מעשר שני שאין בו שוה פרוטה - חלק א'

 

ראשי פרקים:

הקדמה

       א. הסוברים שפחות משו"פ אינו נפדה בפני עצמו

       ב. התועלת שבחילול על "מעות הראשונות"

       ג. הסוברים שפחות משו"פ נפדה בפנ"ע ופטור מחומש

1. שיטת הירושלמי
2. מע"ש שאין דמיו ידועים
3. שיטת הרמב"ם

       ד. חילול פחות משו"פ - דאורייתא או דרבנן

       ה. הפוסקים שהשמיטו את דין "מעות ראשונות"

       ו. דין "מעות-ראשונות" בזמן הזה

       ז. הצורך ב"פרוטה-חמורה"

       ח. סיכום

* * *

הקדמה

לעתים אדם מקבל פרי שאינו מעושר, ומפריש עליו תרו"מ ובשנת מע"ש הוא צריך לחלל את המע"ש שבפרי. אך ישנם מקרים שפדיון המע"ש הוא מסובך מבחינה הלכתית, כגון שערך הפרי הוא שוה-פרוטה אך במעשר-שני שבו (9 ) אין כדי שוה-פרוטה. במאמר זה נעמוד על השיטות השונות שנידונו על מקרים מעין אלו, ועל ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.

א. הסוברים שמעשר-שני שאינו שוה-פרוטה אינו בר-פדיון

בפסוק המלמד על הוספת חומש בעת חילול מע"ש נאמר (ויקרא כז, לא):

"ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו".

ולמדה הגמ' (ב"מ נג ע"ב) מהמלה "ממעשרו" שלמע"ש אשר אין בו שוה פרוטה, יש דין מיוחד, וז"ל:

"ת"ר אם גאל יגאל איש ממעשרו וכו', ממעשרו - ולא כל מעשרו. פרט למע"ש שאין בו שוה פרוטה. איתמר רב אמי אמר אין בו רב אסי אמר אין בחומשו. רבי יוחנן אמר אין בו רבי שמעון בן לקיש אמר אין בחומשו. מיתיבי מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, בשלמא למ"ד "אין בחומשו היינו דקתני דיו דאע"ג דבדידיה אית ביה כיון דבחומשיה ליכא שפיר, אלא למ"ד אין בו מאי דיו קשיא".

פשוט שהאמוראים נחלקו האם החיסרון של "אין בו שו"פ" שנתמעט מהפסוק הנ"ל הוא דווקא כאשר בקרן של המע"ש אין כדי שו"פ (להלן:"אין בו") או שהמיעוט הוא אף ביחס למקרה שבמע"ש עצמו יש בו שו"פ אך בחומשו אין שו"פ (להלן: "אין בחומשו").

השאלה היא מה המשמעות של המיעוט "פרט למע"ש שאין בו שו"פ" - האם הוא ממעט את החיוב להוסיף חומש, או שהוא ממעט את עצם יכולת הפדיון. רש"י פירש שמהפסוק הנ"ל למדים שמעשר שאין בו ש"פ או שאין בחומשו ש"פ, אינו יכול להיפדות, וכלשונו (שם מד"ה פרט): "פרט לשאין בו ש"פ שאינו בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה...".

התוס' (שם ד"ה אין בו) העלו אמנם אפשרות שהפדיון חל גם כשאין בו שו"פ והמיעוט הוא מהצורך להוספת חומש, אך דחו זאת בנימוק: "דסברא לאוקמא מיעוטא בגופה ולא בחומש, דפחות מש"פ לא חשיב ממון לתפוס פדיון...".

ובמסקנא נוקטים כדעת רש"י שמע"ש הפחות משו"פ לא ניתן לפדותו בפני עצמו.

ב. התועלת שבחילול על "מעות הראשונות"

בגמ' (שם נב ע"ב) מובאת דעת חזקיה שניתן לפדות מע"ש שאין בו שו"פ, על ידי שיחלל את המע"ש על מטבע שכבר חיללו עליה מע"ש רגיל, וז"ל:

"אמר חזקיה: מע"ש שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו...".

רש"י (שם ד"ה שאי אפשר) ביאר עפ"י פשט הגמ' שאדם המחלל מע"ש אינו מדייק בהערכת המחיר של המע"ש, ובכדי לא להכנס לחשש אכילת פירות מע"ש בלא פדיון, הוא מחלל מראש על מטבע ששוויה רב יותר מערך המעשר. על אותו עודף מתחלל לדעת חזקיה המע"ש שאינו שו"פ, וכן ביאר הריטב"א (שם).

