מטבע של מעשר שני שלא נפדה בזמן ביעור מעשר - חלק ב'

ג. ביטול מטבעות מעשר-שני שנתערבו  

השאלה היא: האם ניתן להשוות תערובת מטבעות מעשר שני לאחר הביעור, לתערובת פירות מעשר שני לאחר הביעור, ולנהוג ע"פ הפתרון שהובא לעיל. או שמא דינם כדבר חשוב שאינו בטל, אשר מונע את הפיתרון של ביטול ברוב, לדעות שלא מועיל פדיון מעשר שני לאחר הביעור.

שאלה זו נידונה בפוסקים אודות מטבעות שקנו בהם פירות שביעית, וחלה על המטבעות קדושת שביעית כמבואר במשנה (שביעית פ"ח מ"ז). לדעה שאין דיני ביטול במטבעות, נוצר מצב שבזמן השביעית כל המטבעות בארץ נחשבים לכאורה כתערובת של מטבעות הקדושים בקדושת שביעית. כיוון שאותם אנשים העושים סחורה בפירות שביעית, גורמים למטבעות הקדושים בקדושת שביעית להגיע לציבור כעודף בחנויות או בבנקים וכדו', ומעבירים על ידי כך דמי שביעית לסוחרים ולצרכנים. 

בשו"ת מנחת יצחק חלק ו סי' קכט, כתב שלא שייך ביטול ברוב במטבעות של שביעית, והביא את דברי התוס' (מעילה כא ע"ב ד"ה פרוטה) שדנו בדברי המשנה (שם): 

נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר, פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה - מעל, דברי ר"ע. וחכמים אומרים: עד שיוציא את כל הכיס. 

והקשו התוס' (שם) מדוע חלים כאן דיני מעילה, הרי המטבע של ההקדש בטלה בתוך שאר מטבעות החולין שהיו בכיס?! ואף שניתן לפדות את המטבע, ומדרבנן דבר שיש לו מתירין אינו בטל, עדיין קשה שהרי דין דבר שיש לו מתירין הוא חומרא מדרבנן, וכיצד ניתן לומר שאם הוא משתמש במטבע שנתערבה הוא יעבור על איסור מעילה מן התורה?! ותירצו התוס' (שם) שני תירוצים: "דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול. אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל".

ההבדל בין שני התירוצים: לפי התירוץ הראשון אכן מטבע בטלה ברוב, ורק שם לא היה רוב חולין כנגד המטבע של ההקדש. לעומת זאת לפי התירוץ השני גם אם היה רוב חולין המטבע לא בטלה כיון שהיא חשובה ולכך אינה בטלה.3 

אמנם למעשה צירף בשו"ת מנחת יצחק, כמה צדדים להקל לגבי תערובת של דמי שביעית. צד אחד להקל הוא שדין המטבעות שלנו דינם כשטרות, כפי שכתב בשו"ת עונג יו"ט סי' קב, בשם שו"ת חתם סופר יו"ד סי' קלד. טעמו שבימינו גם למטבעות אין ערך מסחרי לפי שווייה העצמי של המתכת שממנה הם נעשו, כי אם לפי הערך שטבוע עליהם. משום כך גם לעניין שביעית קיימת סברא להקל שכמו שבשטרות אין קדושת שביעית הוא הדין במטבעות. אלא שבשו"ת עונג יו"ט (יו"ד סי' קב) חולק על החתם סופר (שם), לפיכך לא רצה המנחת יצחק (שם) להסתמך על זה כסברא בלעדית.

אולם בשו"ת מנחת שלמה א סי' מה, כותב שייתכן שכל המחלוקת היא על מטבעות שיש להם ערך עצמי אך פחות מערכם הנקוב, לכן קיים דיון האם הם דומים לשטרות או לכסף. אולם המטבעות של ימינו אין שום ערך לשווי המתכת שלהם, וערכם הוא רק מחמת היותם הילך חוקי מבחינת חוקי המטבע, לכך יתכן שאינם מוגדרים כדבר חשוב לכו"ע, והם בטלים ברוב. 

