עיכובים ומניעות במצות וידוי וביעור מעשר - חלק ב'

3. פירות שנה רביעית

לכאורה נראה לומר שהנחתנו כי הביעור הוא רק לפירות שנה שלישית והקודמים לה אינו נכון. אלא הביעור הוא לכל הפירות הראויים למעשרות ואפילו הם של שנה רביעית. וע"פ זה מובנות הודעות ר"ג ובנו רשב"ג לאנשי גליל ודרום לגמור ולהפריש את מתנותיהם מאותם פירות שנקטפו ולא נתנו המתנות. ואף לדעת המשנה שחובת ביעור המתנות חלה על פירות במחובר שהגיעו לעונת המעשרות, ניתן להבין שצריך להזדרז להביאם לירושלים ולאוכלם. מובן איפוא, הרמב"ם שאינו מזכיר כלל שהמדובר דוקא בפירות שנה שלישית בפרק המוקדש לביעור ווידוי מעשרות (שם פי"א).

אולם תירוץ זה דחוק מאד. לגבי תבואה, הרי מדובר בוידוי בפסח, ולפי תירוצינו, השעורה שכבר הביאה שליש לפני הפסח אסורה בקציר לפני העומר! ואם נרצה לתרץ שיקצרו ויאכלו בפסח לאחר הבאת העומר, הלא מדובר בעולי רגלים ששדותיהם בדרום ובצפון וודאי לא יספיקו לחזור לביתם לאחר אכילת הפסח לקצור ולעשות את כל פעולות הכנת הפת, ולחזור לירושלים ולאוכלם?! וזאת בנוסף לבעית המלאכה בחוה"מ. קושי נוסף על תירוץ זה, מדברי הירושלמי: "בשנה ההיא אתה זקוק לבער ואי אתה זקוק לבער ירק שיצא מר"ה ועד פסח". ופרש הרש"ס: "דלא תימא כסברת ר"ג דלקמן (עפ"י פירוש רש"י כדלקמן) כיון דברביעית מתודין ומעשר שני נוהג בה נימא דיבער נמי מעשר שני דשנה רביעית גופה כגון דירק".

4. ביאור הרש"ס וקשייו

הרש"ס יצא כנגד כל פירושי הראשונים והאחרונים בביאור עונת המעשרות אליבא דר"ע ופרש במשנה שעונת המעשרות כונתם לגורנן למעשרות (המבואר אף הוא בריש מעשרות), וזהו פירוש דברי ר"ג "מהרו והתקינו" היינו לאחר האסיף תביאום לידי חיוב, בסיום כל פעולות עיבוד הפרי אבל לא במחובר כפי שפרש רש"י אלא במנותק מהארץ. ולפי דבריו ת"ק של המשנה סבר שעוד לפני הגורן משעה שנאספו הרי הם טבלים וחייבים בביעור. 

כל זאת אמר הרש"ס כדי שלא להיכנס לקשיים שפירוש רש"י גורם להם. אולם לענ"ד אף פירושו לא ניצל מהקשיים שהעלינו. וכי לאלו מעטני זיתים ועומרי שיבולים התכוונו ר"ג ורשב"ג, הלא המדובר בחצי שנה לאחר הקציר, ושלשה חודשים ויותר לאחר עצירת השמן ואלו תזכורות צריך לשלוח, כבר כל השמן בחביות וכל הדגן בערמות באוצרות לאחר הפרדתם מהפסולת או בשקים במחסנים וכד'. וצריך עיון.

ג. הלכות בדיני ההפרשה אשר מעכבות

כאמור, את חלקו הראשון של וידוי המעשרות דורשים חז"ל שהמתודה מונה הלכות אשר עליהן לא עבר או שעשה אותן. וראוי לבודקן ולהסיק מהן מסקנות הלכתיות אלו מהלכות תרו"מ מעכבות את הוידוי.

המשנה במעשר שני (פ"ה מ"י-מי"ב) דורשת (ומקבילתה בספרי)1: 

א. בערתי הקדש מן הבית2 - זה מעשר שני ונטע רבעי.

ב. נתתיו ללוי - זה מעשר לוי.

ג. וגם נתתיו - זו תרומה ותרומת מעשר.

ד. לגר ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה אע"פ שאינן מעכבין את הודוי.

ה. מן הבית - זו חלה. 

ו. ככל מצותך אשר צויתני - הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות.

ז. לא עברתי ממצותך - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.

ח. ולא שכחתי - לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו: 

ט. לא אכלתי באוני ממנו - הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות.

