ביעור מעשר ווידוי מעשר בתרגום אונקלוס - חלק ב'

5. דברים כו, יד

לא אכלתי בְאנִי ממנו ולא בערתי ממנו בְּטָמֵא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני - לָא אֲכַלִית בְּאִבְלִי מִנֵּיהּ וְלָא חַלֵּיפִית מִנֵּיהּ בִּמְסָאַב (ח"נ: בְּדִמְסָאַב וְלָא יְהַבִית מִנֵּיהּ לְמִית (ח"נ: עַל מִית) קַבֵּילִית לְמֵימְרָא דַּה' אֱלָהִי עֲבַדִית כְּכל דְּפַקֵּידְתָּנִי 

א. אונקלוס תרגם "לא אכלתי בְאנִי" - "לָא אֲכַלִית בְּאִבְלִי" וכן הוא גם בתרגומי ארץ ישראל. והתרגום קשה, שהרי על פי ההלכה מעשר שני אסור לאונן בלבד אבל לְאָבֵל הוא מותר, ומדוע תרגם "בְּאִבְלִי"? ואין לומר שתרגם בלשון אבלות כי שם אֲנִינוּת לא קיים בארמית כמוכח מתרגום "ותקרא שמו בן אוֹנִי" (בר' לה, יח) "בַּר דְּוָיִי". זה אינו, שהרי לצורך מינוח הלכי אונקלוס עשוי להעתיק מלים עבריות בתצורה ארמית כגון "וכתבתם על מְזֻזוֹת ביתך" (דב' ו, ט) "עַל מְזוֹזְיָן", לעומת "ונתנו על שתי הַמְּזוּזת" (שמ' יב, ז) "עַל תְּרֵין סִפַּיָּא", ואם כן היה לו לתרגם גם כאן בלשון אֲנִינוּת? 

ואולי הטעים "בְּאִבְלִי" כי לפי ההלכה שאנינות יום ראשון דאורייתא אסור האבל באכילת מעשר שני גם בסעודת ההבראה שלאחר הקבורה.13 והואיל ובזמן המקרא וגם בתקופת המשנה היו רגילים לעשות משתה כדי לנחם את האבל,14 בא להזהיר שגם אז לא יאכל מעשר שני. 

ב. "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" - "וְלָא חַלֵּיפִית מִנֵּיהּ בִּמְסָאַב" הוא תרגום חריג, שהרי מבחינה לשונית ועניינית ראוי לתרגם גם כאן בפועל "פלה" דוגמת הפסוק שלפניו: "בִּעַרְתִּי הַקּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" - "פַּלֵּיתִי קוֹדֶשׁ מַעְסְרָא מִן בֵּיתָא".15 מסתבר שהשינוי תרגומי רומז להלכה: בכתוב נאסר ביעור "הקודש" (מעשר שני) "בטמא", היינו איסור אכילתו בטומאה. ואולם נפסקה הלכה שאסור גם למכרו או להחליפו עקב קדושתו: "מעשר שני אין מוכרין אותו ... ואין מחליפין אותו" (מעשר שני א א); "לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, דברי רבי אליעזר. אמר לו רבי עקיבה: אם למת אם לחי אסור. ומה תלמוד לומר "למת"? שלא החלפתי אפילו בדבר טהור" (ספרי דברים, שג). הלכה זו נרמזה בת"א "וְלָא חַלֵּיפִית". 

ו"מרפא לשון" ניסה לפרש את "חליפית" גם על יסוד קרבה לשונית: 

נראה שתרגם בִּעַרְתִּי בחילוף, כמו: עָבַרְתִּי שהוא קרוב ללשון חליפין, כמו שהם נרדפים בתאריהם: חָלַף עָבַר (יש' ח, ח; שה"ש ב, יא). וזהו ביאור "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ". וכוונתו בביאור הכתוב כמ"ש במשנה ריש מעשר שני: "מעשר שני אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו". וקורא הכתוב לחליפין "טמא" במקום חולין, לפי שהוא הפך הקודש גם כן. ושיעורו: לא העברתי ממנו בחולין. 