סיבה נוספת להקל במטבעות של שביעית כותב המנחת שלמה (שם) שיתכן שרק במטבע של הקדש קיים הדין שמטבע אינה בטלה, אך מטבעות של שביעית שנתערבו הן בטלות. בדבריו הוא מתבסס על ההלכה שנפסקה בשו"ע (יו"ד סי' קא סעי' ב) שהדין שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה "אלא אם כן איסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר וחלב, אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ששים לבטלו... אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד".

לדעתו ניתן לחלק על פי סברא זו, בין מטבע הקדש למטבע שיש בה קדושת שביעית. מטבע הקדש, איסורה הוא מחמת עצמה שהרי היא ממון של הקדש, ולכן אינה בטלה מחמת חשיבותה. לעומת זאת מטבע של שביעית היא ממון הדיוט, וחלה עליה קדושת שביעית, כיוון שניתן לממש בה את דין "לאכלה" האמור בשביעית, על ידי שקונים בה דברי מאכל שיאכלו אותם בקדושת שביעית. לכן אף אם נאמר שגם מטבע של ימינו היא דבר חשוב, מכל מקום מטבע של שביעית אין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דבר אחר שכביכול "בלוע" בה. 

אך לענ"ד אין זה מיישב את המקרה הנידון בשאלה העומדת לפנינו, כיון שכאן מדובר על מטבעות של מעשר שני, ומעשר שני פסק הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי ג, יז, וכד,4 שהוא ממון גבוה, ולפי האמור לעיל הוא אינו יכול להיבטל כיון שהוא כדבר שאיסורו מחמת עצמו, וכן זהו ממון של מעשר שני שלכאורה לא שייך בו דיני ביטול.

ובאמת המנחת שלמה (שם) מביא סברה נוספת להקל גם במעשר שני, ולפיה כל מה שכתבו התוס' (מעילה שם) שאין ביטול למטבע הוי דווקא בהקדש, ולא בשאר דברים:

דאפשר שמטבע לא הוי דבר חשוב כיון דהאי כללא דדבר חשוב לא בטיל הוא רק מדרבנן,5 וגם דבר זה דמטבע הוה ליה דבר חשוב לא נזכר בתוס' אלא בשל הקדש, לכן אפשר דהבו דלא להוסיף על זה. 

המנחת שלמה א סי' מה, לא רצה להסתמך על סברות אלו להקל לעניין שביעית, כיוון שבתערובת של פירות שביעית יש חיוב לאכול את כל התערובת בקדושת שביעית, גם בפירות שאינם מוגדרים כדבר חשוב. 

אולם במקום אחר (שם סי' סז) משמע מדבריו שקיימים גדרי ביטול על תערובת של מטבעות. בדבריו (שם) הוא דן בשאלה: כאשר חיללו מעשר שני על שווה פרוטה ממטבע חולין ששוויה רב, האם שייך לומר שרוב החולין שבמטבע מבטל את השווה-פרוטה שנתקדש בקדושת מעשר שני, ואז חוזרת המטבע להיות מטבע של חולין, ואין לה דין "מעות הראשונות".6 מסקנתו שמטבע זו ממשיכה להיות קדושה בקדושת מעשר שני, כיוון שלא שייך לבטל מעשר שני ברוב חולין שבאותה מטבע, משום שלא שייך לומר שחלק מסוים בה כולו חולין וחלק אחר כולו מעשר, אלא בכל המטבע קיימת שותפות של חולין ומעשר שני. אולם אם נתערבו מטבעות של מעשר שני ברוב חולין כותב המנחת שלמה (שם) באופן פשוט שחלים עליהם דיני ביטול. את דבריו (שם) סתם ולא פירש, מדוע נפשט ספיקו שנסתפק (שם סי' מה). 

נראה לומר שדעתו היתה להקל כיוון שדין זה שמטבע אינה בטלה שנויי במחלוקת; שהרי לפי התירוץ הראשון שביארו התוס' (מעילה כא ע"ב) פרוטה של הקדש אכן יכולה להיות בטלה ברוב חולין, והסיבה שר"ע מצריך להביא אשם תלוי, כיוון שהיתה שם רק פרוטה נוספת שהיא חולין ולא היה לפרוטת ההקדש רוב של חולין לבטל אותה. 