י. ולא בערתי ממנו בטמא - הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות.

יא. ולא נתתי ממנו למת - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת ולא נתתיו לאוננים אחרים.

יב. שמעתי בקול ה' אלקי - הבאתיו לבית הבחירה. 

יג. עשיתי ככל אשר צויתני - שמחתי ושמחתי בו: 

חמשת הלימודים הראשונים עוסקים במתנות אליהן מתייחס הוידוי. ומשמע, שפרט ללקט שכחה ופאה כולם מעכבים את מצות הוידוי. נסקור את הלימודים, הנלמד והמושמט והמעכב את הוידוי.

א. בערתי הקודש (מן הבית)

1. חיוב הביעור

הרמב"ן (יבמות עג ע"א) לומד מהבדלי הביטוי בין "ביערתי" ו"נתתיו" על הבדלי הפעולות בין מעשר שני למעשר ראשון ותרומות: 

וחייבין (=מעשר שני וביכורים בניגוד לתרומה) בביעור. פי' לבערו מן העולם כגון ביעור חמץ, משא"כ בתרומה אלא שצריך להוציאה מרשותו לקיים בה מצות נתינה, וכך שנינו שם במעשר שני כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו, ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום כלומר דשורפן או אוכלן קודם זמן, ר"ש אומר הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה, והיינו דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור דמעשר, ובתוספות מקשים תרומה נמי תהא חייבת בביעור, דניגמר מבכורים, דכי היכי דגמרינן בכורים מתרומה ה"נ גמרינן תרומה מבכורים מדאקרו תרומה כדאמרינן בהעור והרוטב גבי משקין היוצאין מהן כמותן, ולי נראה דלאו קושיא היא דהכא הכי רבינהו רחמנא לביעור דנתינה כדתנן בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי, נתתיו ללוי זה מעשר לוי, וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר וכו', אלמא לנתינה נתרבית ולא לביעור אחר.

היינו חיוב הביעור במעשר שני , ביכורים (ונטע רבעי) הוא ביעור מוחלט. לעומת זאת בתרומות ומעשר ראשון החיוב הוא ליתנו לבעליו כהנים ולויים, אבל אינו מכלה אותו. הראי"ה קוק, בשו"ת משפט כהן (סי' נו פ"ב אות ו) שדן אם על נטע רבעי בלבד ג"כ מתודה. ושם (אות ד) האם כשיש לו רק מעשר שני ונטע רבעי ואין לו תרומות, האם מחסירם גם מדברי הוידוי. 

2. ביכורים

במדרש תנאים כולל במילת "הקודש" את הביכורים: "ד"א בערתי הקודש - אלו הבכורים". וכן רש"י בפירושו עה"ת כולל את הביכורים, אולם לומדם מהמילה "וגם" - ממנו נלמדת התרומה. ובירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ד): "תני והביכורים. מאן תנא ביכורין? רבנין. מאן לא תנא ביכורין? רבי שמעון. דתנינן: וחייבין בביעור, ורבי שמעון פוטר".

3. חיוב דרבנן במעשרות

בכמה מסכתות (ברכות לה ע"א; גיטין פא ע"א; בבא מציעא פח ע"א) לומד ר' ינאי מפסוק זה כי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני בית. ר' יוחנן חולק ומחייב אף בנכנס לחצר. עולה השאלה: האם יכול להתודות אם חייבם במעשרות בדרכים שאינן מן התורה (רמב"ם הל' מעשרות ג, ג). ונראה לפי"ז שהחייב מדרבנן ועדיין לא הופרשו מעשרותיו אינו מעכב את הוידוי ורק הנכנס לבית או לחצר (שקובעת מהתורה - ש"ך יו"ד סי' שלא, קיב) ולא הופרשו מעשרותיו או לא ניתנו מעכב את הוידוי.

ב. נתתיו ללוי

1. וידוי על מעשר ראשון בלבד

כתב הרדב"ז (הל' מעשר שני יא, יד): "לא נתבאר בדברי רבינו מי שאין לו אלא מעשר ראשון אם יתודה או לא, ונראה שאינו מתודה דאפילו בביכורים לא היה מתודה אלא משום דכתיב הקדש ומשמע הקדש הראשון, ולא הוצרך להוציא אלא תרומה משום דקראה הכתוב ראשית"...

