מעמדה של מצות ביעור מעשר- לשיטת הרמב"ם - חלק א'

ראשי פרקים:

א. ביעור ווידוי מעשר - עיון בפסוקים

ב. ביעור היא מצוה בפני עצמה

ג. שיטת הרמב"ם 

1. ביעור אינו מצוה בפני עצמה, אלא הכשר למצות וידוי
2. ביעור נכלל במצות ווידוי
3. ביעור נכלל במצות הפרשת תרומות ומעשרות

* * *

א. ביעור ווידוי מעשר - עיון בפסוקים

בפרשת ראה מצוה התורה על הפרשת תרומות ומעשרות מידי שנה (דברים יג, כב- כג), ובסמוך לצווי זה מצוה התורה לבער בתום שלוש שנים, את התרומות והמעשרות שנותרו לאדם בביתו ולא ניתנו ליעדם (שם כח- כט). 

בפרשת כי תבוא מופיע הציווי של ביעור מעשרות פעם נוספת, ביחד עם ווידוי מעשרות, דהיינו שלאחר ביעור המעשרות מן הבית צריך הבעלים להתוודות בפני הקב"ה שקיים את מצות הביעור כהלכתה (דברים כו, יב-טו). הוידוי הוא אמירת הפסוקים הכתובים בתורה שם. 

השוואת הפסוקים העוסקים בביעור ווידוי מעשר, נמצא שבפרשת ראה מופיע הציווי לבער מעשר כציווי נפרד, ולא מוזכר כלל הציווי על וידוי מעשר, ובפרשת כי תבוא מוזכר הביעור והוידוי אולם התורה לא קושרת זאת למצות הפרשת תרומות ומעשרות. מדוע לא נאמר בפר' ראה ציווי על וידוי, ומדוע בפר' כי תבוא לא נאמר דבר על הפרשת תרומות ומעשרות? כמו כן נראה שהפס: "כי תכלה" (דברים כו, יב), הוא מעין מבוא לפסוקים שאחר כך (יג - טו), שבהם מצוה התורה על הווידוי, ומשמעות הדבר לכאורה שהאזכור של הביעור הוא רק אגב הווידוי, כשהעיתוי של הווידוי הוא לאחר קיום חובת הביעור. מאידך, כשאומר המתוודה "ביערתי הקודש מן הבית", נראה לכאורה שאומר כן משום שהוא כמעיד על עצמו שקיים את המצוה, ומכאן ניתן להסיק לכאורה שהביעור הוא מצוה בפני עצמה.1

יש לחקור בתחילה מהו הגדר של ביעור מעשרות? ישנן שלוש אפשרויות: הראשונה, שביעור מעשרות הוא פרט במצוה הכוללת של הפרשת תרומות ומעשרות. השניה, שביעור מעשרות הוא מצוה בפני עצמה. השלישית, שהוא חלק ממצות הוידוי. לכאורה ניתן לדייק מפרשת ראה שאין מדובר על מצוה בפני עצמה אלא על מצוה שהיא חלק מהמצוה הכוללת של הפרשת תרומות ומעשרות, שכן הציווי על הביעור חותם את הפסוקים המצווים על הפרשת תרומות ומעשרות. אולם בפרשת כי תבוא ניתן לדייק את ההיפך, שכן שם לא מוזכרת מצות הפרשת תרומות ומעשרות כלל והציווי מתחיל עם הביעור ולאחר מכן הוידוי.2 

ברם, יש לבחון לעומק את שלושת האפשרויות:

האפשרות הראשונה, לומר שהביעור הוא רק פרט במצוה הכוללת של הפרשת תרומות ומעשרות - אמנם, מלכתחילה, האדם מצוה להפריש תרומות ומעשרות בזמן ולתת אותם ליעדם, אולם אם הוא התעכב ולא נתנם ליעדם, קובעת התורה זמן מכסימלי - תום השנה השלישית, שממנו ואילך הוא אינו יכול להתעכב יותר. אולם זוהי אינה מצוה בפני עצמה, שכן יש עדיפות לתת את המעשרות בזמן ולא להגיע בכלל לזמן הביעור. לפי אפשרות זאת, הפסוקים שבפרשת ראה הם רצף אחד של מצות הפרשת תרומות ומעשרות ובסופם הביעור שהוא חלק ממצות ההפרשה. לעומת זאת הפסוקים שבפרשת כי תבוא עוסקים במצות הוידוי והציווי על הביעור שבתחילתם הוא רק כדי לציין את העיתוי של הוידוי או את ההכשר לווידוי - כדי שיהיה אפשר לומר "ביערתי הקודש מן הבית וגו'". 

