תרו"מ בפירות ההדר בגינת הבית

הצגת הבעיה

בעלון הקודם ("אמונת עתיך" 7, עמ' 34) נידונה הפרשת תרו"מ בפירות ההדר (כגון: קלמנטינות) בגינת הבית. מדוע אי אפשר לסמוך על כך שפרי שלא ראה את פני הבית פטור ממעשרות?

1. אכילת עראי בחצר

פרי שנקטף לאכילה ולא נכנס לבית (ואף לא נעשתה בו פעולה אחרת שקובעת אותו למעשרות) - מותר לאכול ממנו אכילת עראי ללא הפרשה (רמב"ם מעשר פ"א ה"י, פ"ג ה"א-ה"ד, פ"ד ה"א). וכך כותב הרמב"ם (פ"ג ה"ג-ה"ד):

אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות: החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת...

כיצד? פירות שדעתו להוליכן לבית, אעפ"י שנגמרה מלאכתן - אוכל מהן אכילת עראי עד שנכנסו לבית. נכנסו לבית - נקבעו למעשרות... הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן - הרי זה אוכל מהן עראי.

ואכן, מי שקוטף פירות במטע לצורך אכילה - יכול לאכול מהם ללא הפרשת תרו"מ. אך אם העץ גדל בחצר שליד הבית, הדין יכול להיות שונה מאשר במטע, מפני שחצר קובעת למעשרות. וכך כותב הרמב"ם (פ"ד ה"ז):

כשם שהבית קובע למעשר - כך החצר קובעת למעשר. ומשייכנסו לחצר דרך השער - נקבעו, אע"פ שלא הכניסן לתוך הבית.

ולפיכך, מי שקוטף פרי במטע ומכניס אותו לחצר - חייב במעשרות. אבל אם העץ נמצא בחצר והאדם קוטף את הפרי בתוך החצר - החצר לא קובעת למעשרות (אלא בתנאים מיוחדים, כפי שיבואר לקמן).

2. מקרים שבהם חצר קובעת

הדין שחצר לא קובעת למעשרות את מה שגדל בה, נכון רק במקרים מסויימים, כדברי הרמב"ם (מעשר פ"ד הט"ו):

תאנה העומדת בחצר - אוכל ממנה אחת אחת, ופטור. ואם צירף (שני פירות ביחד) - חייב במעשר.

כלומר, שצירוף של שני פירות ביחד קובע למעשרות בחצר גם מבלי שהפירות נכנסו אליה דרך השער. וכן הדין לענין מקח, שקובע למעשרות רק כאשר יש צירוף של שני פירות ביחד (רמב"ם מעשר פ"ה ה"ג).

הרמב"ם (שם הי"ז-הי"ח) מביא מספר דוגמאות להלכה שנאמרה בחצר:

גפן שנטועה בחצר - לא יטול את כל האשכול ויאכל, אלא מגרגר אחד אחד. וכן ברימון... וכן באבטיח, כופתו בקרקע ואוכלו שם... כסבר הזרועה בחצר - מקרסם עלה עלה ואוכלו... וכן כל כיוצא בזה.

ומכאן שישנם הרבה מינים שגם קטיף של פרי אחד מהם בחצר קובע למעשרות.(וה"ה במקח שקובע למעשרות בכה"ג, עי' רמב"ם פ"ה ה"ג).

הראב"ד (השגה פ"ה ה"ג) חולק על הרמב"ם, ואומר שמי שבוצר את כל האשכול בשלימותו - לא יוצר צירוף. וייתכן שזוהי גם דעת רש"י (עירובין ז ע"א ד"ה שליקט אתרוג) והריטב"א (ר"ה יד ע"א ד"ה ת"ר), שהעמידו חיוב מעשרות באתרוג דווקא במי שלקט את כל העץ ולא פרי בודד, ומדבריהם משמע שבאתרוג בודד אין דין צירוף[1]. אבל שאר הראשונים והאחרונים חולקים על כך ונוקטים כדעת הרמב"ם[2]. ועל כן נראה שאין להתחשב בדעת הראב"ד אפילו ליצירת ספק[3].

3. דינם של פירות ההדר בחצר

בהסבר ההבדל שבין תאנה לבין פירות אחרים, היה נראה לומר שכל אלו נחלקים ליחידות קטנות: ענבים, פרד ועלים, בעוד שהתאנה היא יחידה שלמה. אך אי אפשר להסביר כך, מפני שהאבטיח (מבלי להיכנס לבעיית הזיהוי המדוייק שלו) הוא יחידה אחת. על שאלה זו עמד החזו"א (דמאי סי' ז ס"ק כ ד"ה והנה), וכתב:

והנה הא דאשכול ורימון מקרי צירוף, משום שיש באשכול כמה ענבים וברמון כמה פרטי. אבל באבטיח, צריך טעם למה חשיב צירוף, וצ"ע.

החזו"א עונה על קושי זה בהמשך הסימן (ס"ק כד ד"ה ותנן), ואומר:

...דרימון ואבטיח חשיב צירוף, כיון שאינו אוכלן בבת אחת, כל שמחלקן חשיב צירוף ב' החתיכות. וממילא קודם שחילקן חשיב ג"כ כצירוף...

וכן כתב הרש"ס (מעשרות פ"ב ה"ד ד"ה וסופת באבטיח):

כיון דדרך לחתכו שתי חתיכות - הוו צירוף[4].

החכמת אדם (שערי צדק פרק ג סעי' טז-יז) חולק על הגדרה זו, וכתב שהדין תלוי בחשיבותו של הפרי. וכל פרי שמקובל לאכול אותו כפרי בודד (כגון: תפוח או אתרוג) - דינו כאשכול ורימון, למרות שלא מקובל לחלק אותו לחתיכות קטנות; ורק פירות הנאכלים כמה ביחד אינם נקבעים בחצר. וכן פסקו עוד אחרונים[5].

