נתינת מעשר עני במתנה ע"מ להחזיר

שאלה

כדי להינצל מגזל מעשר עני (שהוא בעיה שכיחה ביותר בשנת מעשר עני מפני שאין המגדלים מסוגלים לתת עשירית מן היבול לעניים) הציע הרה"ג יעקב אריאל שליט"א לתת את כל המעשר עני לגבאי צדקה בתור מתנה ע"מ להחזיר. וכך המעשר יינתן לעניים והם יחזירו אותו למגדלים והנזק הכלכלי למגדלים יהיה מזערי. והמגדלים כדי לא לשכוח תורת מעשר עני יתנו סכום קטן לעניים.

וצריך לברר:

א. האם דרך נתינה כזו אפשרית במעשר עני.

ב. האם גבאי צדקה יכול לקבל ע"מ להחזיר.

תשובה

א. מתנה ע"מ להחזיר יש בה שני צדדים, מחד היא יוצרת קניין הגוף ומעבירה בעלות במעשה קניין, ומאידך היא פוטרת את הנותן מחובת נתינתו. כאמור  בקידושין (ו ע"ב): "בכולהו קני בר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין". (והמנויים בסוגיא שם הם: מכר, קדושין, תרומה, פדיון הבן, אתרוג).

מעשר עני המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעליו, והוא דומה בכך למתנות כהונה, וכשם שבמתנות כהונה הנותן יוצא ידי חובת נתינתן במעמ"ל כן במעשר עני. (וקיים במתנות כהונה איסור במעמ"ל משום מסייע בבית הגרנות, דבר שבמעשר עני לא קיים). 

ב. כתב רבנו ירוחם (נתיב יט, ח"א):

"יש אומרים דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לפיכך אם נשבע ליתן כך לצדקה יכול ליתנו ע"מ להחזיר, ואינו נראה לי שכבר זכו בו עניים".

רבנו ירוחם סובר שאין אדם יכול להיפטר מנדרים או משבועות של צדקה ע"י מעמ"ל משום שהעניים כבר זכו בממון. ונראה שלאו דווקא כשנשבע על דבר מסוים, אלא אף אם נשבע לתת ממון כיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וממון עניים כממון גבוה, הוטל עליו חוב ואינו יכול ליפטר ממנו ע"י מעמ"ל. אמנם דווקא בצדקה, אבל במעשר עני חובת הנתינה הוטלה מן התורה, והעניים עוד לא זכו במעשר[1], וע"כ לכאורה ניתן לצאת י"ח גם במעמ"ל.

ג. כתב הריב"ש (סי' שמא):

"ואי משום שנשבע לקיים הרי קיים לתת כי לא נשבע לתת מתנה גמורה ואפילו בעל מנת להחזיר שמה מתנה, ואימא לך דבהכי קיים כיון שלא פירש דהא שלא מן הדין הוא נוטל חברו ממנו. וכיון שהדין נותן שלא יקנה למה קנה עכ"ל (= השואל).

ואני אומר (= תשובת הריב"ש) ראה זה חדש הוא ומוקצה מן הדעת, שהמתחייב לתת לחברו איזה דבר שיוכל לתתו במתנה על מנת להחזיר ובזה נאמר שקיים תנאו. שאם אמרו בפרק קמא דקדושין בכולהו קני לבר מאשה וכו' היינו באותן דברים שחייבה תורה לתת, שבזה יצא ידי נתינה כיון דנתינה גמורה לשעתה היא. וכן בההיא דאתרוג קרינא ביה לכם בשעת נטילה, אבל בתנאים שבין אדם לחברו הולכין אחר לשון ודעת בני אדם… ועוד שהנותן מתנה ע"מ להחזיר הכוונה היא על מנת שיחזירנה המקבל מדעתו ומרצונו ואין כופין אותו להחזיר. אלא שאם רצה המקבל מחזיר ונתקיימה מתנתו למפרע, ואם לא רצה להחזיר ועבר זמן החזרה או נאבד הדבר הנתון בענין שאי אפשר להחזירו נתבטלה המתנה למפרע[2].

וא"כ בנדון זה כל שנאנס להחזיר הרי אין כאן חזרה ברצון ואינה חזרה, אך בטלה ממנו החזרה שמעתה אי אפשר לו להחזיר ונתבטלה המתנה למפרע, ונמצא שלא קיים שבועתו וצריך לחזור ולתת לו הסך ההוא… ".

