וידוי מעשר ואזכרת שם שמים - חלק ב'

ג. ביטול הוידוי בתחילת בית שני

במשנה במעשר שני ה, טו נאמר: "יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר". מיהו אותו יוחנן כהן גדול ומדוע ביטל את מצות וידוי המעשרות?

הרמב"ם בפירוש המשנה שם:

לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן ככל מצותך אשר צויתני, כי ה' אמר לתת מעשר ראשון ללוים, והם היו באותו הזמן נותנים אותו לכהנים, וזה בגזרת בית דינו של עזרא הסופר, לפי שכשעלה עזרא לא עלו עמו הלוים כמו שנתבאר באמרו: "ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם" (עזרא ח,טו), קנס את הלוים שלא ינתן להם מעשר אלא ינתן לכהנים. 

וברמב"ם הלכות מעשר ט, א כתב עוד: 

בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו ב"ד הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישין אותן, לפיכך גזרו שלא יהא נאמן על המעשרות אלא אנשים נאמנים, אבל עמי הארץ פירותיהן ספק ואין נאמנין לומר מעושרין הן וזהו הנקרא דמאי. 

הכסף משנה כאן כותב שהרמב"ם הדגיש שמדובר כאן על "יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק" על מנת שלא נטעה ונאמר שהכוונה ליוחנן הורקנוס שבסוף ימיו היה צדוקי. מדובר על תחילת בית שני שאז גזר עזרא הסופר על הלווים שלא ינתן להם מעשר ראשון. מלבד זאת, היו רבים שלא נזהרו בהפרשת מעשרות, ולכן לא הייתה אפשרות להתוודות. לא ניתן לומר בוידוי שהמצוה קוימה כהלכה שהרי מעשר ראשון לא ניתן ללוי, ועוד שרבים כלל לא הפרישו מעשרות.

בפירוש "מלאכת שלמה" על המשנה מביא פירושים אחרים, האחד מסביר שמדובר על יוחנן ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמונאי היה, ויש אומרים שהוא ינאי או יוחנן בן מתתיה. כך כותב הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים. 

יתכן שדבר זה תלוי במחלוקת בירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ה, האם מעשה זה של יוחנן היה ראוי לשבח או לגנאי. 

מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמרה מהן לגנאי ומהן לשבח דאמר רבי יוסי בשם רבי תנחום בר חייה רבי חזקיה רבי אלעזר בי רבי יוסי רבי תנחום בר חייה בשם רבי יהושע בן לוי בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים שליש למכרי כהונה ולוייה ושליש לאוצר ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלם ...משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתירה היו נוטלין אותן בזרוע והיה ספיקן בידן למחות ולא מיחה והעביר הודיית המעשר וזו לגנאי. 

נחלקו בזה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. לדעת רבי יוחנן המעשה היה חיובי כיון שבדקו ובהרבה מקומות לא הפרישו מעשרות. לדעת ריש לקיש המעשה היה חיובי כיון שעזרא תיקן שלא יתנו מעשר ראשון ללוי, ואילו לדעת רבי יהושע בן לוי, אין צורך לבטל מצוה מן התורה, העובדה שמעשר ראשון עבר לכהן זו תקנת חכמים ואינה פוגעת באפשרות להתוודות, ואילו העובדה שרבים אינם מפרישים אינה צריכה להביא לביטול הוידוי.

נלע"ד שרבי יוחנן הולך לשיטתו, כיון שמצות וידוי קשורה לא רק להזכרת שם שמים אלא גם להזכרת מלכותו של ה', אין טעם לקיימה כשרוב העם אינו מפריש תרומות ומעשרות, מצוה זו אינה מתקיימת בפועל על ידי רוב הציבור ומלכות ה' אינה מתגלית וזו הסיבה שלדעת רבי יוחנן, יוחנן כהן גדול ביטלה, והדבר התרחש בתחילת בית שני. תקנה זו נדרשה לשבח, זה היה שיקוף של המצב בבית שני.

