מעמדה של מצות ביעור מעשר- לשיטת הרמב"ם - חלק ב'

לכאורה היה על הרמב"ם לנקוט בלשון המשנה ולומר שפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורין מן הביעור, וכאן כתב שאין הם מעכבים את הוידוי. אולם הרמב"ם הדגיש שהם לא מעכבים את הוידוי, ורק לאחר מכן כתב שאין חייב לבערן. כלל ידוע בכללי הרמב"ם, שהרמב"ם אינו משנה מ"מטבע שטבעו חכמים" ומהלשון המקורית של חז"ל, אלא אם כן רצה להדגיש הבנה מסוימת בדברים. ומכאן ניתן לדייק לכאורה שלפי שיטת הרמב"ם אין ענין עצמי בביעור ואין הוא מצוה בפני עצמה, אלא שהוא מעכב את האפשרות לקיים את מצות הוידוי, ועל כן כתב שפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות אינן מעכבים. לכאורה על פי זה ניתן לקבוע שהתעלמות הרמב"ם ממצות הביעור אינה רק לעניין שלא למנותה במניין המצוות, אלא גם שאיננה מצוה עצמאית כלל.

על פי זה ניתן גם לבאר את שיטת הרמב"ם בפירוש הפסוקים בתורה: בפרשת ראה מזכירה התורה את הביעור בסוף פרשת המעשרות כעיתוי של הביעור אך לא כמצוה בפני עצמה. ובפרשת כי תבוא עיקר הענין הוא מצות הוידוי, והביעור הוא רק "מכשיר מצוה" כדי לאפשר את הוידוי.

2. ביעור נכלל במצות ווידוי

ראשונים ואחרונים דנו בשיטת הרמב"ם ומצינו דעות שונות. יש שהסבירו שהביעור נכלל במצות הוידוי ויש שהסבירו שהביעור נכלל במצות הפרשת תרומות ומעשרות. בספר מרכבת המשנה, סובר שלשיטת הרמב"ם הביעור נכלל במצות הוידוי. בדרך זו הוא מבאר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בשאלה האם מצות וידוי מתקיימת לאחר חורבן הבית. הרמב"ם בהל' מעשר שני יא, ד פוסק:

ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. 

ועל כך הקשה הראב"ד שם, שמהפסוק משמע שמצות וידוי קיימת רק בזמן הבית: 

א"א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ד' ואין לפני ד' אלא בבית. 29

במרכבת המשנה מתרץ את הרמב"ם ומוכיח מהמשנה עצמה שמקיימים את הביעור גם כשהבית חרב למרות שכתוב בו גם כן "לפני ד'", ומכיון שהביעור הוא חלק ממצות הוידוי מכאן שגם מצות וידוי מתקיימת כשהבית חרב:

ואולם מכאן משמע לכאורה אדרבה דבהכרח האי "לפני ד'" דווידוי לאו דווקא, דהא קיי"ל בהדיא במתניתין30: "מי שהיה לו פירות בזה"ז והגיע שעת הביעור וכו'" דאלמא בזמן הזה חייבין ביעור, והרי הוידוי גורם לביעור ו"לפני ד' כתיב", ואמאי טעון ביעור בזמן הזה. ורבנו סובר דכל וידוי נוהג בזמן הזה וכו'. וכיון שהביעור אינו מצוה אלא חלק ממצות וידוי, שהביעור מעכב את הוידוי כדבפירקין ה' י"ב, אי ס"ד דאין וידוי נוהג בזמן הזה אין עליו חיוב לבער ויכול להשהות המתנות אצלו ולאחר זמן יתנם וכו'. 31

מדברי מרכבת המשנה ניתן להסיק שתי מסקנות: א. שלשיטת הרמב"ם הביעור אינה מצוה בפני עצמה אלא חלק ממצות הוידוי ולשיטה זו יש השלכה הלכתית בשאלה האם ניתן לקיים את מצות הווידוי בזמן הזה. ב. שהתעלמות הרמב"ם ממצות הביעור אינה רק לעניין שלא למנותה במניין המצוות אלא גם שאיננה מצוה עצמאית כלל.