עולה מדברי הריב"ש: בדברים שהתורה קבעה שצריך נתינה או בעלות לצורך קיום מצווה די במתנה ע"מ להחזיר, אבל בתנאים שבין אדם לחברו כוונת כל מתנה היא לנתינה גמורה ולא לנתינה עם שיור. ועוד קיום התנאי צריך להיות מרצון מקבל המתנה, אבל אם כפא אותו להשיב אין החזרת המתנה מקיימת את התנאי וע"כ לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה.

ד. לפי דברי הריב"ש, בשאלתנו הנוכחית, לכאורה אין בעיות אלו. ראשית זוהי נתינה עפ"י מצות התורה, כשם שבמתנות כהונה מעמ"ל מקיימת את הנתינה,  ועוד שהנתינה בחזרה נעשית מרצון. אולם נתינת מעשר בדרך זו היא הערמה וודאי בניגוד לרצון התורה, שהרי המעשר ניתן לו להשלים את מחסורו ולא לפתור את בעיות הנתינה של בעלי המעשר. ועוד, אמנם הוא משיב מרצונו, עפ"י סיכום מוקדם עם המגדל, אבל סוף סוף מרצונו לא היה משיב אלא נוטל את המעשר  לעצמו, ואך כדי לעזור למגדל הוא הסכים לקבל בדרך שאינה מותירה בידו כלום.      

ה. כתב בשו"ע (יו"ד סי' רלח סעי' כג):

"מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפילו בשבועות לפיכך אם נשבע ליתן שום מתנה יכול ליתנה כך". ובש"ך (ס"ק כח) מבואר: "דוקא לעשיר אבל לעני או לצדקה לא כדלקמן סו"ס רנח". ובסי' רנח כתב הש"ך (ס"ק כה):

"כתב ר"י (=רבנו ירוחם ני"ט ח"א)  יש אומרים דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לפיכך אם נשבע ליתן כך לצדקה יכול ליתנו ע"מ להחזיר ואינו נראה לי שכבר זכו בו עניים עכ"ל, ומביאו ב"י וד"מ. ונראה דה"ה אמר ליתן בלא שבועה אינו יכול ליתנו ע"מ להחזיר מהאי טעמא, ודוקא לצדקה או לעני, אבל נשבע ליתן לחברו שאינו עני יכול ליתן ע"מ להחזיר ויצא ידי שבועה כדלעיל ס"ס רלח".

החילוק בין עני לעשיר בש"ך אינו מבורר. יש מסבירים שחילוקו הוא בין שבועה סתם אם ימצא מי שיסכים לקבל כן, לבין שבועה לתת לעני מסוים שנוצר לו חוב (ערוה"ש נדרים סו"ס רלח). ויש מי שמשמע מדבריו שיש חילוק עקרוני בין עני לעשיר בכל מצב (כנה"ג סו"ס רלח). 

ו. נלענ"ד להסביר את דברי הש"ך כך. במתנה ישנם שני צדדים: (1) הנתינה, (2) השלמת חסרונו של המקבל. במתנה שהנותן מתכבד עיקרה הנתינה ולא הקבלה והשלמת החסרון, וכדוגמת "הילך מנה ואתקדש אני  לך… מקודשת… באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה" (קדושין ז ע"א). מתנות כהונה הן מתנות גדולה הנובעות מחשיבותו של הכהן[3] - הנותן מתכבד בנתינתו לכהן, וע"כ יוצא י"ח במתנה ע"מ להחזיר. אבל מתנ"ע ובתוכן מעשר עני נועדו להשלים את חסרונם של העניים וע"כ מתנה המשיירת בסופה של נתינה את המעשר ברשות הנותן אינה מוציאה אותו י"ח. (וכן מעשר ראשון שהוא כשכר עבודה - "חלף עבודתם" [במדבר יח, כא] לכאורה אין יוצאים י"ח  במעמ"ל)[4].

