבש. ושנים גם שאין איתנו יודע אם היו שקדים ממין השני אצל אלה שעישרו פה על הגורן קודם שנכנס היבול לאגודה (=כלומר אולי כל השקדים אינם מעושרים).

מקורות בש"ס ובראשונים ז"ל: ראש השנה דף י"ג ע"ב, לכל אין בילה חוץ מיין ושמן. [משנה חלה פ"ג מ"ט. ובר"ש ז"ל דמקשה מראש השנה הנ"ל, ומתרץ דעושה מזיתים שמן תחילה ומענבים יין תחילה, ובזה מדויק שמביא התנא דווקא זיתים וענבים]. משנה מכשירין סוף פרק ב שניה עם פירות שלישית וכו'. ושם לא מיירי דווקא ביין ושמן, וגם איירי בתערובת, על כן נותן מערבוב שתי השנים יחד.

... ויש מקום לומר דכיוון דבאמת בטל המיעוט ברוב, על כורחך הא דאומרים אנו אין בילה ביבש, זהו רק לכתחילה, אך בדיעבד אזלינן בתר דברי המשנה דמכשירין סוף פרק ב דתורמין מיניה וביה, אלא דלוקחין למעשר על פי חשבון של כל התערובת. למשל אם יש עשרה קבין חולין ועשרה קבין טבל לוקחים לתרומת מעשר ב' עשיריות של קב כמו בזתי מסיק עם זיתי נקיף [חלה פ"ג מ"ט]".  

תשובתו הקצרה של הרב ציטרון מסתמכת על שני מקורות עיקריים: המשנה במכשירין (פ"ב מי"א), לגבי פירות שנה שנייה שהתערבו עם פירות שנה שלישית, והמשנה בחלה (פ"ג מ"ט), לגבי זיתי מסיק שהתערבו עם זיתי ניקוף. מכיוון שרבו הפירושים בהסבר המשניות הללו ודבריו נראים ייחודים, נראה שיש להרחיב בדבר.

 

א. המשנה במכשירין

נאמר במשנה (מכשירין פ"ב מי"א):

פירות שניה שרבו על של שלישית, ושל שלישית על של רביעית, ושל רביעית על של חמישית, ושל חמישית על של ששית, ושל ששית על של שביעית, ושל שביעית על של מוצאי שביעית, הולכין אחר הרוב, מחצה למחצה להחמיר

דין המשנה ש'הולכין אחר הרוב' במקרה שרבו פירות שנה אחת על חברתה, מציב מספר קושיות אשר קשורות זו בזו:

1. מה דין פירות המיעוט, האם הם בטלים לפירות הרוב ומקבלים את דינם של פירות הרוב או שהם נפטרים מחיובם בדרך אחרת?
2. איך ניתן לברר שהפירות שהופרשו לנתינת התרומה והמעשר הם מפירות הרוב, אולי כולם או חלקם מפירות המיעוט, ונמצא מפריש משנה על חברתה? (כמובן, ששאלה זו קשורה בעבותות לשאלה הראשונה) .
3. האם משנתנו סוברת ש'יש בילה' או ש'אין בילה'? כלומר, האם 'יש בילה',  וניתן לומר שהתערובת מעורבת שפיר, ואז כל הפרשת חלק מהפירות שומרת על היחסיות המקורית של התערובת;; או ש'אין בילה', ואין עירוב מוחלט בפירות ואז יכול להיות שבהפרשה מקרית פירות המיעוט יהיו הרוב?

 

מפירושם של הראשונים למשנה נראה שהם הבינו שמשנתנו עוסקת בתערובת פירות של שתי שנים. וכך הם דברי הרא"ש:

ואם נתערבו פירות של השנים הללו באוצר הולכים אחר הרוב אם רוב פירות של שנייה יפריש מעשר שני על הכל כי מיעוט פירות של שנה שלישית בטלים הם ברוב ועולים מידי טבל בהפרשת מעשר שני כאילו גדלו בשנייה.