גם בספר משנה אחרונה, מבאר באופן דומה את שיטת הרמב"ם לגבי ביעור בזמן הזה, אלא שהוא לומד בצורה הפוכה - מהחיוב להתוודות בזמן הזה לחיוב לבער. בביאורו הוא מתייחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל, ביחס לביעור של מעשר שני ונטע רבעי בזמן הזה שבית המקדש חרב:

...דעיקר המצוה היא הוידוי כלשון הרמב"ם בחיבורו: 'מצות עשה להתוודות' וכן בספר המצוות מצוה קל"א לא מנה הביעור במצות עשה אלא הווידוי. והלכך בזמן הזה וכו' אבל הרמב"ם בפירושו כתב לב"ה שצריכין ביעור. ולטעמיה אזיל שכתב בחיבורו שוידוי נוהג אף שלא בפני הבית והלכך צריך נמי ביעור וכו'. 32

דהיינו, עפ"י הרמב"ם עיקר המצוה היא הוידוי והביעור תלוי בה. ומכיון שהוידוי נוהג בזמן הזה כך גם נוהג הביעור בזמן הזה. גם בהסבר זה יש להגדרה שהביעור תלוי במצות הווידוי השלכה הלכתית על קיום הביעור בזמן הזה. הסבר זה ברמב"ם תואם את דברי היד רמה על הגמ' בסנהדרין (יא ע"ב ד"ה תא חזי): "דרבן גמליאל שלח איגרות וכו' דזמן ביעורא מטי":

כיון שהגיע יום טוב האחרון של פסח מתבערים בכל מקום שהם כדי שיוכל להתוודות עליהן "ביערתי הקודש מן הבית". וביום טוב אחרי מנחה היו מתוודין וכו' ואמטו להכי איצטריך רבן גמליאל ליזרזינהו מקמי דלימטי זמן ביעורא כדי שיהיה להן פנאי לבער את הכל קודם יום טוב האחרון של פסח וכו'.

ומשמע מדברי היד רמ"ה שהביעור הוא רק הכשר מצוה כדי שיוכל לקיים את מצות הווידוי ולומר שבער את כל הקודש מן הבית. וכן משמע מדבריו בהמשך שם:

וה"ק רחמנא: "כי תכלה לעשר" ברביעית, "את כל מעשר תבואתך" של שנה השלישית שהיא "שנת המעשר", "ונתת ללוי וגו'" אז תוכל להתוודות ולומר "בערתי הקודש וגו'"

דהיינו שגם שם הביעור הוא כדי שיהיה ניתן לקיים את מצות הוידוי, ומשמע שהביעור הוא כעין "הכשר מצוה" לווידוי. 

3. ביעור נכלל במצוות הפרשת תרומות ומעשרות

אולם יש אחרונים שבארו את שיטת הרמב"ם בדרך שונה, לדעתם שיטת הרמב"ם היא שהביעור אינו מצוה בפני עצמה והוא נכלל במצות הפרשת תרומות ומעשרות. כך סובר הראי"ה קוק, ששואל על דברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קלא), מדוע לא מנה את הביעור כמצוה בפני עצמה:

מנין המצוה בתרי"ג מצות הרמב"ם ז"ל, וכן שאר מוני המצות, מנו את מצות וידוי המעשר למ"ע ממנין תרי"ג, אבל את מצות ביעור המעשר לא מנו למ"ע בפ"ע.33

מכאן מסיק הראי"ה קוק, בשונה ממרכבת המשנה, שלשיטת הרמב"ם מצות הביעור נכללת במצות הפרשת תרומות ומעשרות. וכך כתב שם:

וצ"ל דס"ל, דמצות ביעור אינה מצוה בפ"ע, כ"א גבול וזמן לחוקי המעשרות שלא להשהותם יותר, א"כ אינה כ"א דין מדיני המצות, ולא מצוה בפ"ע, וכבר כתב בשרשיו (שורש י"ד), שלא למנות גדרי המצוה במנין. ונראה שבעיקר זה השורש הושוו כולם, ולא תפול בו מחלוקת כ"א בפרטים, להכריע איזה דבר נקרא מצוה שרשית בפ"ע ואיזה דבר נקרא רק מגדרי המצוה ודיני'. ולפ"ז הושוו כולם, שהביעור אינו כ"א דין וגדר, ע"כ לא בא במנין.  