ואף על פי שחידושיו הלשוניים דחוקים (חלף=עבר, בערתי=העברתי), הוא צודק בגישתו העקרונית: לא פעם באות סטיות תרגומיות בת"א כדי לשקף את ההלכה.16 

ג. "בְּטָמֵא" - "בִּמְסָאַב" אבל בחילופי נוסחים: "בְּדִמְסָאַב". חז"ל דרשו (ספרי דברים, שג): "ולא בערתי ממנו בטמא - בין שאני טמא והוא טהור ובין שאני טהור והוא טמא". שני הנוסחים משקפים את שתי ההלכות: "אני טמא" - "בִּמְסָאַב", "הוא טמא" - "בְּדִמְסָאַב". 

ד. גם בתרגום "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" יש חילופי נוסחים: "וְלָא יְהַבִית מִנֵּיהּ לְמִית" או "עַל מִית". ברוב הנוסחים גרסו "לְמִית" שמשמעו לצורך המת, כדרשת חז"ל: "לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת" (ספרי דברים, שג). ואולם "עַל מִית" יכול להתפרש להניחו עליו. נוסח זה מתאים לדרשת ריש לקיש הלומד מכאן שמותר לסוך בשמן מעשר שני שנטמא: "למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי. איזה דבר ששוה בחיים ובמתים? הוי אומר: זו סיכה" (יבמות עד ע"א)17. 

6. דברים כו, טו

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש - אִסְתַּכִי מִמְּדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָּא וּבָרֵךְ יָת עַמָּךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִּיהַבְתְּ לַנָא כְּמָא דְּקַיֵּימְתָּא לַאֲבָהָתַנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ 

תרגום המילים "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ" קשה: "השקיפה" - "אִסְתַּכִי" נשמע כהגשמה, שהרי גם בהקשר האנושי, כגון באברהם, תרגם " וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדם וַעֲמרָה" (בר' יט, כח) "וְאִסְתַּכִי". עולה אפוא שפועל "סכה" מתאר תפיסה חושית, ראיית העין, דבר שאינו ניתן להאמר על הקב"ה. 

גם תרגום " מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ" "מִמְּדוֹר קוּדְשָׁךְ" קשה: מכיוון שמָדוֹר הוא תָּא שגבולותיו קבועים [השווה: "קִנִּים תעשה את התבה" (בר' ו יד) " מְדוֹרִין תַּעֲבֵיד יָת תֵּיבוֹתָא"] ראוי היה לת"א להמנע מייחוס מָדוֹר לקב"ה, שהוא מונח מוחשי ומגביל. ואמנם לעקיפת הצליל המגשים, בתרגומי ארץ ישראל ייחסו את ה"מדור" ל"שכינת קדשו" (תיוב"ע) או ל"יקר קדשו" (ת"נ) ולא לעצמותו יתברך. 

לפתרון "השקיפה", עיין בביאורנו לפסוק "וישקף ה' אל מחנה מצרים" (שמ' יד, כד) "וְאִסְתַּכִי ה'". לבעיית מָדוֹר, עיין בפסוק מְענָה אלהי קדם" (דב' לג, כז) "מְדוֹר אֱלָהָא דְּמִלְּקַדְמִין". 

*.(מתוך "פרשגן" על ת"א).