לעומתו, לדעת רבי יהושע בן לוי הדבר היה בימי החשמונאים שהפכו להיות צדוקים, והם רצו לקחת את כל המעשרות לעצמם, כולל מעשר שני ועני, וגם עשו זאת בכח הזרוע, יוחנן הורקנוס לא הצליח להשתלט על המצב, בו נעקרה מצות הפרשת תרומות ומעשרות כהלכתה, והפתרון למצב זה היה לבטל את מצות הוידוי, שלפחות לא יהיה קטרוג על המתוודים שרובם לא עמדו בקיום המצוה.

בירושלמי מתוארת האנרכיה בירושלים בנושא זה, שהובילה בסופו של דבר לביטול וידוי המעשר. יוחנן כהן גדול היה בידו למחות במציאות מקולקלת זו ולא עשה כך, אלא השלים עם המצב ואפילו ביטל את וידוי המעשרות. תיאור זה תואם את יוחנן הורקנוס בנם של ינאי המלך ושלומציון המלכה, שהיה מאד חלש בהנהגתו, והוא זה שבגלל חולשתו הורדוס ואביו אנטיפטרוס השתלטו על בית חשמונאי, ומאז רבתה השחיתות בארץ עד חורבן הבית השני.

בתחילת ימי בית שני, למרות שגם לדעת רבי יהושע בן לוי רבים לא היו מפרישים, עדיין המצוה קיימת (אמנם מדרבנן) אבל מי שמקיימה יכול להתוודות ואין סיבה לבטל את הוידוי, ולכן היה גנאי בביטול מצוה זו בתקופת החשמונאים.

ד. איזכור שם שמים בבית שני  

בגמרא במכות כג ע"ב נאמר:

א"ר יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם, [אלו הן:] מקרא מגילה, ושאילת שלום [בשם], והבאת מעשר. 

שאילת שלום בשם תוקנה על ידי בועז שבירך את הקוצרים: "ה' עמכם" (רות ב,ד). בבית שני אנו מוצאים ארבע הנהגות הקשורות לביטול אזכרת שם שמים, האחת היא ביטול אזכרת שם שמים בשטרות. בגמרא בראש השנה יח ע"ב נאמר (ע"פ מגילת תענית): 

וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. 

גם כאן כמו בוידוי מעשר, מדובר בימי יוחנן כהן גדול. אלא שכאן חכמים הם אלו שביטלו את אזכרת שם שמים כיוון שהדבר עלול להביא לבזיון שם שמים. 

ההנהגה השניה מובאת בתוספתא בסוטה יג, ח:

[משמת] שמעון הצדיק נמנעו אחיו מלברך בשם.

ההנהגה השלישית היא שהכהן הגדול ביום הכיפורים היה אומר את שם השם בלחש. כך דברי הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים ב, ו: 

כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים.

ההנהגה הרביעית היא העלמת שם שמים מהעם ומסירתו רק לאנשים ראויים, וזה לשון הגמרא בקידושין עא ע"א:

ת"ר: בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים. תניא, אמר רבי טרפון: פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן, והטיתי אזני אצל כהן גדול, ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים. אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות, אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו; וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. 

נראה שבכל נושא הייתה סיבה נקודתית מדוע לבטל איזכור שם שמים, אבל המכלול מלמד על המצב הרוחני הירוד שהיה בימי בית שני. העובדה שארון הברית לא היה בימי בית שני כיוון שנגנז, ורוב עם ישראל לא עלה לארץ ישראל, והכהנים רובם היו צדוקים, מציאות זו יצאה מן הכח אל הפועל בביטול אזכרת שם שמים.

גם ביטול וידוי מעשר מצטרף להנהגות אלו, שהרי וידוי מעשר הוא לכל הדעות לכתחילה "לפני ה'", ובמציאות רוחנית ירודה הוא עלול להוות קטרוג, כפי שאומר התלמוד הירושלמי, במעשר שני פ"ה ה"ה על השאלה:

ויתודה? אמר רבי הילא כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי והוא לא עשה .