הראי"ה קוק מתרץ על פי כללי הרמב"ם עצמו בספר השרשים שאינו מונה גדר ממצוה בתור מצוה נפרדת, ובעצם דין הביעור אינו מצוה בפני עצמה אלא המשך של המצוה להפריש ולתת תרומות ומעשרות.34 בכלל מצות תרומות ומעשרות גם ציוותה התורה שאם לא הפריש35 ולא נתן את המעשרות עד השנה השלישית עליו ליתן ולהביאן ליעדן. ומכאן ניתן לדייק אם כן שמצות הביעור אינה מצוה בפני עצמה לעומת זאת מצות הוידוי היא מצוה בפני עצמה. אולם עדיין הראי"ה קוק מתקשה בדבר משום שיש מצוות דומות כגון הבאת נדרים ברגל הראשון, ומצות לא תעשה של "בל תאחר" שהרמב"ם מנה אותן בפני עצמן:

אך ע"ז יש להעיר, במה נשתנתה מצות ביעור, שלא לחשבה במנין, מפני שהיא גדר והגבלה לחוקי המעשרות, ממצות "ובאת שמה והבאתם", שהיא עשה להביא הנדרים ברגל הראשון, ומצות לא תעשה ד"בל תאחר" שעובר בג' רגלים, ושתיהן נמנו. מצות עשה ד"ובאת" בעשין פ"ג, ולא תעשה דבל תאחר בלאוין קנ"ה, והלא ג"כ אינן כ"א הגבלות למצות אחרות, ומ"מ באו במנין. אמנם דרך הרמב"ם ז"ל נודע בשרשיו, (שורש ב' וט'), כי בכל מקום שמצא שאמרו חז"ל בפירוש על איזה דבר, שהיא מצות עשה או לא תעשה או מה"ת, מנאו במנין אע"פ שהוא נגד כלליו, וא"כ י"ל דסמך ע"מ שאמרו בפ"ק דראש השנה (ד ע"ב) על "ובאת שמה הבאתם", שהיא לעשה, ועל בל תאחר, שהיא לא תעשה... אבל בביעור, שלא מצא בו גילוי לחז"ל לחשבו במ"ע בפ"ע, הניחו על כללו, שהוא גדר ודין למצוה ולא מצוה בפ"ע. 36  

גם על שאלה זו עונה הרב זצ"ל על פי כללי הרמב"ם שבפרט שמצא ביטוי מפורש בדברי חז"ל שהוא מצוה מנה אותו בפני עצמו ואילו בביעור מעשרות לא מצינו בחז"ל ביטוי כזה. הרב מאריך שם ומבאר גם מדוע לא למד הרמב"ם משתי מצוות אלה בנין אב, שיש למנות גם פרט של המצוה, בפני עצמה וכו' עיי"ש. המדייק בדברי הרב זצ"ל יראה שלא ניתן לקבוע על פי דבריו שהרמב"ם סובר שהביעור אינו מצוה עצמאית אלא סניף של מצוה אחרת ועל כן לא מנאה הרמב"ם. וניתן לומר שהיא מצוה בפני עצמה אלא שעל פי הכללים של מניין התרי"ג, אין למנותה בתרי"ג מפני שהיא נמנית כחלק ממצוה אחרת. ואמנם ההבדל שבין שתי האפשרויות הוא שאם היא אינה מצוה עצמאית כלל יהיו לכך השלכות הלכתיות, ואם היא מצוה עצמאית, רק שלא ניתן למנותה כאחד מן התרי"ג בדרך כלל אין לכך השלכות הלכתיות. 