אפשרות זו מבוססת על דעת רבי יוחנן המובאת בירושלמי (מע"ש פ"ד ה"ב) וז"ל הירושלמי (שם):

"...אמר רבי יוחנן הקדש שפדייו יותר על דמיו תפס את הכל מע"ש שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל. מה בין הקדש מה בין מעשר שני. אמר רבי אימי שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשו".

ופירש הפנ"מ (שם ד"ה תפס) שמעשר אינו תופס יותר משוויו כשפודהו על מטבע הגדולה מכדי שוויו, והמותר נשאר חולין. וטעם הדבר שאין כוונת האדם להרבות יותר מהשווי של המעשר ואילו בהקדש כוונתו להוסיף.

וכך פסק הרמב"ם (מע"ש פ"ה ה"ו):

"והפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר".

על סמך זה קבע חזקיה שניתן לחלל את הפחות משו"פ על החלק שנותר מהמטבע שחיללו עליה מע"ש. ויש לשאול כיצד מועיל אותו חילול על "מעות הראשונות", הרי כרגע הוא מחלל פחות משו"פ, ואת זה הגמ' מיעטה במפורש מהפסוק?

ואמנם הרמב"ן (ב"מ נב ע"ב דלא פריק) ביאר שהתועלת בחילול על "מעות הראשונות" היא בכך שאנו מאחדים את החילול הקודם של המע"ש יחד עם החילול הנוכחי של הפחות משו"פ בו זמנית, נמצא שנעשה כאן "חילול ארוך" של מע"ש בשווי פרוטה, וז"ל הרמב"ן (שם):

"...ולי נראה דחזקיה מילי טובי קמ"ל שאין דרך אדם לצמצם מעותיו, ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו, ושמעשר חצי פרוטה מצטרף ואפילו על מה שנתחלל...".

הרמב"ן מבין ששני חידושים חידש חזקיה:

1. שהפודה מע"ש על יותר מדמיו לא נתפסה התוספת למעשר.
2. שאין כאן חילול בפני עצמו, כי אם צירוף של המע"ש הפחות משו"פ עם המע"ש שו"פ שנתחלל זה מכבר.

ועל כך יש עדיין לשאול כיצד ניתן לצרף את החילול של המע"ש ששוויו פחות מפרוטה שעדיין קדוש, עם חילול של פירות שכבר נתחללו ונאכלו בהיתר כפירות גמורים?

וניתן לבאר את הדברים יותר עפ"י דברי הרא"ש (תוס' הרא"ש ב"מ נב ע"ב ד"ה הוא וחומשו) שגם למד כדעת הרמב"ן שנעשית כאן פעולת צירוף אך בהבדל אחד, לדעתו הצירוף הוא רק במטבע עצמה, וז"ל הרא"ש (שם):

"....ש"מ שהכל תלוי בכסף דשום מטבע לא יהא נתפס בקדושת מעשר אם לא יתקדש ממנו פרוטה אחת, אבל אם כבר קדוש מקצתו יכול לחלל עליו אפילו פחות משוה פרוטה".

פירוש דבריו הוא שכל המיעוט שמיעטה הגמ': "פרט למע"ש שאין בו שו"פ...", הוא מחמת שאין תפיסה לפחות משו"פ במטבע של חולין בפני עצמו, אך יכולה להיות לו תפיסה על מטבע שכבר קדושה בקדושת מע"ש באופן שהפחות משו"פ מצטרף לאותו חלק במטבע הקדוש בקדושת מע"ש.

כראיה להבנה זו בדברי חזקיה ניתן להביא מהמשך הגמ' (שם נג ע"א).

הגמ' הביאה ברייתא הסוברת שמע"ש שאין בו שו"פ שנתערב בטל ברוב, כיון שלא ניתן לחללו בפני עצמו. שאלה הגמ' והרי לשיטת חזקיה ניתן לחלל מע"ש כזה על "מעות הראשונות", ומדוע נסתמך על ביטול ברוב כאשר יש דרך אחרת להתיר את הדבר, הרי קיי"ל ש"דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל"? תירצה הגמ' שמדובר שאין בידיו "מעות הראשונות". על כך הקשתה הגמ': "...וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו?", ותירצה: "דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי!...".

הקשה הריטב"א (שם נג ע"א ד"ה וליתי) הרי שאלה זו ניתן לשאול ללא קשר לדברי חזקיה, שכן יש תקנה למע"ש הפחות משו"פ שנתערב בצירוף עם מע"ש בעין, הפחות משו"פ? ותירץ הריטב"א, ז"ל:

"...וי"ל דלדידן מעשר שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיון כלל ואפילו על ידי צירוף. אבל לחזקיה דאמר שיש לו פדיון וחייב לעשות כן על מעות הראשונות, כ"ש שיש לו לפדותו בצירוף מעשרותיו וה"ל דשיל"מ".

