דיני חילול מעשר שני

[1] עפ"י דברים (יד כה) "וצרת הכסף בידך", ודרשו (ב"מ מז ע"ב, נד ע"א): "לרבות כל בעלי צורה", כלומר שצריך לחלל דוקא על מטבע ולא על כסף גולמי. וכך פסק הרמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ט).

לענין חילול על שטר כתב החזו"א (דמאי סי' ג ס"ק יב ד"ה ונראה) שאף שהיה מקום להשוות את שטר הנייר למטבעות שלנו, שערכם הנקוב שווה הרבה יותר משווי המתכת עצמה, מ"מ "אין עושין מעשה בדבר שלא שמענו מרבותינו". וכ"כ המעשר והתרומה (פרק א' הער' סז).

ומה שכתב שאף בדיעבד אין מועיל חילול על שטר, הוא עפ"י שו"ע (יו"ד סי' שה סעי' ג), שפדיון בכור על שטר אינו תופס אפילו בדיעבד. ואף שבשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קלד ד"ה והנה לפי"ז) הקל לחלל על שטרי כסף, היות וגופם ממון כמו מטבעות, כתב הפת"ש (ס"ק ז) שלדעת השו"ע בפדיון בכור הדין שונה אף בדיעבד, ומסיק מכך הראשל"צ שליט"א שהוא הדין בפדיון מע"ש.

[2] מלשון הרמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ט) והשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קלח) משמע שצריך שהמטבע תהיה דווקא מכסף. וכן כתבו הרדב"ז (ד"ה ואין פודין) וערוה"ש (סי' קכה סעי' י) בדעת הרמב"ם. וכתב בארץ חיים (סיתהון, יו"ד סי' שלא סעי' קלח) שיש לנהוג כן לכתחילה אף בזמן הזה.

[3] אין לחלל מטבע שחיללו עליה מע"ש של טבל על מטבע אחרת, אך בדיעבד הדבר תופס: ב"מ (מה ע"א), ירושלמי (מע"ש פ"ב ה"ג), רמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ה) ומהר"י קורקוס (שם). ורק במע"ש של דמאי התירו לעשות כן לכתחילה: דמאי (פ"א מ"ב), רמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ח), ועי' מהר"י קורקוס (שם פ"ו ה"ב). אולם הלח"מ (מאכ"א פ"י הי"ז) כתב שכל חילול מע"ש שמועיל בדיעבד בזמן שביהמ"ק היה קיים מותר בזה"ז לכתחילה, ולכן בזה"ז מותר לחלל על מטבע אחרת גם בטבל ודאי, וכ"כ המעשר והתרומה (פ"א סעי' מו והע' סט) בשם הרב קוק זצ"ל. ועי' חזו"א (דמאי סי' ג ס"ק יב ד"ה ובזה"ז עכשיו). העדיפות לחלל את מטבע הכסף על מטבע נחושת היא עפ"י המשנה (מע"ש פ"ב מ"ו), וכפי שפסק הרמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ז).

[4] דין זה מבוסס על מספר עקרונות:

א. ניתן לחלל מע"ש על פירות חולין: תוספתא (מע"ש פ"ד ה"ב), רמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ב), שלא כדעת הראב"ד (שם). ועי' רדב"ז (שם) וכס"מ (שם וכן בה"ט) שביארו את שיטת הרמב"ם.

ב. לדעת הגר"א (יו"ד סי' רצד ס"ק כד) בזה"ז מותר לחלל מין על שאינו מינו, משום שבין כך אין פירות המע"ש נאכלים, ואין בזה הפסד מע"ש. ועי' לח"מ (מאכ"א פ"י הי"ז).

ג. עדיף לחלל על פרי שלא הוכשר לקבל טומאה, וזו העדיפות בסוכר, כן כתבו: הגרי"מ טיקוצ'ינסקי (ספר ארץ-ישראל פרק ה), כרם ציון (אוצר התרומות פרק מא סעי' טו ובגאון צבי ס"ק ח, ועי' גידולי ציון ס"ק ה). ועי' המעשר והתרומה (פרק א הע' נו). עפ"י זה ניתן גם כן לחלל על קמח השווה פרוטה ולפזרו אח"כ.

[5] כ"כ הכפתור ופרח (פרק מ) שהמנהג לחלל על מטבע היוצאת במדינה. ועי' כרם ציון (אוצר התרומות הלכות פסוקות פרק מא סעי' יח).