גם החזון אי"ש מבאר את שיטת הרמב"ם שהביעור נכלל במצות תרומות ומעשרות:

נראה דאינו חייב להשתדל אחר פירות בערב יו"ט לקיים מצות ביעור, דמצות ביעור בכל השנה כולה, ואפשר דמ"מ יש בו מידת חסידות כמו לשרוף חמץ בערב הפסח, אמנם נראה דאין מצוה זו בפני עצמה אלא פרטי דיני תרומות ומעשרות, וכמו שקבעה תורה רגל אחד לעבור בעשה, וה"נ עובר ברגל של רביעית אף שנתמרח בחוה"מ [וליכא עשה דרגל, דכולי רגל בעינן כדאמר ר"ה ה ע"ב] וכמש"כ תוס' [ר"ה ד ע"א]. ולא מסתבר שאם נותן לכהן תרומה בזמן הביעור יהיה יותר רצוי מאילו נתנו קודם, אדרבא יש בזה מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, וממידת זריזות להקדים וה"נ באכילת מעשר שני. אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שלא יעכב מלבער והלכך לא חשבוהו הראשונים ז"ל במנין המצוות, וכן הוא בהדיא בתוס' ר"ה שם, ולפי"ז גם נשים חייבות בביעור שזו פרטי מצות תרומה ומעשר שנתחייבו גם נשים [ועי' במנחת חינוך מצוה תר"ז והרבה מדבריו ז"ל כבר נתפרשו במה שכתבנו] .37

בשונה מהראי"ה קוק, ניתן להוכיח מדברי החזו"א שהוא סובר שהרמב"ם לא מנה את מצות הביעור, לא רק משום אין למנותה בתרי"ג. אלא משום שהביעור אינו מצוה עצמאית כלל והוא סניף של מצות הפרשת תרומות ומעשרות. ולכן יש לכך השלכה הלכתית לגבי השאלה אם נשים חייבות בביעור. לעיל הבאנו את הספק של המנחת חנוך שהסתפק בחיוב נשים בביעור, רק משום שהניח שהביעור הוא מצוה בפני עצמה. אולם עפ"י החזו"א כיוון שהביעור כלול במצות תרומות ומעשרות הרי שכשם שנשים חייבות בתרומות ומעשרות הם גם חייבות בביעור מעשרות. 

*. מאמר זה מוקדש לכבודם של תושבי גוש קטיף על עמידתם האיתנה. וכהוקרה למו"ר הרב יהושע ויצמן שליט"א ראש ישיבת ההסדר מעלות, ומחבר ספר: מצוה ברה - על סהמ"צ לרמב"ם, שלפני שנים רבות פתח בפנינו את שערי העיון ברמב"ם ובספר המצוות.