כך גם נראה שסובר השטמ"ק (מעילה שם כא ע"ב על הגליון אות כא) שהביא כראיה לתירוץ זה את דברי התוספתא (מעילה פ"ג ה"א):

פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאומר פרוטה מן הכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מביא אשם תלוי ואת השניה מביא אשם ודאי דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין מביא אשם תלוי אלא על דבר שיש בו כרת ושגגתו חטאת.

וכתב על כך השטמ"ק (שם כא): "והכי משמע בתוספתא דקתני והשנייה משמע דליכא אלא שנים".

נראה שכוונת השטמ"ק (שם) להוכיח מלשון התוספתא שדוקא במקרה שיש שתי מטבעות בלבד שאחת הקדש, אין דיני ביטול. אך אם יש שתי מטבעות חולין או יותר, ומטבע אחת הקדש אין בה דיני מעילה כיוון שהיא בטלה ברוב. 

ראייתו היא מכך, שהעובדה שרק על הראשונה מביא אשם תלוי ועל השניה אשם ודאי מובנת רק אם נבאר שיש כאן שתי מטבעות. שהרי כשהוציא את הראשונה מביא אשם תלוי, משום שאין עדיין ודאות שהשתמש בפרוטה של הקדש, ורק כשהוציא את השניה מביא אשם ודאי, כיוון שברור לנו שהוא מעל שהרי הוציא את כל הפרוטות שהיו בכיס. אולם אם היו באותו כיס עוד פרוטות, דין זה אינו מובן שהרי גם כשהוציא את השניה הוא היה צריך להביא אשם תלוי עד שיוציא את הפרוטה האחרונה שבכיס.

יתכן שעל סמך זה הכריע המנחת שלמה חלק א סי' סז, שמטבע של מעשר שני שנתערבה חלים בה דיני ביטול.7 

סיכום ולמעשה

מטבע של מעשר שני שלא קיימו בה מצות ביעור מעשרות, לכתחילה יש לשוחקה או להטילה לים הגדול, ולא לפדותה, כיון שדעת הרבה פוסקים שלא ניתן לפדות מעשר שני לאחר זמן ביעור מעשרות.

אולם מטבע של מעשר שני שלא קיימו בה מצות ביעור מעשרות השנה, ונתערבה ברוב מטבעות של חולין. ניתן לצרף שתי סברות להתיר את פדיונה: האחת שיש המקילים לפדות מעשר שני גם לאחר זמן הביעור, ואף אם נאמר שלא ניתן לחלל מעשר שני אחר הביעור, מסתבר שהמטבע בטלה ברוב המטבעות של חולין, משלושה נימוקים:

א. לדעת חלק מההסברים בגמ' (מעילה כא ע"ב) גם במטבע של הקדש שייכים דיני ביטול ברוב.

ב. גם לסוברים שמטבע של הקדש היא דבר חשוב, יתכן שמטבע של שביעית או של מעשר שני היא בטלה.

ג. יתכן שלכו"ע מטבעות שבזמנינו אינן מוגדרות כדבר חשוב והן בטלות ברוב.

למעשה יש לקחת סוכר בשווי חמש אג' להניחו בכלי (כף, כוס וכדו') ולומר: "המעשר-שני שבאחת מהמטבעות שלפניי, מחולל בתוספת רבע מערכו על סוכר זה". לאחר מכן ישפוך את הסוכר לתוך הכיור, וימיסנו תחת מים זורמים לכיור, מבלי לגעת בסוכר. לאחר החילול, רשאי הוא להשתמש במטבע זו לשימושים של חול, אך רצוי שלא להשתמש במטבע זו לחילול מעשר שני בפעמים אחרות.8

*. הרב אהוד אחיטוב, "מטבע של מעשר שני שלא נפדה בזמן ביעור מעשרות", אמונת עתיך, 41 (תשס"א), עמ' 32-40.  