וכן פירש בעל 'מרכבת המשנה' (תרומות פ"ה הי"ז). לדעתו פירות המיעוט מתבטלים בפירות הרוב ומקבלים את דינם, ולכן כל פירות התערובת הם סוג אחד של פירות, ויש להפריש את מעשר שנת הרוב על כל התערובת. גם הרמב"ם (הלכות מעשר שני פ"א הי"א) סתם את ההלכה כלשון המשנה ולא פירש את דבריו. נראה שסבר שהמשנה עוסקת בתערובת פירות שנה שנייה ופירות שנה שלישית.  

האחרונים התקשו בהבנת הפירושים הללו. עיקר קושייתם היא שישנה הלכה מוסכמת שבתערובת מיעוט ורוב, הרוב מבטל את דיניו הייחודים של המיעוט, אך אינו מחיל את דיני הרוב על המיעוט[3]; ולכאורה לפי הפירושים הנ"ל, ההליכה אחר הרוב אינה רק מבטלת את חיוב פירות המיעוט, אלא מחילה על פירות המיעוט את החיוב של פירות הרוב. מכיוון שכך, כתב החזו"א (שביעית ז ס"ק טו):

אלא מתני' דמכשירין בשימש באוצר מזה ומזה ועכשיו אינו יודע קופה זו אם היא שני' או שלישית וכל המשניות דלעייל שם בהכי איירי ובזה אזלינן בתר הרוב.

כלומר, משנתנו בכלל אינה עוסקת בתערובת פירות, אלא היא עוסקת בספק שהתעורר על קבוצת פירות מסוג אחד, לאיזו שנה הם שייכים. ספר 'טורי אבן' (אבני מילואים, ראש השנה יג ע"ב) פירש שמדובר במוצא פירות בשוק ואינו יודע אם הם משנה שנייה או שלישית, והדין הוא שהולכין אחר הרוב.

באופן שונה פירש בעל 'טורי אבן' בספרו 'אבני שוהם' (ראש השנה שם): לדעתו המשנה באמת עוסקת בתערובת פירות, ועל אף פי כן הולכים אחר חיוב פירות הרוב, ופירות המיעוט אינם מקבלים את דין פירות הרוב. כוונת המשנה ב'הליכה אחר הרוב' היא שנוטל את מעשר הרוב בתוספת כל כמות המיעוט, למשל: אם התערבו עשרים קבים ממין אחד ועשרה ממין אחר, נוטל למעשר שנים עשר קבים, כשיעור כל מעשר הרוב ובתוספת כמות המיעוט. באופן כזה ברור שהוא מפריש עבור פירות הרוב את חיובם המקורי, וכן ברור שהוא מפריש מפירות הרוב על פירות הרוב ואין כאן הפרשה מפירות שנה אחת על חברתה. מפירושו זה נראה דבר נוסף, שחיובם של פירות המיעוט מתבטל ועליהם בכלל אין צורך להפריש. אמנם פירות הרוב אינם יכולים להחיל על פירות המיעוט את דינם ומעמדם, אך הם יכולים לבטל את חיובם המיוחד להם - שנת פירות המיעוט. ומוסיף בעל 'אבני שוהם' וכותב שמשנתנו סוברת ש'אין בילה' ביבש ופירות התערובת אינם מעורבים יפה; לכן מפריש רק משנת הרוב ואינו מפריש משתי השנים, בהתאמה לכמות של פירות כל שנה.