ראיה מפורשת מדברי הגמ' שהחידוש בדברי חזקיה הוא גם עצם יכולת הצירוף שבין המע"ש שפחות משו"פ ל"מעות הראשונות".

מתוך מסקנת הגמ' נראה שנוקטת כדעת חזקיה זאת מתוך שהביאה ברייתא הנוקטת כדבריו, כראיה למ"ד "אין בחומשו", וז"ל:

"מתיבי: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, בשלמא למ"ד אין בחומשו היינו דקתני דיו, דאע"ג דבדידיה אית ביה כיון דבחומשיה ליכא שפיר. אלא למ"ד אין בו, מאי דיו, קשיא".

פשוט שהיא לא היתה מביאה ראיה להכריע כמ"ד אחד, מברייתא שאין הגמ' מכריעה כמותה.

לסיכום סוגיית הגמ' בב"מ ניתן לדייק:

א. שהחיסרון בפחות משו"פ הוא על עצם יכולת החילול. ב. הלכה כחזקיה שניתן לחלל מע"ש פחות משו"פ על "מעות הראשנות".

ג. הסוברים שפחות משו"פ פטור מחומש

1. שיטת הירושלמי בירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ה) מובאת אותה הדרשה "ממעשרו ולא כל מעשר - פרט למע"ש שאין בו שו"פ", בתור מיעוט הבא לפטור את תוספת החומש הנצרכת בדרך כלל בפדיון מע"ש של עצמו, וז"ל הירושלמי (שם):

"יעקב בר זבדי, ר' יוחנן בשם ר' סימון וכל מעשר שני שאין בקרנו שוה-פרוטה אין מוסיף חומש, ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל מע"ש שאין בחומשו ש"פ אין מוסיף חומש. אית מתני' מסייעא לדין ואית מתני' מסייעא לדין. דתני ממעשרו פרט לפחות מש"פ הדא אמרה עד שיהא בקרנו ש"פ. תניי חורן, תני ממעשרו חמישיתו, - פרט לפחות מש"פ".

באופן דומה הובאה סוגיה זו בירושלמי מע"ש (פ"ד ה"ב ושם ה"ג) בשם אמוראים אחרים.

משמע מדברי הירושלמי שניתן לחלל באופן הרגיל גם מע"ש ש"אין בו" או ש"אין בחומשו" שו"פ, ללא הצורך לחלל על "מעות הראשונות".

לאור זאת נקט הגר"א (שנו"א מע"ש פ"ד מ"ב ד"ה את של סלע) שיש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי לגבי חילול מע"ש הפחות משו"פ, וז"ל:

"אבל בגמ' בבלי (נג ע"ב) ...פרט למע"ש שאין בו ש"פ (פי' שאינו תופס פדיונה כלל ולאו בר פדייה הוא) ...והירושלמי סבר שפחות מש"פ ג"כ בר פדייה ולא פליגי אלא בחומש".

הגר"א הבין כדעת רש"י והתוס' (ב"מ נג ע"ב) שהזכרנו לעיל (אות א) בהבנת מחלוקת האמוראים "אין בו" "אין בחומשו" ובשל כך ביאר שהירושלמי חולק על הבבלי. אמנם במראה"פ (ב"מ שם ד"ה כל מעשר) ביאר שגם בתלמוד הבבלי (ב"מ נג ע"ב) המחלוקת בין מ"ד "אין בו" לבין מ"ד "אין בחומשו" היא רק ביחס להוספת החומש. זאת שלא כדעת התוס' (שם ד"ה אין בו) שהזכרנו לעיל (אות א).

2. מעשר שאין דמיו ידועים אף שהירושלמי (מע"ש שם ה"ב) לא הזכיר בדבריו את הצורך לחלל פחות משו"פ על "מעות הראשונות", הוא כתב כן כאשר אדם מחלל מע"ש ששוויו אינו ידוע, וז"ל הירושלמי (שם):

"...מע"ש שאין דמיו ידועין דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה, רבי יוסי בשם ר' קריספא ר' יונה בשם ר' זעירא בסלע של מע"ש היא מתניתא, אי אפשר שלא יהא שם חולין כל שהן...".  

הגר"א (בשנו"א בפי' הארוך שם מ"ב) ביאר את דברי הירושלמי כהמשך לדברים שכתב לעיל, ולפיה אכן אין צורך ב"מעות הראשונות" בסתם פדיון פחות משו"פ כי אם דוקא כשפודה מע"ש שאין דמיו ידועים, וז"ל (שם):

"...והירושלמי סבר שפחות מש"פ ג"כ בר פדייה הוא ולא פליגי אלא בחומש, ולכן אמרו בברייתא שאין דמיו ידועים וכנ"ל".