האפשרות השניה, לומר שהביעור הוא מצוה בפני עצמה. אמנם היה עדיף לתת תרומות ומעשרות באופן מיידי אולם אם חל עיכוב, והוא לא נתן אותם ליעדם בזמן, מתגלגלת לידו מצוה קיומית של הביעור. ועל כן בפסוקים שבפרשת ראה מוזכרת המצוה כמצוה שמתקיימת בתום שלוש שנות המעשר. ובפסוקים שבפרשת כי תבוא המצוה מוזכרת בפני עצמה, לפני הציווי על הוידוי. 

האפשרות השלישית היא שהביעור אינו מצוה בפני עצמה אלא חלק ממצות הוידוי. כדי שיהיה אפשר לקיים את מצות הוידוי ולומר "ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו וגו'", צריך לבער את המעשרות לפני כן. ועל כן בפרשת כי תבוא הוא מוזכר לפני הציווי על הוידוי, ולעומת זאת בפרשת ראה הוא מוזכר לאחר הזכרת מצות תרומות ומעשרות, כדי להזכיר את העיתוי של הביעור שבא בתום ההפרשה.

ב. ביעור היא מצוה בפני עצמה

הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בספרו ערוך השולחן העתיד, כותב שהביעור הוא מצוה בפני עצמה:

ולכן שתי מצוות עשה יש בסוף שנה השלישית: מצות ביעור - כלומר שמבער כל המעשרות שיש לו עדיין מכל השנים ואם לא ביערן עובר בעשה. ומצות ווידוי מעשר, וזה אינו וידוי על חטא3, אלא לשון הודאה שמודה שביער כל המעשרות, וגם קצת ווידוי חטא יש שהשהה מעשרותיו. 4

מכאן שהביעור הוא מצות עשה בפני עצמה, ומי שלא קיימה, לא רק שביטל את מצות הפרשת תרומות ומעשרות, אלא עובר בעשה נוסף של מצות הביעור. גם בספר מנחת חינוך הגיע למסקנה דומה שמצות הביעור היא מצוה בפני עצמה והיא לא תלויה כלל במצות הוידוי:

... במצוה זו (הוידוי) נכללת עוד מצוה, היינו ביעור והיא מצוה בפני עצמה, דאפילו באותם שפטורים מן הווידוי מכל מקום חייבים בביעור, כי דין ביעור מבואר בפרשת ראה וכו', ומצוה זו דוידוי היא בפרשת תבוא וכו'. 5 

המנחת חינוך מדייק מהפסוקים שיש שתי מצוות נפרדות: בפרשת ראה מצוה התורה על הביעור כמצוה בפני עצמה, ובפרשת כי תבוא היא מצוה על הוידוי כמצוה בפני עצמה, (ואף הוא סובר שאיזכור הביעור שם בא אגב ציון העיתוי של הוידוי). המנחת חינוך מוכיח את מסקנתו גם מדברי המשנה לגבי המעשה של רבן גמליאל:

מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה, אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, ומקומו מושכר לו, עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף, שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו. אמר רבי יהושע: עישור שאני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו. ונתקבלו זה מזה שכר.6

הראשונים נחלקו בפירוש משנה זו. רש"י שם סובר שהמשנה עוסקת במקרה בו רבן גמליאל עדיין לא הפריש תרומות ומעשרות מן הפירות. אולם ר"ת7 והרמב"ם8 סוברים שמדובר על פירות שכבר הופרשו והגיע זמן ביעור המעשרות, ורבן גמליאל נתן לרבי יהושע שהיה לוי את המעשרות שנותרו לו, ולרבי עקיבא שהיה גבאי עניים את מעשר העני שנותר לו, ואילו רבי יהושע הקנה לרבי אלעזר בן עזריה שהיה כהן את תרומת המעשר מן המעשר שקיבל.9 המנחת חינוך כותב שמעשה זה אירע לאחר תקנת רבי יוחנן כהן גדול שביטל את הוידוי (משנה מעשר שני ה, טו), ועפ"י ר"ת שסובר שהמשנה עוסקת במצות ביעור מעשרות, הרי שהוא ביער מבלי להתוודות. ומכאן מסיק המנחת חינוך שמצות הביעור היא מצוה בפני עצמה ולכן היא לא מתבטלת גם כאשר לא ניתן לקיים את מצות הוידוי. 10

המנחת חינוך מביא הוכחה נוספת שמדובר במצוה בפני עצמה:

וכן בסנהדרין (יא ע"ב) דרבן גמליאל שלח איגרות וכו' דזמן ביעורא מטי וכו', ובימיו לא היו מתוודין, כי נתבטל קרוב לשלוש מאות שנה וכו', חזינן דמצות ביעור היא מצוה בפני עצמה ואין הוידוי מעכב.