מדברי הרב ציטרון שצוטטו לעיל נראה שהוא מסביר באופן אחר את המשנה. הוא מסביר כפשט המשנה וכהסברם של הראשונים, שהמשנה עוסקת בתערובת פירות של שתי שנים[4]. כמו כן ברור שאין הוא לומד כדברי בעל 'מרכבת המשנה', שפירות המיעוט מתבטלים בפירות הרוב ומקבלים את דינם, שהרי השווה את המשנה במכשירין למשנה בחלה, בעניין תערובת חולין וטבל. כמו שחולין אינו מתבטל ומקבל שם של חייב (ולכן למעשר מפריש רק לפי חשבון), כך גם פירות המיעוט אינם מקבלים את דין פירות הרוב. נראה אם כן שהבין כהבנת בעל 'אבני שוהם', שאפשר להתעלם מדין פירות המיעוט ומפרישים כדין פירות הרוב. אך בעל 'אבני שוהם' סבור שמשנתנו איירי למאן דאמר 'אין בילה', ובניגוד אליו סבור הרב ציטרון שדין 'אין בילה' ביבש הוא רק לכתחילה,  ובדיעבד, כשאין יכולת הפרשה אחרת, ניתן להסתמך על דין 'בילה' ביבש, ודבר זה עצמו התחדש במשנה במכשירין. לכן די בכך שיפריש רק עבור פירות הרוב ואין צורך שייקח לכך גם את כל כמות המיעוט. לכאורה דברים אלו של הרב ציטרון קשים, כמו שהקשה בעל 'אבני שוהם': אם הייתה סבורה משנתנו ש'יש בילה' ביבש,הייתה אומרת שיפריש משתי השנים, והיינו אומרים שמפריש פירות כל שנה בהתאמה. אולי היה ניתן לומר שדין 'בילה' ביבש, לסבורים שרק בדיעבד אמרינן זאת, אינו עירוב מוחלט, השומר על אותה יחסיות שיש בתערובת גם בחלק המופרש, אלא כאשר מפריש את כל כמות המעשרות הן של המיעוט והן של הרוב, נותר לפחות אותו יחס של פירות הרוב, אבל גם יכול להיות שיש יותר. למשל: אם התערבו עשרים קבים משנה שלישית ועשרה קבים משנה שנייה, בשלושת הקבים שהופרשו יש לפחות שניים מהשנה השלישית, אך יכול להיות שכל השלושה הם מהשנה  השלישית, ואין יכולת להפריש מפירות המיעוט. העירוב איננו עירוב מוחלט. על אף הדברים הללו, מדברי הרב ציטרון נראה שאין זו דעתו. לדעתו לא ניתן להפריש תרומה ותרומת מעשר משתי השנים כאשר התרומה ותרומת המעשר עצמם הם בתערובת ואינם מבוררים, מן הטעם שבתרומה צריך שיהיו 'שייריה ניכרים'. מטעם זה סבורה המשנה שאין להסתמך על דין 'בילה' לגבי חיוב ההפרשה מפירות המיעוט. חידוש זה של הרב ציטרון נובע מפירושו למשנה בחלה (פ"ג מ"ט) ומופיע בספרו במספר מקומות כדלהלן.  

 

ב. המשנה בחלה

נאמר במשנה (חלה פ"ג מ"ט):

כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון.

פרשני המשנה התקשו בהבנת הלכה זו, בכמה עניינים:

1. מה ההבדל העקרוני בין תרומה ותרומת מעשר לבין מעשר ראשון ושני,היוצר את הדין השונה שלהם?
2. האם הפרשת התרומה ותרומת המעשר על כל הפירות היא מעיקר הדין ולכן יש לתת את כל פירות ההפרשה לכוהן, או שההפרשה היא מספק, ולכן רק את חלק הפירות שחיובם מעיקר הדין נותן לכוהן ואילו את השאר מוכר לכוהן בזול?
3. האם המקרים המוזכרים במשנה הם דווקא לגבי זיתים וענבים מכיוון שפירות אלו יכולים להיות גם נוזלים ויש בהם 'בילה', או שהמקרים הללו הם רק דוגמאות, והדין זהה בכל תערובת חולין וטבל?

 