לפי ההגדרות הללו, יש לעיין בדינם של פירות ההדר. פירות ההדר עשויים פלחים-פלחים,ואת רובם לא מקובל לאכול כשהם שלמים. מהגדרתם של החזו"א והרש"ס עולה בבירור שדינם של פירות ההדר כדין רימונים, מפני שמקובל לחלק אותם לפני אכילתם. ואכן החזו"א (שם) דן בשאלה זו ואומר:

ולפ"ז, תפוחי זהב אין אוכלין בבית (אצ"ל: בחצר) אפי' אחת-אחת, וכן בלוקח, וצ"ע.

אמנם החזו"א נשאר בצ"ע, אך נראה לענ"ד שאין לראות בדברי החזו"א ספק ממש בדינו של תפוז, שהרי לא הביא נימוק לספק זה. ולכן נראה שדינו של התפוז כדין הרימון לדעה זו. ואילו לפי החכמת אדם וסיעתו, פשוט הוא שרוב ההדרים (למעט קומקווט וכדו') נאכלים גם כפרי בודד, ולכן דינם כאשכול ורימון. (ולפי שתי ההגדרות יש לעיין בדינן של קלמנטינות קטנות, שאולי יש שאוכלים אותן בבת אחת, ואף ייתכן שאין חשיבות באכילה של אחת מהן לבדה).

4. הגדרת "חצר"

בהגדרת "חצר" כותב הרמב"ם (פ"ד ה"ח):

אי זו היא חצר הקובעת? כל שכלים נשמרין בתוכה או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה או שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש...

ולפי זה, חצר של בית פרטי קובעת למעשרות את פירות ההדר הנקטפים בה[6]. לעומת זאת, כאשר מדובר בחצר משותפת נראה שהדין יהיה שונה. וכך כתב הרמב"ם (שם):

וכן חצר שיש בה שני דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותח אותה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל, הואיל והן פותחין ונועלין - הרי זו קובעת.

ומכאן שחצר המשותפת למספר קטן של אנשים (כאשר נשארת מדה של פרטיות לכל אחד מהם בשעה שהוא משתמש בה) - היא אמנם חצר הקובעת למעשרות. אך משמע שאם יש בה יותר שותפים (עד שאין בה שימוש פרטי לאף אדם), וכל אחד יכול להכנס אליה - לא יהיה לה דין של "חצר" והיא לא קובעת למעשרות. (ומה שהרמב"ם מדבר על "אחד פותח ואחד נועל" - כתב מהר"י קורקוס שם דלאו דוקא). ובמקרה זה יהיה מותר לקטוף ולאכול שם גם פרי הדר שלם בלי להפריש ממנו תרומות ומעשרות.

מסקנה

למעשה נראה שאדם הקוטף פרי הדר בחצרו הפרטית - חייב להפריש ממנו תרו"מ לפני אכילתו, מפני שהחצר קובעת למעשרות גם פרי הדר בודד.

[1] כך יש לומר בדעת רש"י והריטב"א עפ"י שיטת החכ"א וסיעתו (לקמן סעי' 3). אך לפי הגדרת החזו"א המובאת לקמן (סעי' 3) ייתכן שבזמנם היו נוגסים מן האתרוג כשהוא שלם, ובכך הוא שונה מתפוז, שמקובל לפלוח אותו לפלחים, ומאבטיח, שמקובל לחתוך אותו לחתיכות.

[2] ריבמ"ץ (פ"ב מ"ו ד"ה באשכול); ר"ש (ד"ה בורר, פורט); כפתור ופרח (פרק ל, הוצאת מקיצי נרדמים עמ' תצו); רע"ב (ד"ה פורט); רש"ס (ד"ה מגרגר, פורט); רדב"ז ומהר"י קורקוס (פ"ה ה"ג); תפא"י (פ"ב מ"ו אות לד, פ"ג מ"ט אות נו); משנ"ר (פ"ג מ"ט ד"ה והנלע"ד) וביאר את דעת ר' טרפון כראב"ד; פנ"מ (פ"ב ה"ד ד"ה בעשרים); מהר"א פולדא (פ"ב ה"ד ד"ה פורט). וכן פסקו: שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' צא); ערוה"ש (סי' קב סעי' ז); עשר תעשר (הל' קסה, ועי' הל' קסט); המעשר והתרומה (פרק ז סעי' יז); כרם ציון (פרק ז סעי' ח, פרק ח סעי' ג).

[3] מה גם, שייתכן שהראב"ד מודה לרמב"ם בחצר: עי' רדב"ז (פ"ה ה"ג); חזו"א (מעשרות סי' ו ס"ק ו).

[4] וכ"כ המשנ"ר (פ"ג מ"ט ד"ה והנלע"ד) עפ"י הירושלמי (פ"ג ה"ד).

[5] ארץ חפץ (להרב משה נחמיה כהנוב, נתיב ב סעי' יד); עשר תעשר (הלכה קסה); המעשר והתרומה (פרק ז סעי' יז); כרם ציון (אוצר התרומות, הלכות פסוקות פרק ז סעי' ה, ח). הם יוכלו לפרש את הירושלמי בדרך אחרת, כפי שביאר הגר"א בשנו"א (שם).

וראה לעיל (הע' 1) שם נידונה דעת רש"י והריטב"א בהתאם לכל אחת מהשיטות שהובאו כאן.

[6] ועי' ערוה"ש (סי' קא סעי' ג), שחידש שחצר אינה קובעת למעשר אלא לבעליה ולא לאדם אחר; אך ייתכן שאין כוונתו למי שאוכל את הפרי שם, וצ"ע.