אמנם החסדי דוד (משנה מעשר שני פ"ה הי"ג) כתב על דברי הרמב"ם: "ואע"ג דלא הזכיר אלא מעשר שני , נראה דלרבותא נקטיה. דאע"ג דאינו מפורש במקרא עכ"ז הוא העיקר הוידוי דהקדש קאי עליה, וכ"ש מעשר ראשון ומעשר עני שמפורשים במקרא נתתיו ללוי ולגר וכו', לאפוקי תרומה שאינה מפורשת אלא אתיא מריבוייא. ותדע שזו כוונת רבינו, שהרי מסיים שעיקר הוידוי במעשר סתם ולא קאמר שעיקר הוידוי במעשר שני "...

נחלקו הרדב"ז והחסדי דוד האם על מעשר ראשון בלבד מתודה או שאינו מתודה. ועי' בשו"ת משפט כהן (סי' נו פ"ב אות ד). 

2. ביטול הוידוי

בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ד): "נתתיו ללוי מיכן שאין נותנין מעשר לכהונה". ומסיבה זאת ביטל יוחנן כה"ג את וידוי המעשר כדברי המשנה (מעשר שני פ"ה מט"ו) "יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר". כדברי ר"ע מברטנורא: "יוחנן כ"ג - שמש בכהונה גדולה אחר שמעון הצדיק. העביר הודיות המעשר - לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר, כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הוידוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי". מכאן עולה שהנתינה למקבל המיועד מעכבת ואין די בהפרשה בלבד.

ג. וגם נתתיו - זו תרומה ותרומת מעשר

פרש ר' עובדיה מברטנורא (מעשר שני פ"ה מ"י): "וגם, תוספת הוא, משמע וגם נתתיו ללוי חוץ ממה שנתתי לכהן".

בירושלמי ביכורים (פ"ב ה"ב) נאמר: "אילו במעשר ובביכורין מה שאין כן בתרומה. תמן (=במס' מע"ש) תנינן וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר, תמן (=במס' מע"ש) את אמר תרומה טעונה וידוי, והכא (=ביכורים פ"ב מ"ב) את אמר תרומה אין טעונה וידוי. אמר רבי הילא תניי תמן (התרומה) [המעשר] והבכורים אחד הנותנן ואחד הנוטלן טעונין וידוי אמר רבי זעירה רבנין דתמן סברין, ורבנין דהכא אמרין מי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה מי שיש לו תרומה בפני עצמה אינו מתודה". מבאר הגר"א שהירושלמי מביא שני תירוצים לישוב הסתירה. תירוץ אחד שבמעשר שני ובביכורים הנותן והמקבל צריכים להתודות, בעוד שבתרומה ותרו"מ המקבל אינו צריך לבער ואינו מתודה. ותירוץ נוסף שמי שיש לו רק מעשר שני וביערו מתודה עליו, אע"פ שבשאר המתנות כגון בתרומה וביכורים נאנס ולא יכל לתיתן לכהנים, וכן אם יש לו ביכורים ונתנם לכהן אע"פ שאח"כ נאנס מתודה. ואילו מי שיש לו תרומה ונתנה לכהן ובשאר מתנות נאנס אינו מתודה.3 הר"ש והרא"ש הביאו את שני ההבדלים, הרמב"ם (מעשר שני יא, יד) הביא רק שעל תרומה בפני עצמה אין מתודה.

לגבי וידוי מעשרות לכל הדעות אינו מתודה על תרומות בפני עצמן. 

ד. לגר ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה אע"פ שאינן מעכבין את הודוי

בתוספתא (מנחות פ"י הי"ב) נאמר: "כיצד סומך זבח... מתודה עליו עון עברה... על עולה - עון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי דברי ר' יוסי הגלילי"...

ברייתא זו מובאת בגמ' ביומא (לו ע"א), וכתב עליה רש"י: "ועל עולה עון לקט שכחה ופאה - שאין להן וידוי, הכי גרסינן לה בתוספתא דמנחות (פרק עשירי), ולא גרסינן בה מעשר עני, דהא יש לו וידוי וגם נתתיו ללוי - זה מעשר ראשון, ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני (מעשר שני, פ"ה מ"י)". משמע מרש"י שמעשר עני נתינתו מעכבת את הוידוי. 

וכ"נ ברמב"ם (הי"ב). וכן התויו"ט העיר כי הרמב"ם פסק שדוקא לקט שכחה ופאה אינם מעכבים ומשמע שמעשר עני מעכב. ובמשנה ראשונה באר: "ונ"ל הטעם דהני כולהו מצותן לבוז ולא לחלק... וכיון דליתנהו בנתינה לא קרינן בהו נתתיו לגר ליתום וגו'". 