בפירושו למשנה כתב הר"ש שגם הפרשת המעשרות חייבת להיות על פי כמות כל הפירות ולא רק מפירות הטבל שבתערובת, שהרי אי אפשר לתת תרומת מעשר על כל תערובת הפירות בלי שיפריש מעשר ראשון מכל הפירות. לפי זה ההבדל המוזכר במשנה בין תרומה ותרומת מעשר לבין מעשר ראשון ושני איננו בהפרשה אלא בנתינתם לכוהן ולוי. בעוד שבמעשר ראשון ושני ניתן לתת ללוי רק את חלקו היחסי, בתרומה ובתרומת מעשר חייבים לתת את כל פירות ההפרשה לכוהן, שהרי הפירות עתה הם מדומעים, יש כאן תערובת תרומה וחולין ולכן אין הבעלים יכולים לאכול אותם. אך מכיוון שגם אחר ההפרשה מגיע לכוהן תרומה ותרומת מעשר רק לפי הכמות היחסית של הטבל ולא לפי הכמות של כל הפירות; זכאים הבעלים למכור לו את יתרת הפירות בזול, ואינו חייב לתת אותם כנתינת תרומה. לפי דברי הר"ש הללו נמצא שההבדל המוזכר במשנה בין ההפרשה של התרומה ותרומת המעשר להפרשת המעשרות איננו הבדל עקרוני. אין הבעלים מחילים שם תרומה ותרומת מעשר על כל פירות ההפרשה. ההבדל נובע רק מהדין השונה שנוצר בתערובת אחר ההפרשה. וממשיך הר"ש וטוען: הפיתרון הנ"ל יכול להתבצע רק אם סבורים אנו ש'יש בילה', וכאשר מפריש את חלק התרומה והמעשר בטוחים אנו שהוא מפריש לפי הכמות היחסית שלהם בתוך שאר הפירות. אך אם סבורים אנו ש'אין בילה', אולי בחלק המופרש נמצאים כל פירות הפטור ונמצא שמפריש מהפטור על החייב. ומכאן לומד הר"ש שהמקרים המוזכרים במשנה לגבי זיתים וענבים אינם דוגמאות, אלא רק בהם ניתן לפתור את הבעיה בפתרון המוצע במשנה, בתנאי שידרוך הזיתים והענבים ויהפכם ליין ושמן, וביין ושמן כולי עלמה מודים ש'יש בילה'. 

הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"ב הי"ג) כתב את המשנה כצורתה ולא ביאר כמו הר"ש, שההלכה הזאת היא רק כאשר הופך את הזיתים לשמן ואת הענבים ליין. יש מנושאי כליו שרצו לומר שהוא פוסק כמאן דאמר 'יש בילה' גם ביבש ולכן גם בזיתים וענבים 'יש בילה'. לפי דבריהם סובר הרמב"ם כמו הר"ש,  לא רק ביין שמן אלא אפילו בזיתים וענבים ובשאר פירות. אך רוב האחרונים סבורים שהרמב"ם פוסק כמאן דאמר 'אין בילה' ביבש[5], ולפי זה חייבים לומר שהסברו למשנה שונה מהסבר הר"ש.  

האחרונים פירשו בדרכים שונות את שיטת הרמב"ם. בעל 'מרכבת המשנה' (תרומות פ"ה הי"ז) כתב שלתערובת זו של חולין וטבל יש להתייחס בשני מישורים: לכתחילה ההלכה היא ש'אין בילה' ביבש ולכן במקרה של תערובת יש להפריש ממקום אחר. אי אפשר להפריש מתוך התערובת עצמה שהרי יש לחוש שמא נוטל מפירות הפטור ומפרישם על החייב. בדיעבד במקרה שאין אפשרות להפריש ממקום אחר וחייבים להפריש מתוך התערובת אז דין התורה הוא 'שיהיה לפי חשבון וכאלו נתברר שנבלל לפי חשבון, וגם רבנן אוקמוה אדין תורה בדיעבד', כלומר בדיעבד פוסקים אנו ש'יש בילה'. דין זה, שבדיעבד 'יש בילה', מסתמך על כך שבין כה וכה המיעוט בתערובת מתבטל לרוב ומקבל את דין הרוב (כשיטתו לעיל בפירוש המשנה במכשירין), כך שאם הרוב חייב הכול חייב ואם הרוב פטור כל התערובת חייבת רק מדין דרבנן ו'הם אמרו והם אמרו'. אין בעל 'מרכבת המשנה' מפרש מדוע יש הבדל בין הפרשת תרומה ותרומת מעשר לבין הפרשת המעשרות. כאמור לעיל, האחרונים נדו מפירוש זה בגלל שאין יכולת לפירות הרוב לייצור חיוב על פירות המיעוט .