1. 1. ראה גם מאמריי "פרשת הקהל בתרגום אונקלוס", בתוך:, ספר הקהל (עורך: הרב יהודה זולדן), כפר דרום, תשס"א, עמ' 25 - 37; "פרשת ביכורים בתרגום אונקלוס", בתוך: ביכורי הארץ (עורך: הנ"ל), כפר דרום, תשס"ג, עמ' 47 - 65; "פרשת נטע רבעי בתרגום אונקלוס", בתוך: נטיעות הארץ (עורך: הנ"ל), כפר דרום, תשס"ד, עמ' 245 - 252.
2. 2. התרגומים הארמיים יהודים לתורה כוללים מלבד תרגום אונקלוס גם את הבאים: תרגום יוב"ע, תרגום ירושלמי (ת"י), תרגום נאופיטי (ת"נ = תרגום שלם לתורה שנתגלה לפני כחמישים שנה. נחקר בהרחבה רבה ע"י הרב מ"מ כשר בכרכים כד ו-לה של "תורה שלמה"), ותרגום הפשיטתא (שנחקר ונתבאר בידי הגאון ר' חיים הלר [=ר' חיים העליר, פשיטא הוא התרגום הסורי לתנ"ך, מועתק לכתב עברי עם הערות והגהות ובאורים, ספר בראשית, ברלין תרפ"ז; ספר שמות, ברלין תרפ"ט] ומחדש אצל ישעיהו מאורי, תרגום הפשיטא לתורה והפרשנות היהודית הקדומה, ירושלים תשנ"ה. בנוסף נמצאו שרידי תרגום רבים בגניזה הקהירית שנוהגים לציינם כת"ג [תרגומי גניזה].
3. 3. א' שפרבר, כתבי הקדש בארמית, כרך א: תרגום אונקלוס לתורה, ליידן ,1959.
4. 4. להדגמת קריאה ראויה בת"א ראה ר"ב פוזן, "קריאה צמודה בתרגום אונקלוס", בתוך: ר' כשר - מ' צפור (עורכים): עיוני מקרא ופרשנות (ו), (ספר זיכרון ליהודה קומלוש), בר אילן, עמ' 193 - 215.
5. 5. דרשת ספרי מובאת בסגנון אחר בפירוש המאירי לנדרים פד ע"ב: "כתוב אחד אומר וְנָתַתָּה [לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, דב' כו, יב], וכתוב אחד אומר וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים". גם לפי גרסה זו המובאת בשם ר"ת בתוספות נדרים שם וגם פירושי הרא"ש והר"ן שם, מובן התרגום בלשון הצנעה.
6. 6. חלק ב, מבוא, עמ' 21 [=ר' מרדכי לעווענשטיין, נפש הגר: באור רחב על תרגום אונקלוס, א-ב, בילגורייא עת"ר].
7. 7. כתב "מתורגמן" (ערך שצה): "רוב לשון השמדה מתורגם בלשון שיצאה". השווה, "ונשמדתי אני וביתי" (בר' לד יח) "וְאַשְׁתֵּיצֵי אֲנָא וַאֲנָשׁ בֵּיתִי", "ונכרתה הנפש הַהִוא" (בר' יז יד) "וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא", "וַתִּכָּחֵד מן הארץ" (שמ' ט טו) "וְאִשְׁתֵּיצִיתָא מִן אַרְעָא", "יאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ" (שמ' טו ז) "שֵׁיצֵינּוּן כְּנוּרָא לְקַשָּׁא". [=ר' אליהו בחור, מתורגמן, איזנא, ש"א (=Lexicon chaldaicvm avthore Eliia Levita, Isnae 1541)

וראה "ערוך השלם" (ערך שץ 3) שגזר שֵׁיצִי מבנין שַפְעֵל של פועל יָצָא ומשמעו "כליה וגמירה". [=א' קוהוט (מהדיר), ערוך השלם, א-ח (כולל את ה"ערוך", לרבינו נתן מרומי, מוסף הערוך לרבי בנימין מוספיא והוספות המהדיר), וינא תרל"ח-תרנ"ב. ש' קרויס, תוספות ערוך השלם (כרך ט), ניו יורק תשט"ו].

עוד לתרגומי "כלה" עיין "את קברו לא יכלה ממך" (בר' כג ו) "לָא יַכְלֵי (ח"נ: יִמְנַע) מִינָּךְ", "עד אם כלו לשתות" (בר' כד יט) "עַד דִּיסַפְּקוּן לְמִשְׁתֵּי", "ותכל תלונותם מעלי" (במ' יז כה) "וִיסוּפָן תּוּרְעֲמָתְהוֹן מִן קֳדָמַי". 