ויש לשאול אם לדעת הירושלמי מע"ש שאין בחומשו שו"פ ניתן לחללו באופן הרגיל מדוע לא ניתן לעשות כן כאשר אין ידוע לו ערך המעשר?

מבאר בבית רידב"ז (שם ד"ה ועוד מן הדא) שכאשר מחלל מע"ש שאין דמיו ידועים מן הסתם כוונתו שזה לפחות שו"פ, ואם יתברר שזה פחות משו"פ הרי שהוא פדה רק על חלק פחות מפרוטה במטבע הואיל ואין אדם עשוי להרבות מעשרותיו 5. באופן כזה כמובן שהפדיון לא יחול, היות וחילל על כסף ששוויו פחות מפרוטה. לכך העצה שיפדה על מטבע של מע"ש שפדו עליו כבר וניתן לפדות עליו כמה פעמים ללא קשר לשווי של המעשר.

3. שיטת הרמב"ם הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ד-ה"ו) פסק כמ"ד "אין בחומשו" ושהמיעוט "ממעשרו" הוא רק בצורך להוסיף חומש, והביא להלכה גם את דברי הירושלמי אודות מע"ש שאין דמיו ידועים, וז"ל (שם):

"מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף עליו חומש, וכן מעשר שאין דמיו ידועין דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזו.

הפודה מעשר שני והיה לו מעשר שני אחר שלא נפדה אם אין בחומשו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. לפי שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו. והפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר".

לאור הדברים שהבאנו לעיל פשוט שהרמב"ם ביסס את שיטתו על דברי הירושלמי. זאת מתוך שהביא להלכה את דין "מעשר שני שאין דמיו ידועים", וכן את הנימוק שהובא בירושלמי (שם ה"ב) שמע"ש אינו נתפס ביותר על דמיו, ומתוך שהביא לבסוף (שם ה"ו) את דין הירושלמי שלא ניתן לפדות מע"ש ביותר על דמיו.

מתוך דברי הגר"א (שנו"א מע"ש פ"ד מ"ב) עולה שמקור דברי הרמב"ם הוא הירושלמי. אולם הכס"מ (מע"ש ונט"ר שם) כתב שהרמב"ם התבסס גם על התלמוד הבבלי (שם נג ע"ב) שהמיעוט "ממעשרו" נאמר ביחס לצורך להוסיף חומש, וז"ל הכס"מ (שם):

"בפרק הזהב וכו'....ואסיקנא דאין בחומשו שוה פרוטה. ופירש רבינו דמיעוטא היינו לענין שאינו מוסיף חומש. ורש"י פירש דהיינו לענין שאינו בר פדיון".

נראה שהכס"מ הוכרח לומר שהרמב"ם כתב כן גם עפ"י התלמוד הבבלי, שהרי הוא הביא להלכה את דין חילול מע"ש שאין בחומשו שו"פ שניתן לחללו על "מעות הראשונות", דין שלא הוזכר בירושלמי ביחס למע"ש שאין בחומשו שו"פ.

מתוך כך הקשו המפרשים על הרמב"ם הרי לא בכדי השמיט הירושלמי את דברי חזקיה ביחס לחילול על "מעות הראשונות", היות ולשיטתו פחות משו"פ ניתן לחלל באופן הרגיל. ואם הרמב"ם ס"ל כירושלמי שמע"ש שאין בחומשו שו"פ ניתן לחללו באופן הרגיל, לשם מה הביא להלכה את החילול על "מעות הראשונות"?

המהר"י קורקוס (שם ה"ה) ביאר שהרמב"ם רצה לומר שהפטור מהוספת חומש כשמחלל מע"ש שאין בחומשו שו"פ הוא דוקא כאשר החילול נעשה על מטבע שלא חיללו עליה עד כה. אולם אם החילול הוא על מטבע שכבר חיללו עליה מע"ש רגיל חייב לומר "הוא וחומשו" אף שאין בחומשו שו"פ. הטעם לכך הוא שאין לו הפסד להזכיר את הוספת החומש על שארית החולין שבמטבע, שכן אין לו כוונה להשתמש בה לחילול נוסף, וכלשונו של המהר"י קורקוס (שם):

"...אבל כאן שפודהו על מעות הראשונות מזכיר החומש דאינו מוסיף שום דבר בשבילו".

כדברי מהר"י קורקוס למד גם ערוה"ש (זרעים סי' קכז סעי' יא).

 

למעבר לחלק ב'