בדרך אחרת פירש הגרש"ז אוירבך בספרו 'מעדני ארץ' (תרומות פ"ב הי"ג אות ב). לדעתו בתערובת חולין וטבל נוצר ספק על כל זית הן מזיתי החיוב והן מזיתי הפטור, וכולם שווים ומוגדרים כספק טבל. ומכיוון שדינם שווה והגדרתם שווה - שווים הם גם בכל ענייניהם, ומותר יהיה להפריש מזית אחד על חברו 'ואין מתחשבין כלל עם זה שלאמתו של דבר אינן שווין והם רק תערובת חולין וטבל'. הגרש"ז אוירבך מוסיף שההלכה המחודשת שלפיה אין להתחשב בשאלה מהו מקור התערובת, אלא  יש לדונה רק כפי שהיא מונחת לפנינו, יכולה להיות רק בתערובת חולין וטבל, אבל  לא בתערובת שתי שנים (כמו בדברי שמואל, ראש השנה יג ע"ב). בתערובת שתי שנים, שמתחילתם יש להם חיוב שונה להפרשה, יש לדון גם במקור הספק, ואי אפשר להפריש מתוך התערובת. לפי שיטה זו נראה שההבדל המוזכר במשנה בין חיוב כמות ההפרשה של התרומה ותרומת המעשר לבין חיוב כמות ההפרשה של המעשרות אינו הבדל עקרוני, המחיל על כל פירות ההפרשה דין תרומה. ההבדל נובע מכך שכאשר יש תרומה בתערובת אסור לבעלים ליהנות מן התרומה ואילו כשיש מעשר בתערובת - מותר ליהנות ממנו. כיוון שכך זכאים הבעלים למכור את יתרת פירות התרומה לכוהנים בזול ואינם חייבים לתת אותם בחינם.

פירוש חדש, הפותר את הבעיות הנ"ל, מציע הרב ציטרון, ואלו דבריו[6]:                                                 

ונראה לבאר הטעם - שבנתערב טבל לתרומה ולחלה או תרומת מעשר עם חולין, אם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא ממנה על הכל, מה שאין כן במעשרות שלפי חשבון. משום דהני איקרי 'תרומה'... משום דכל מה שהוא נותן זהו מנדבת ליבו וזהו עצם תרומה. מה שאין כן במעשרות דאינו רק פורע חובו. וכן לא שייך לומר שם (=בתרומה) שמפריש אחד מחצי בחיטה. ועיין קידושין דף נ"א ע"א דאי אמר תתקדש פלגא דחיטתא קידשה, וזהו במעשר. ובתרומה נראה דלא אפשר, ויש לומר דזהו בכלל ראשית שיהיו שיריה ניכרים, וצ"ע.

והנה על כורחך צריך לעשר על הכל, ואחר כך נוטל אחד מעשר מזה ועושהו תרומת מעשר, וכיוון שקורא שם על כל המעשר על כורחך הוי תרומה. ונראה דזהו גם כן הכוונה במתניתין דהוא מרבה במעשרות. וצריך ליתן אחד מעשר מכל התבואה, ואחר כך צריך ליתן לכוהן אחד מעשרה מכל זה לתרומת מעשר. וכן יהיה לו באמת הדין בכל מרבה במעשרות כפי הנראה, דצריך ליתן לכוהן אחד מעשרה מכל המעשר אבל ללוי אין צריך ליתן רק כפי חשבון. והוי כמו נתערב מעשר של לוי בחולין של ישראל, פרק אחרון דביצה דף ל"ח ע"ב: "הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין של חברו יאכל הלה וחדי, עיי"ש.

חידוש זה של הרב ציטרון מופיע במספר מקומות בספרו, והסבר דבריו הוא שיש להבדיל בין דיני הפרשת תרומה ותרומת מעשר לדיני הפרשת מעשרות. לדעתו, עצם פירוש המילה 'תרומה' היא נדבה, נדבת לב של הבעלים, ואפילו שההפרשה מחויבת מן התורה, מכל מקום כוונת התורה היא שהבעלים הוא זה שינדב וייתן. מה שאין כן מעשר, ששייך ללויים כבר משעת צמיחת הפירות וגידולם. לדעתו, גם  נתינת תרומת מעשר נובעת ביסודה מרעיון הנדבה, ומכיוון שכך, ההלכה קובעת שתרומת מעשר ניתנת באומד[7]. הגדרים השונים של הפרשת המתנות הללו  יוצרים לפחות שני הבדלים הלכתיים בין שני סוגי ההפרשות: א. בתרומה, בעל הפירות הוא זה שמפריש ונותן מנדבת ליבו ולכן הוא זה שמחיל את קדושתה, ואם הפריש סך גבוה של פירות, עליהם כולם חל דין תרומה, שהרי הכול תלוי בנדבת ליבו. לעומת זאת במעשר, הבעלים מעביר ללוי פירות שהתורה זיכתה לו, והסך קבוע וידוע מראש. ב.  בתרומה, הפירות המופרשים לכוהן צריכים להיות מבוררים, אין אפשרות להפריש פירות הנמצאים בתוך תערובת ואין יודעים איזה פרי הוא תרומה ואיזה פרי הוא חולין. צריך שהתרומה תהיה ניכרת ושירייה יהיו ניכרים. לעומת זאת בהפרשת המעשר, גדרי ההפרשה הם רק כפריעת חוב, ואין יצירת קדושה או יצירת בעלות. הבעלים מעבירים את החלק שהתורה זיכתה[8] ואפילו הוא חצי חיטה[9].  על פי הסבר זה ברורה החלוקה במשנה בין הפרשת תרומה ותרומת מעשר להפרשת המעשרות. כמו כן, ברור שעל כל הפירות שהופרשו לתרומה ותרומת מעשר חל דין התרומה, ואין הבעלים רשאים למוכרם לכוהן. ועוד מובן מדוע הרמב"ם לא ציין שיש לעשות מהזיתים שמן ומהענבים יין. על פי הסבר זה מסיק הרב ציטרון את ההלכה גם בבעיית תערובת חולין וטבל שנוצרה במחסן השקדים בפתח תקווה.    