8. 8. [= ר' יחיא זכריה קורח, מרפא לשון, בתוך: י' חסיד (מהדיר), התאג' הגדול כתר תורה, עם חמישים פירושים ואלה מן החדש: חלק הדקדוק, מרפא לשון, מחברת הכללים, מאמר ברית הלשון, א-ה, ירושלים תש"ל]. אכן הצורות שָׁנָה/שַׁתָּא משמשות שתיהן בת"א וקשה לעמוד על ההבחנה ביניהן. ולדוגמה "מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה" (דב' יא יב) "מֵרֵישַׁהּ דְּשַׁתָּא וְעַד סוֹפַהּ דְּשַׁתָּא". אבל "הַיּצֵא השדה שנה שנה" (דב' יד, כב) "דְּיִפּוֹק חַקְלָא שְׁנָא שְׁנָא".
9. 9. רד"ק, "שרשים", בער. אבל בָּעַר האמור אצל אש כגון "הַמַּבְעִר את הַבְּעֵרָה" (שמ' כב ה) זהו לדעת רד"ק "ענין דליקה ושריפה" [ולכן תרגומו "דְּאַדְלֵיק יָת דְּלֵיקְתָּא", כמבואר ב"פרשגן" שם].
10. 10. וכן בלשון חז"ל "לא יפלה את כליו" (משנה, שבת יא ע"א) שמשמעו: לא יסירם ויפרידם מבגדיו, ולאו דווקא לא ישמידם. וכן ברש"י שם: "ולא יפלה את כליו - מבער כנים מבגדיו. דמתרגמינן: בערתי - פליתי".

בדברינו מתבאר ששיקול המתרגם הוא תחבירי. כלומר, אונקלוס מבחין בין פועל מן השורש בע"ר שיש אחריו מושא יחיד כגון "לבער קין", והוא מתורגם באמצעות פועל מן השורש שצ"ה לבין פועל מן בע"ר המצריך שני מושאים כגון "ובערת הרע מקרבך" (שני המושאים הם: [1] הרע: בערת הרע; [2] קרבך, המצריך מ"ם היחס: ובערת מקרבך), ומתורגם באמצעות פועל מן פל"ה.

ועיין גם "כי תַחְבּט זיתך לא תְפָאֵר אחריך" (דב' כד כ) "לָא תְפַלֵּי בָּתְרָךְ". על פי הדמיון הצלילי תְפָאֵר=תְּבַעֵר תרגם גם שם "לָא תְפַלֵּי" כתרגומו כאן "בִּעַרְתִּי" - "פַּלֵּיתִי".

11. 11. "אפשר שהיה נכתב בצדו "מעשר" ובא תלמיד טועה והכניסו בפנים". [= ר' נתן אדלר, נתינה לגר: באור על תרגום אונקלוס, בתוך חומש (דפוס ראם) עם עשרה פירושים, וילנה תרל"ד].
12. 12. התוספת מַעְסְרָא קיימת בשני פסוקים נוספים שנתבארו במקומם: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במ' ה י) - "וּגְבַר יָת מַעְסַר קוּדְשׁוֹהִי דִּילֵיהּ יְהֵי". וכן "רַק קָדָשֶׁיךָ ... תִּשָּׂא" (דב' יב כו) - "לְחוֹד קוּדְשָׁךְ ... תִּטּוֹל" אבל בח"נ: "מַעְשַׂר קוּדְשָׁך".
13. 13. רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ג, ה - ו: האוכל מע"ש באנינות של תורה לוקה שנאמר לא אכלתי באוני ממנו... איזהו אונן? זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן, וביום המיתה הוא אונן מן התורה".
14. 14. במקרא כגון בשמ"ב ג, ה: "וַיָּבא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם" וכן בירמ' טז, ז: "וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת". ובזמן המשנה כגון כתובות ח ע"ב: "אמר עולא, ואמרי לה במתניתא תנא: עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל, שלשה קודם אכילה - כדי לפתוח את בני מעיו, שלשה בתוך אכילה - כדי לשרות אכילה שבמעיו, וארבעה לאחר אכילה".
15. 15. ואכן תיוב"ע ות"נ שומרים על שוויון תרגומי: "בערתי הקדש" - הא אפרשנן/אפרישינן. "ולא בערתי בטמא" - ולא אפרשית/אפרשן.
16. 16. גם "באורי אונקלוס" פירש בִּעַרְתִּי כמו עָבַרְתִּי, שהוראתו בארמית חליפין: "לא יחליפנו ולא ימיר אתוֹ" (ויק' כז י) "לָא יְחַלְּפִינֵּיהּ וְלָא יַעְבַּר יָתֵיה". [=ר' שמשון ברוך שפטל (שעפטעל), באורי אונקלוס, מינכן תרמ"ח].
17. 17. "באורי אונקלוס".

למעבר לחלק א'