[6] בדרך זו הזכות לחלל על מטבעות הקרן אינה בנתינת רשות גרידא אלא על ידי עשיית המנוי כשליח להתפיס את המע"ש במטבעות. ולדעת הראשל"צ שליט"א שייכים כאן דברי הגמ' (נזיר יב ע"ב) שלא ניתן למנות שליח על דבר שהמשלח עצמו אינו יכול לעשותו כעת, וכפי שפסק הרמב"ם (אישות פ"ט ה"ו). במקרה זה חלק מן הפירות העתידים להתחלל עדיין לא גדלו, וחלקם עדיין לא ברשותו. אין לסמוך לכתחילה על כך שבידו לקנות פירות, להפריש מהם מע"ש ולחללם על המטבע, כפי שכתבו התוס' (נזיר יב ע"א ד"ה מ"ט) בשם ר"ת. להגדרת "בידו" עי' שטמ"ק (נזיר יב ע"א ד"ה במילתיה), ש"ך (יו"ד סי' שכח ס"ק ז), ערוה"ש (סעי' ו).

[7] זאת מכמה טעמים:

א. לדעת רבינו ירוחם (ח"ג נתיב כב) והמהרי"ט (חו"מ סי' כג ד"ה וכבר), אם גילה דעתו בפירוש שחפץ לעשותו שליח על דשלב"ל, השליחות תופסת. והמשל"מ (אישות פ"ט ה"ו) דחה דבריהם. ועי' שו"ת שואל ומשיב (ח"ב סי' קטו), אבני מילואים (סי' לה ס"ק יג), "אמונת עתיך" (6 עמ' 29).

ב. לדעת מרכבת המשנה (גירושין פ"ו ה"ג) ,מינוי בכתב מועיל אף לדשלב"ל.

ג. לדעת החזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק כג) ומקרה זה אינו נחשב כמינוי לדשלב"ל, כיון שהמטבעות נמצאות כבר בעולם. ועי' המעשר והתרומה (פרק א הע' סד).

[8] משום שצריך לחלל על דבר המסויים, כלומר, שברור לנו על איזו מטבע נעשה החילול: תוספתא (מע"ש פ"ג הי"ז) עפ"י הבנת התוס' ישנים (יומא נו ע"ב ד"ה ומיחל, בשם ריב"א). וכן נקטו הרש"ס (תרומות פ"ג ה"ד, עפ"י הירושלמי) והגרש"ז אויערבך זצ"ל (מעדני ארץ תרומות פ"ג ה"ח אות ג; קונטרס לאפרושי מאיסורא סי' ד).

[9] משנה (מע"ש פ"ד מ"ג) וירושלמי (שם ה"ג). מאידך, נאמר בירושלמי (שם) שאם המטבעות אינם בבעלותו, אינו מוסיף חומש אף אם הפירות הם שלו. וכ"כ: רש"ש (קידושין לב ע"א), מלא"ש (מע"ש פ"ד מ"ד). ועי' "אמונת עתיך" (6 עמ' 29), "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יד הע' 22).

[10] עפ"י ב"מ (נג ע"ב): הדרך היחידה לפדות מעשר-שני במצב זה הוא על חלק החולין במטבע שחיללו עליה מע"ש אחר, והיא נקראת "מעות ראשונות", וכדברי חזקיה בגמרא (שם נב ע"ב).

מפשט הירושלמי (שם פ"ד ה"ה, מע"ש פ"ד ה"ג) משמע שדין זה אינו מעכב את הפדיון, אלא שפוטר מנתינת חומש. וכך ניתן להבין בדעת הרמב"ם (מע"ש פ"ה ה"ה). ועי' מהר"י קורקוס (שם) וכס"מ (שם ה"ד), ב"י (יו"ד סי' שלא דף רעג ד"ה ומ"ש), ערוה"ש (סי' קכז סעי' יא).

ויש מחלקים בדעת הרמב"ם בין אם המע"ש עצמו שוה פרוטה אך חומשו אינו שו"פ, לבין אם גם המע"ש עצמו אינו שו"פ: רדב"ז (מע"ש פ"ה ה"ה), משנ"ר (מע"ש פ"ד מ"ח ד"ה ומאחר), משנת רבי עקיבה (סי' ח). ועי' משפט כהן (סי' לח אות ו), המעשר והתרומה (פ"א סעי' מד).

לדעת החזו"א (דמאי סי' טו ס"ק יב) צריך לחלל על מטבע שפדו עליה מע"ש שאינו פחות בדרגת חיוב מהמעשר השווה פחות מפרוטה שעכשיו בא לפדות. ועי' אמונת עתיך (6 עמ' 18).

לדעת הראשל"צ שליט"א, הצורך במטבע בדרגת חיוב חמורה היא חומרא בעלמא, כיון שמפשט הדברים משמע שדי במטבע שחיללו עליה כל מע"ש שהוא. כמו כן עצם הצורך לחלל מע"ש הפחות משו"פ על "מעות הראשונות" לא נפסקו להלכה לחלק מהשיטות ברמב"ם.