1. 1. ראה גם מש"כ הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן סי' נה, בשם אחיו הרד"ב: "שהרי מנה כל המצות המבוארות בפרשת הוידוי, ע"פ מה שהשריש (שורש ח) שכל מה שנמצא בתורה, שצוה השי"ת אותנו להתנצל ממנו, זהו בעצמו ענין הציווי, וא"כ כמו שנמנה לא אכלתי באוני ממנו ה"נ נמנה ביערתי הקדש מן הבית".
2. 2. עי' ברש"י שם על פס' יב.
3. 3. רבים התלבטו בשאלה מדוע מכונה מצוה זו בשם ווידוי שכן אין כאן חטא שהוא מתוודה עליו. עיי"ש בערוך השולחן המציין לתוי"ט בהל' מע"ש ה, י שכתב בשם הספורנו שהווידוי הוא מה שבעוונותינו ניטלה העבודה מהבכורים. לדעתו זהו הסבר דחוק. בפירוש "משנה ראשונה" על המשנה במעשר שני ה, ו באר: "וכן נראה שלכך נקרא וידוי - שמתוודה שעשה עד עכשיו שלא כדין שהשהה את מעשרותיו ועתה בא לתקן אשר עיוות".
4. 4. ערוך השולחן העתיד, הלכות מעשר שני סי' קלו סעיף ב.
5. 5. מצוה תרז אות א.
6. 6. משנה במעשר שני ה, ט.
7. 7. עי' בקידושין כו ע"ב ברש"י שם ובדברי ר"ת בתוס' ד"ה מעשה, וכן עי' בבבא מציעא יא ע"א ובתוס' ד"ה עישור, וכן בספר הישר לר"ת סי' תעח (תקעג). וכן כתבו עוד: הרמב"ן הריטב"א והרשב"א והר"ן. אמנם בתפארת ישראל, על המשנה במעשר שני ה, ט בבועז אות ב מצדד בשיטת רש"י ומדייק מהלשון "שאני עתיד למוד", שמדובר שעדיין לא הפריש תרומות ומעשרות כלל ולא מדובר על ביעור מעשרות. ראה עוד במאמרו של הרב יעקב אריאל, "מעשה רבן גמליאל והזקנים- ביעור מעשרות", בספר זה.
8. 8. כך משמע מהרמב"ם בהל' מעשר שני יא, יא וכפי שבאר הרדב"ז על הרמב"ם שם.
9. 9. ראה בברטנורא על המשנה שם וביכין שם.
10. 10. במהדורת מכון ירושלים, מצויין בהערה שהוכחה זו מתאימה רק לשיטת התוס' בכתובות אולם לפי שיטת הרמב"ם נמצא שאין הוכחתו מוכרחת. ואכן נראה לקמן שלפי שי' הרמב"ם הביעור אינה מצוה בפני עצמה.
11. 11. משנה ביכורים א, ה.
12. 12. בית יוסף, טור או"ח סי' תקפט.
13. 13. תוס' אנשי שם, על המשנה מעשר שני ה, יד.
14. 14. חינוך מצוה תרז. בספר אשר למלך על הרמב"ם הל' מעשר שני יא, ד דייק מכך שהרמב"ם לא הזכיר את החיוב של נשים במצות הווידוי בכך שגם הרמב"ם סובר שנשים פטורות. ושם מביא שני טעמים לכך: א. שנשים לא נטלו חלק בארץ. ב. שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.
15. 15. שם אות כא. וכן כתב המשנה ראשונה, משנה מעשר שני ה, יד: "ונראה דכל הני נמי דחשיב בפ"ק דביכורים מש' ה': אפוטרופוס ושליח ואשה וטמטום ואנדרוגינוס, מביאין ואין קורין שאין יכולין לומר "אשר נתת לי", ה"נ מה"ט גופיה אין מתוודין. וצ"ל דהכא סמיך אדהתם".
16. 16. שם אות י.
17. 17. הר"י קפאח תרגם: "שנצטוינו להתודות לפניו יתעלה בהפרישנו את חובת המעשרות והתרומות ולהתנקות מהם גם בדיבור, כדרך שהתנקינו להחזיק בהן בפועל". (פירוש המשנה לרמב"ם, הוצאת מוסד הרב קוק).
18. 18. משנה מגילה ב, ה; משנה סוטה ז, א; ספרי פרשת כי תבוא.
19. 19. ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קלא. קדמו: רס"ג מ"ע צ. ראה עוד: סמ"ג עשין קלח; חינוך מצוה תרז.
20. 20. מובא בתחילת ספר המצוות לרמב"ם ובו ניסח הרמב"ם את הכללים שעל פיהם קבע מה נמנה בתרי"ג, ומה לא.
21. 21. ניתן לתת דוגמאות למצוות רבות נוספות שאף שהן מצוות מן התורה, ללא כל ספק, בכל זאת הרמב"ם לא מנה אותן בכלל התרי"ג.
22. 22. על פי טעמו של החינוך שם למצות הוידוי, הדברים מתחדדים עוד יותר. לפיו, טעם מצות הוידוי, שאנו מתוודים בפה על הפרשת המעשרות כדי לגרום לכך שנפריש ונבער אותם בפועל: "משרשי המצוה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין". וע"כ אם הוידוי הוא פרט במצות הביעור, אם כן, יש לשאול על החינוך כרמב"ם, שאם כן היה מקום למנות קודם את עצם המצוה לבער ורק לאחר מכן את החיזוק שלה ע"י הדיבור, ובודאי לא היה מקום להתעלם ממנה?
23. 23. כלשון באורו של הר"י קפאח בהערה 29 שם.
24. 24. מצוה תרז אות ד.
25. 25. רמב"ם הלכות מעשר שני יא, א.
26. 26. שם יא, ז-ח.