אבל תוס' (יומא שם) מקשה על רש"י שניתן לומר שהבריתא המובאת ביומא אינה אותה בריתא של התוספתא, ועוד כיון שאין למעשר עני וידוי בפנ"ע כמו מע"ש, לכן יש מקום להתודות עליו כאשר מביא עולה. ועוד שהוידוי בביהמ"ק הוא על שעשה כדין, בעוד שהוידוי על העולה הוא אם חטא בנתינתו. למדנו מנימוקו האמצעי שאין מתודה על מעשר עני בפני עצמו.

תוס' ישנים (יומא שם) מקשה אף הוא על רש"י, שעל כל המתנות ישנו וידוי ומה שכתוב במשנתנו שאין להם וידוי הכונה היא שאין להם וידוי בפני עצמו והם אינם מעכבים את הוידוי. (וקוש' נוספת כתוס'). ומשמע משני בעלי התוס' שאף מעשר עני אינו מעכב את הוידוי. וכ"נ מהריטב"א ביומא. וכן בחי' שפת אמת (יומא שם) הביא מחלוקת זו.

ולענ"ד שיטת תוס' והריטב"א קשה שכמעט אי אפשר לומר שמעשר עני אינו מעכב את הוידוי, והרי הפסוקים בפר' ראה עוסקים במעשר עני וממנו מתחיל כל חיוב ביעור מעשרות (כמבואר לעיל תחילת פרק ב) וא"כ איך ניתן לדלג עליו ולומר שאינו מעכב.

במלאכת שלמה הסתפק לגבי המשפט "שאינם מעכבין את הוידוי" ומה הגורם לעיכוב, והסיק: "ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפרשה בערתי הקדש מן הבית כל דאקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשי' בפ' הנשרפין בעתידין ליתרם הכתוב מדבר. ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפי' מעשר עני נמי טביל מה שא"כ בלקט שכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו". ושיטתו עולה כפסיקת הרמב"ם בפ"א לעיל.

עולה, שמחלוקת ראשונים היא האם נתינת מעשר עני מעכבת את הוידוי. ולכו"ע לקט שכחה ופאה אינם מעכבים את הוידוי. ועי' בדברי הראי"ה קוק, בשו"ת משפט כהן (סי' נו פ"ב אות ה) שדן אם על מעשר שני בלבד מתודה. 

ה. מן הבית

1. הפרשת חלה

במשנה נדרש על הפרשת חלה. והיינו אם יש לו עיסה בבית שלא הופרשה חלתה או שהופרשה ולא ניתנה מעכבת את הוידוי. וכן נדרש בתוספתא (מעשר שני פ"ה הכ"ג). וכ"פ הרמב"ם (הל' מעשר שני יא, יב): "מן הבית זו חלה שהיא המתנה של כהנים בבית".

2. מרשותו

בספרי דברים (פיס' שג) וכן בתוספתא (מעשר שני פ"ה הי"ג) נלמדת הלכה נוספת ממלים אלו: "דבר אחר מן הבית, כיון שהפרשתו מן הבית אין את נזקק לו לכל דבר". ובאר בחסדי דוד: "נראה דה"פ, שאם הוא רחוק מפירותיו יכול לזכות המתנות לבעליהן ע"ד שעשו ר"ג והזקנים כדתנן במשנה ט', ובהא מקרי שהפרישו מן הבית, כלומר מרשותו ושוב אין זקוק לו ויכול להתודות". וכעין זה פרש בחזון יחזקאל על התוספתא. 

3. דין המוכן לאכילה

עוד דין שנלמד מחיוב ביעור הקודש מן הבית הוא האמור בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ד): "הכל מודין בפת ושמן שהוא צריך לבער ביין ובתבלין שהוא כמבוער מה פליגין בתבשיל בית שמאי אומרי' צריך לבער ובית הלל אומרי' אין צריך לבער מה טעמא דבית שמאי וצרת הכסף בלבד בידך מה טעמא דבית הלל אפילו מחללו מהו מועיל". היינו בניגוד לשאר מעשר שני כגון פת ושמן או ממון מעשר שני שצריך ביעור, הרי תבשיל לפי ב"ה אינו צריך ביעור ויכול להשאירו בביתו.

והרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, ט) פסק: "במה דברים אמורים ששורף ומבער כשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאכול כולן קודם שיכנס יום טוב, אבל אם נשאר תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי אינו צריך לבערו שהתבשיל כמבוער, וכן יין ותבלין הרי הן כמבוערין". 

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'