הראי"ה קוק, בשו"ת משפט כהן סימן נו, מכריע מסיבה זו שלא אומרים וידוי מספק כי הוא עלול להפוך לקללה:

ויש להסתפק בספק וידוי אי הוי לחומרא או לקולא, דלכאורה הי' ראוי לדמות לספק ק"ש למ"ד ק"ש דאורייתא, דחוזר וקורא, אמנם י"ל דבעי טעמא בכל אותם שדקדקו חז"ל שלא יקרא מי שאינו מחויב, ומזה נראה קצת שהוא איסור, ולכאורה קשה לא יהי' אלא כקורא בתורה, כדאמרי' בק"ש הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. ולע"ד י"ל כדאמרינן בירושלמי לענין הזכרת גשם שלא בזמנו דהוי סימן קללה, לא דמי מאן דמצלי ומיקל למאן דלא מצלי ולא מיקל (תענית פ"א ה"א), כי ענין הנראה לקללה ח"ו בתפילה הוא דבר מסוכן מאד, והנה חז"ל אמרו (בירושלמי דמע"ש פ"ה ה"ה) כל השקפה שבמקרא לרעה וכאן אומרים השקיפה משום גודל כחן של מת"ע, וע"כ צריך דוקא שלא יהי' בה שום עכוב כלל, ומה"ט י"ל דמספק לא יתודה. 

ביטול וידוי המעשר בבית שני דומה למה שחז"ל אומרים בסוטה מז ע"א:, "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה", "משרבו המנאפין פסקו המים המרים".

מול מציאות זו של העדר שם שמים, באו חכמים בימי בית שני ותיקנו שאדם יהיה שואל בשלום חבירו בשם, וכך אומרת המשנה בברכות פ"ט מ"ה:

והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם שנאמר: "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'" (רות ב, ד). ואומר: "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו, יב), ואומר: "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג, כב), ואומר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו). ר' נתן אומר: הפרו תורתך, עת לעשות לה'. 

תקנה זו מובאת במשנה בסמיכות לקלקול המינים במקדש שאמרו שאין עולם אלא אחד, ולכן נראה שהיא באה כחלק מן המאבק במינים. חכמים אמנם חששו שבמצב רוחני כה ירוד, עלול שם שמיים להיות מבוזה, לכן השתמשו בפסוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" כמקור לכך שבכל זאת יש לתקן תקנה זו.

סיכום

וידוי מעשרות מקביל למצות הוידוי שהיא מצות התשובה כל השנה וביום הכיפורים, כששיאה היה בבית המקדש על ידי הכהן הגדול, אלא שבניגוד לוידוי של תשובה ויום הכיפורים שעיקרו הוא בין אדם למקום, וידוי מעשרות הוא "לפני ה'" אם כי נושא הוידוי הוא בעיקר חיוביו של האדם למשרתי השם ולעניים. 

העמידה לפני ה' גוררת בעטיה הזכרת שם השם, בוידוי הכהן ביום הכיפורים הזכרה זו היתה מרכזית, בוידוי מעשרות המתודה מזכיר את העובדה שלא שכח להזכיר שם שמים בעת שנתן את המתנות. 

חיוב זה של הוידוי על הזכרת שם השם, מהווה מקור לחיוב להזכיר את השם בעת שמברכים את השם על הנאה או מצוה, ובכלל בברכות.

הזכרת שם שמים מבטאת את הקרבה לה', ואת העובדה ששם שמיים מתגלה בעולם. כשעם ישראל היה במצב רוחני טוב אזכרת שם שמים היתה שכיחה, ואילו בעת ירידה רוחנית שם שמים נעלם או שנאמר בצנעה. במקביל גם מצות וידוי מעשרות עברה לשעה ולא לדורות, ברמב"ם המצוה מופיעה במתכונתה.

לקראת בנינו של הבית שלישי, בתקופתנו זו, יש מקום לחזור ולהקפיד על מצוה זו מתוך ערגה לכך ששם שמים יהיה שגור על פינו, ונזכה לשמעו בבית המקדש מפי הכהנים בברכתם ומפי כהן גדול ביום הכיפורים בעז"ה. 

למעבר לחלק א'