27.משנה מעשר שני ה, ח.

28. 28. רמב"ם הל' מעשר שני יא, י. וכן ניתן לדייק מלשונו שם בהלכות יב- יג. וכן העתיק השו"ע להלכה בלשונו ביו"ד סי' שלא סעיף קמד.
29. 29. עי' ברדב"ז שם בביאור המחלוקת, וכן בדברי הרב צ"פ פרנק, שו"ת הר צבי, קונטרס מילי דברכות סי' א. בספר החינוך מצוה תרז הגדיר את המצוה כרמב"ם, אך בכ"ז כתב ביחס לוידוי בזמן הזה: "ועובר על זה ולא התודה וידוי זה של מעשרות בזמנו בזמן הבית ביטל עשה זה".
30. 30. משנה מעשר שני ה, ז.
31. 31. מרכבת המשנה, רמב"ם הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, ד.
32. 32. משנה ראשונה, משנה מעשר שני ה, ז.
33. 33. הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן סימן נה.
34. 34. תמוהה מסקנתו של כותב הערך "ביעור מעשרות" באנציקלופדיה התלמודית ח"ד, שהביא בשם הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן סי' נה: "מכל מקום לא מנוה מוני המצוות כמצות עשה מיוחדת וכללוה במצות וידוי", בעוד שהרב קוק כתב במפורש שהיא נכללת במצות הפרשת תרו"מ ולא בוידוי מעשרות. ואולי מה שהביא אותו למסקנה זו היא דברי הרב זצ"ל שם: "והנה לשון הכתוב כי תכלה לעשר מורה, שאין זה ענין מצוה מיוחדת רק מכין למה שכתוב אח"כ: ואמרת לפני ד' אלהיך, וכמו שהשריש (שורש י') שלא למנות את ההקדמות למצות, ואע"פ שמצינו במק"א תוציא את כל מעשר תבואתך, בלשון מצוה, מ"מ כיון שיש פנים לומר בה מצד עצמה שהיא רק הגבלה למצוה אחרת, די לנו במה דגלי קרא לעשותה טפלה למצות וידוי כהכנה אלי' שלפיכך יש לסלקה מהמנין". אולם המעיין שם יראה שבכך הסביר מדוע לא נלמד מהפסוק בפר' כי תבוא שמדובר במצוה עצמאית וע"כ הוא כותב שהוא כעין הכנה לוידוי. אולם הוא אינו חוזר בו ממה שכתב במפורש בתחילת הדברים וכן חזר אח"כ וכתב למסקנה: " וע"כ כיון שמצות ביעור יש לתלותה לגבול המעשרות, וקרא דביערתי הקדש אינו ציווי מפורש, אלא דבור של התנצלות, אינו מספיק להוציאו מכלל ענף ולהביאו לכלל מנין של מצוה מיוחדת".
35. 35. עי' בתוס' ראש השנה ד ע"א ד"ה ומעשרות, שהנפ"מ בין איסור "בל תאחר" בהפרשת מעשרות, ובין מצות ביעור הוא, ש"בל תאחר" הוא רק על מה שכבר הופרש, והביעור הוא גם על מה שעוד לא הופרש.
36. 36. שם.
37. 37. חזון איש, דמאי סי' ב אות ז ד"ה נראה.

למעבר לחלק א'