1. 1. לענין פירוט דיני חילול מעשר שני עי' התורה והארץ, חלק ה, עמ' 32-34.
2. 2. אמנם לכאורה לפי מה שפסק הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי ב, ד, שבזה"ז שניתן לחלל לכתחילה שווה מנה על שווה פרוטה אם כן גם בזה"ז יש רווח במעשה החילול, אך נראה בפשטות כפי שנראה מדברי הרמב"ם עצמו שחידוש זה מקורו בדברי הגאונים וכוונתו לדברי השאילתות (שאילתא ק) בנוגע לחילול נטע רבעי בזה"ז. ומשום כך כתב שמידת חסידות שגם בזה"ז לחלל מעשר שני בשוויו. ועי' בפירוש הרא"ש (מעשר-שני שם) ובדברי התבונה (הוצאת מכון מוצל מאש שם סוף ה"ג ד"ה מ"ט דבית שמאי).
3. 3. החידוש שיוצא מדברי התוס' (שם) שבשאר הדברים שאין להם ביטול מחמת חשיבותם, זוהי חומרא מדרבנן כמו בריה שאינה בטלה אפילו באלף וכן חתיכה הראויה להתכבד, וכן דבר שבמנין שאינו בטל. ואילו כאן יוצא שאדם חייב בקרבן מעילה על שימוש במטבע שבאופן עקרוני היו צריכים לחול עליה דיני ביטול, אך כיוון שהיא חשובה אינה בטלה.
4. 4. וכן פסק הרמב"ם במקומות נוספים. בהל' מעשר שני ה, יא; ז, יט; ט, ב.
5. 5. מה שכתב להקל על סמך הסברא שהכלל שדבר חשוב אינו בטל זהו רק מדרבנן, אכן זו דעת הש"ך (יו"ד סי' קא ס"ק ב) וכן האריך הפר"ח (סי' ק ס"ק ג) להוכיח שדין חתיכה הראויה להתכבד וכל הדברים שאינם בטלים, זהו רק מדרבנן, כיון שמן התורה הולכים אחר הרוב, אולם גם הפר"ח (שם ד"ה אמנם) דייק מדברי התוס' (מעילה שם) שס"ל שדין זה שדבר חשוב אינו בטל הוא דין תורה. זאת מדברי התוס' (שם) המבארים מדוע לדעת ר"ע הוא מביא אשם תלוי, ולא אומרים שהמטבע התבטלה משום שדבר חשוב אינו בטל. ואם הדין שדבר חשוב אינו בטל זהו רק מדרבנן, הרי יוצא שהוא מביא חולין בעזרה, ועיי"ש שדן בדבריהם. החסדי דוד על התוספתא (מעילה פ"ג ה"א) ביאר שאכן ס"ל לתוס' מעילה כא ע"ב ד"ה פרוטה, בתירוצם השני, כפי שביאר המאירי בביצה לח ע"ב סוף ד"ה הכי גרסינן, את טעם הדין שאם נתערב ככר של אחד עם ככרות של אחר, לא אומרים שכל הככרות הם של בעל רוב הככרות. משום שלא שייך לומר שממון של השני יתבטל ברוב הממון של הראשון. והוא הדין לא שייך לומר שפרוטה של הקדש תתבטל מן התורה בתוך ממון של חולין. ועי' גם שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנח, הדן באריכות בשיטת התוס' והרמב"ם. ועי' חזון יחזקאל (מעילה פ"ג בחידושים שם אות א). אולם מתוך דברי המנחת שלמה (שם) נראה שגם הדין שמטבע שנתערבה שאינה בטלה זהו רק מדרבנן.
6. 6. הנפק"מ לספק זה הוא שאם לאדם יש מעשר שני שאין בו שווה פרוטה נאמר בגמ' שהוא יכול לחלל אותו רק על "מעות הראשונות" היינו מטבע שחיללו עליה קודם לכן מעשר שני ונשאר בה חלק של חולין. ועי' התורה והארץ חלק ד עמ' 219-233.
7. 7. פשוט שהדברים אמורים כשאין אפשרות של פדיון כמבואר לעיל.
8. 8. הסברא היא שאף אם מקילים בדבר הרי לדעות שלא ניתן לחלל על מטבע זו אלא יש מצוה לאבדה, וכמו כן שהמטבע לא נתבטלה באחרות, נמצא שכל החילולים שהוא יעשה על המטבע הזו, אינם תופסים לאותן דעות. לכן מהיות טוב אף שניתן להקל להשתמש במטבע זו, אך לא לחלל עליה פעמים נוספות.

למעבר לחלק א'