לדבריו של המנחת חינוך יש השלכות הלכתיות נוספות. האם נשים חייבות בביעור מעשר? רבי דוד זכות הסתפק בדבר:

מספקא לי אם הנשים מתוודות, אף דאין יכולים לומר "אשר נתת לנו" וכדתנן גבי ביכורים11, דשמא יש לחלק בין "נתת לי" לבין "נתת לנו", דהו"ל כעין מ"ש הפוסקים והביאם הב"י12 דיכולות הנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא "קדשנו וציוונו" כיון שהאנשים נצטוו, וכל שכן במעשרות שהנשים חייבות דיכולות לומר אשר נתת לנו דרצונו לומר לכללות ישראל וכו'. 13

בספר החינוך כתב בפשיטות שנשים אינן חייבות במצות הוידוי: "ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים".14 המנחת חינוך באר את דברי החינוך שם בכך שנשים פטורות משום שאין להם חלק בארץ:

והנה נשים בוודאי פטורות ממצוה זו, דאין להם חלק בארץ, וכו', וכן כתב הרב המחבר כאן דנוהג בזכרים וצ"ע על הרמב"ם שלא כתב זה כאן. 15

על פי זה מסתפק המנחת חנוך אם נשים יהיו חייבות במצות ביעור מעשרות, משום שמדובר בשתי מצות נפרדות, ואולי בביעור בכל זאת יהיו חייבות. מאידך מצות ביעור תחומה בזמן, ואולי היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות: 

ולא נתבאר אם נשים חייבות בביעור, דבוידוי אינן חייבות וכו', אך ביעור אינו תלוי בוידוי כמו שכתבתי לעיל, וצד הספק, דהוי לה מצות עשה שהזמן גרמא, דהיא רק ברביעית ובשביעית, א"כ אפשר דנשים פטורות, אך אם נאמר דגם אחר זמן לא נפקעה מצות ביעור הויא לה שאין הזמן גרמא וכו' וצ"ע.16

המנחת חנוך לא מכריע את הספק, אולם ברור שיסוד הספק נובע מעצם הגדרת הביעור כמצוה בפני עצמה. 

ג. שיטת הרמב"ם  

1. ביעור אינו מצוה בפני עצמה, אלא הכשר למצות וידוי

לעומת הסוברים שמצות הביעור היא מצוה בפני עצמה, נראה ששיטת הרמב"ם היא שהביעור אינו מצוה בפני עצמה, שכן בספר המצוות, מנה הרמב"ם רק את מצות הווידוי, ולא מנה את מצות הביעור:

שצונו להתודות לפניו יתעלה בהוצאת משפטי המעשרות והתרומות ולהתנקות מהם במאמר גם כן כמו שאנו נקיים מהחזיק בהם בפועל. 17 וזהו שנקרא וידוי מעשר.18 והצווי בזה באמרו יתעלה: "ואמרת לפני ד' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה וגו'", וכו'. 19