 

ג. הפרשת תרו"מ בשסק

כעת  נעסוק בבעיה בהפרשת תרומות ומעשרות משסק, ונציע את פתרונה לאור חידושיו של הרב ציטרון שהוזכרו לעיל[10].

לעיתים חונטים פירות השסק בתקופה של ט"ו בשבט, ומכיוון שכך יש לחוש שמא בתערובת פירות השסק, אפילו אלו שנקטפו מעץ אחד, יש פירות משתי שנים. הפוסקים ניסו לתת פתרונות שונים לשאלה זו:  הגר"ש ישראלי הסיק מדברי הגמרא בראש השנה (יג ע"ב), שכל הפירות שיש ספק בזמן חיובם, והתערובת שלהם נוצרת מאליה, התקנה הייתה שיפרישו מיניה וביה ואזלינן בתר גמר הפרי, ו'צובר גורנו לתוכו' כדי שיהיה ספק. לעומתו הציע הגר"י אריאל, שמתוך מאתיים פירות ייקחו שני פירות ועוד קצת, ואותם יפרישו על כל הפירות; וזאת על סמך הסוגיא 'שאני אומר איסור לתוך איסור וכו''. בשם הגרי"ש אלישיב כתבו שמכיוון שלדעת הרמב"ם והשו"ע חנטה היא בהגיע הפירות לעונת המעשרות, וברוב השנים אין השסק מגיע לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט, לכן אפשר להפריש לפי השנה המאוחרת ואין לחוש לתערובת. נראה לי שמדברי הרב ציטרון ניתן להציע פתרון נוסף: בעיית עירוב פירות השסק משתי שנים  היא כבעיית חולין וטבל שאין יכולת להפריש עליהם ממקום אחר.[11] ההלכה שבמשנה בחלה, שיפריש תרומה ותרומת מעשר על הכול ואת המעשרות יפריש לפי חשבון, קיימת גם כאן, ולכן יש להפריש תרומה ותרומת מעשר על כל הפירות. אך בעניין המעשר, יש להפריש  רק את מעשר שנת הרוב, וזאת על פי הסברו של הרב ציטרון למשנה במכשירין, שחיוב המעשר של שנת המיעוט מתבטל. הפתרון שהציע הרב ציטרון לתערובת טבל וחולין, המזקיק להרבות בשיעור התרומה ותרומת המעשר, ניתן ליישום טוב יותר בעירוב שתי שנים. זאת משום שבעירוב שתי שנים הבעיה מצומצמת יותר, שהרי המפריש בין כה וכה חייב לתת מעיקר הדין לכל הפירות תרומה ותרומת מעשר, ואם כן הפרשתו עכשיו כשיעור כל התערובת איננה ריבוי בשיעור. אמנם בעיית ההפרשה משנה אחת על חברתה קיימת גם כאן, אך היא נפטרת  על פי הסברו  של הרב ציטרון, הנ"ל, בביטול חיוב נתינת מתנות שנת המיעוט.