ז. טעם נוסף שאין לתת מ"ע במעמ"ל הרי הפסוקים (דברים יד, כח; כו, יב) מהם נלמד דין מעשר עני אומרים: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו"…  וא"כ נתינתו היא לשם אכילה ולא לשם החזרה. ואם המעשר אגוד ביד הנותן והוא נוטלו אצלו אין בכך נתינה לשם אכילה[5]. ובהלכות נתינתו כותב הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ו ה"ז): "נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שובעו, שנאמר: ואכלו בשעריך ושבעו (דברים כו, יב)". ובהלכה הבאה מובאים השיעורים של כדי שובעו. ואע"פ שהרמב"ם כתב זאת דווקא לגבי מ"ע המתחלק בגורן, שצריך לתת כדי שובעו, אבל לגבי מ"ע המתחלק בבית (שם הי"ב) כתב שיכול לתת אפילו כזית משום ששם יכול העני לקנות (וברדב"ז כתב שלמד זאת מן הפסוק), בכ"ז הפסוק מוכיח שנתינתו היא לשם אכילתו ולא לשם השבתו לבעליו.

עולה משני הטעמים, שמעמ"ל אינה דרך מותרת לנתינת מעשר עני, וממילא אין לפתור את מצוקת המגדלים לנתינת מעשר עני בדרך זו, והדברים עדיין צריכים ראיה.

ח. בהצעה המקורית נכלל שיתנו את המעשר במעמ"ל לגבאי צדקה והוא יחזיר. ונסתפקתי האם בסמכות גבאי לבצע פעולה כזאת. ונראה פשוט שאם היינו דנים אך מדיני זכיה אין זכיה במעמ"ל נקראת זכיה, וממילא אין הזוכה יכול לזכות לחברו בדרך זו. לדוגמא: כהן הזוכה לאחר בתרומה גדולה ע"מ להחזיר ומחזירה לאחר שזכה, כדי שהנותן יצא ידי מצות נתינה. נראה פשוט שאין זה נחשב לזכות שהרי לא הכניס לרשותו כלום ולחוּב לכהן אחר אינו  יכול, וע"כ אין בכך נתינה.

אולם גבאי נחשב ממש כיד עניים, וע"כ השאלה האם ביד גבאי אף להחזיר ובעצם לגרום שביד עניים לא ישאר כלום וצ"ע.

תשובת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א

אין ספק שנתינת מעשר עני במתנה על מנת להחזיר היא הערמה גלויה ואסורה לכתחילה. כוונת התורה היא ללא כל ספק שהעני יקבל מעשר עני ויחיה ממנו. ובמתנה על מנת להחזיר הוא לא קיבל למעשה דבר. אך ה"ה לתרומה. ובכל זאת התורה אפשרה לצאת ידי חובה בזרך זו והדבר מסור לחכמים מתי להשתמש בדרכי הערמה כאלו שהתור ה אפשרה  אותם לשעת הדחק.

המצב בו אנו נתונים הוא שעת הדחק, שאולי אין ברירה אחרת אלא להשתמש בדרכי הערמה כדי לקיים בינתיים זכר למצווה, שלא תשתכח  עד אשר תימצא דרך טובה יותר לקיום המצווה כרוחה והלכתה.

כל הצעה אחרת שהוצעה אינה פותרת את הבעיה. אפילו אם נתסתפק במתן ½ אחוז כפי שהציע הגרשז"א עדיין אין החקלאים והמשווקים מסוגלים לעמוד בסכומים כאלה, בעיקר בגלל התחרות מצד  מגדלים אשר משווקים טבלים גמורים או או מצד משווקים אשר מוכרים מעשר עני שהופרש ע"י קביעות מקום ולא ניתן לעניים, והרי זה גזל גמור.

לכן הצעתי כהצעה שאין מנוס ממנה, להפריש ע"י מתנה ע"מ להחזיר והגבאי לא יחזיר אלא תמורת תשלום כל שהוא. אך תשלום זה אינו עבור מעשר העני עצמו אלא תמורת הסכמתו של הגבאי להחזיר,  ואז הגבאי יסכים לסכום סביר שהמגדל או המשווק יוכלו לעמוד בו. הוא מוסמך לעשות זאת בשם העניים, שאם לא כן לא יקבלו כלום, ועדיף לעניים לקבל משהו אעפ"י שבעצם מגיע להם יותר, מאשר לא לקבל כלום. וגם זה בכלל זכין לאגם שלא בפניו.

והנלענ"ד כתבתי, וה' יצילנו משגיאות.

›››למאמר המלא 'מתנה על מנת להחזיר במעשר עני'/הרה"ג יעקב אריאל שליט"א