ניתן לדייק מהרמב"ם שלא מנה את מצות הביעור אלא רק את מצות הוידוי, שהוא סובר שיש רק מצוה אחת והיא מצות הוידוי. על כך יש לשאול האם לדעת הרמב"ם הביעור אינו מצוה עצמאית אלא סניף של מצוה אחרת ועל כן לא מנאה הרמב"ם, או שהיא מצוה בפני עצמה אלא שעל פי הכללים של מניין התרי"ג, אותם הוא ניסח בשרשים20, אין למנותה כאחת מתרי"ג המצות, מפני שהיא נמנית כחלק ממצוה אחרת.21 ההבדל שבין שתי האפשרויות הוא, שאם היא אינה מצוה עצמאית כלל יהיו לכך השלכות הלכתיות, ואם היא מצוה עצמאית, רק שלא ניתן למנותה כאחד מן התרי"ג בדרך כלל אין לכך השלכות הלכתיות. וכן יש לשאול על הרמב"ם, שלכאורה היה צריך למנות דווקא את מצות הביעור ולא את מצות הוידוי, מפני שעפ"י ניסוחו של הרמב"ם נראה שמצות הוידוי נכללת במצות הביעור. הרמב"ם כתב שעניינה של המצוה היא לגרום להגעת המעשרות ליעדם, ולהיות "נקיים מהחזיק בהם בפועל",22 והוידוי הוא לכאורה רק פרט - אמירה המבטאת שהמצוה אכן התקיימה, "להכריז על עצמנו שאנו נקיים ומשוחררים מהם"23. אם כן, מדוע הרמב"ם מונה את מצות הווידוי שהוא פרט במצוה, ואינו מונה את מצות הביעור שהוא לכאורה עיקר המצוה? וכן יש לשאול על פי שיטת הרמב"ם כיצד יבוארו הפסוקים המצווים על הביעור. שאלה נוספת שאל המנחת חנוך, על פי שיטתו, שהוכיח שמצות הביעור היא מצוה בפני עצמה, והיא קיימת גם כאשר לא ניתן לקיים את מצות הוידוי, ועל כן הקשה על הרמב"ם מדוע לא מנה את הביעור כמצות עשה בפני עצמה:

והנה הביעור מצוה בפני עצמה כמו שכתבתי (אות א'), אך הוידוי לא היה אלא אם כן ביער, וכל זמן שיש מתנות בידו אינו מתוודה, כאשר יבואר בסמוך בס"ד. ואיני מבין מדוע לא מנו הר"מ וסיעתו מוני המצוות מצות ביעור למצות עשה בפני עצמה, כי היא מצות עשה ואינו תלוי בשום דבר וצריך עיון כעת.24

המנחת חינוך נשאר בקושייתו על הרמב"ם בצריך עיון, אולם נראה לומר שהקושיה היא התירוץ: הרמב"ם סבר שהביעור אינו מצוה בפני עצמה. 

המעין ברמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי, יווכח שהרמב"ם הוא שיטתי ואיננו מזכיר אף פעם את מצות הביעור כמצוה בפני עצמה. בהגדרת המצוה כותב שם הרמב"ם:

מצות עשה להתודות לפני ד' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר.25

הרמב"ם איננו מזכיר את מצות הביעור. כך גם מתבאר מפסקו של הרמב"ם שם בהמשך:

ז. אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מן המתנות, שכן הוא אומר בוידוי בערתי הקדש מן הבית, וערב יום טוב האחרון היה הביעור ולמחר מתודין. 

ח. כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, מעשר עני נותנו לעניים, נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן ה"ז מבערן ומשליך לים או שורף, נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו, נשאר אצלו בכורים הרי הן מתבערין בכל מקום.26 

ניתן אולי ללמוד שהביעור - והוצאת כל המתנות, הוא אינו מצוה בפני עצמה, אלא רק "הכשר מצוה" לכך שיהיה ניתן להתוודות. אם הרמב"ם היה סובר שיש מצוה עצמאית בביעור, היה צריך להקדים את הלכה ח שבה מבאר כיצד מבערים, להלכה ז ששם מבאר את אופן הוידוי. ועוד , היה לו לרמב"ם לכתוב בהלכה ח: "כיצד מבערין", או בסוף ההלכה ש: "אם ביער קיים מצוה". וכן ניתן לדייק מלשון הרמב"ם בהלכה ז, שאם הביעור היה מצוה בפני עצמה, היה עליו להקדים ולבאר את חובת הביעור ולאחר מכן לכתוב "ולאחר שביער מתודה", אולם הוא כתב: "אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מן המתנות", דהיינו שהענין העיקרי הוא המצוה להתוודות, אולם לא ניתן לקיים את המצוה להתוודות ולומר "ביערתי הקודש מן הבית" כל זמן שנשאר אצלו אחת מן המתנות. 

דוגמה בולטת נוספת בדברי הרמב"ם הוא, שינוי מלשון המשנה. המשנה מבארת שחובת הביעור חלה רק משהגיעו הפירות לעונת המעשרות:

אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור.27

אולם הרמב"ם ניסח את ההלכה בלשון שונה מלשון המשנה:

פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין אותו להתודות ואינו חייב לבערן. 28 

למעבר לחלק ב'