מעשר עני וספק מתנות עניים

א. מתנות כהונה ומתנות עניים

שנינו בגמ' (ר"ה יד ע"א):

"ת"ר מעשה בר"ע שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה".

שני עישורין   – פירש רש"י: "מעשר שני כשנה שניה, ומעשר עני כשנה שלישית, שהיתה שניה נכנסת לשלישית".

התוס' (ד"ה ונהג) מבאר בשם הירושלמי שהפריש מעשר אחד למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים.

והקשה הטורי אבן (ר"ה יד ע"א ד"ה ונהג) מדוע נתנו לעניים מספק? הרי אם שנת מעשר שני היא כל זמן שלא הגיע ט"ו בשבט – המוציא מחברו עליו הראיה! ואע"פ שספיקא דדינא הוא, הרי מצינו לר"ע שסובר כך גם בספיקא דדינא, ששנינו (בכורות מט ע"א) "מת ביום שלושים כיום שלפניו, ר"ע אומר  אם נתן לא יטול, אם לא נתן - לא יתן".

טעמו של ר"ע הוא משום דמספקא ליה אם יום ל' כלפניו או כלאחריו, ואפילו הכי ס"ל המוציא מחברו עליו הראיה.

שמא תאמר: יש לחלק בין מתנות כהונה למתנות עניים, שספק מת"כ להקל וספק מת"ע להחמיר,

- הנה מסוגית הגמ' (חולין קלד ע"א), נראה ששניהם שווים לענין ספק[1].

ולפי"ז לר"ע שסובר ספק להקל במתנות כהונה (ספק בכור), סובר ודאי שספק להקל גם במתנות עניים (ולא סובר את דברי ר"מ וכפי שהסביר ר"ל  משום "עני ורש הצדיקו - צדק משלך ותן לו").

וא"כ שאלתנו במקומה עומדת : אמאי נתנו לעניים? 

ומתרץ הטורי אבן: הן אמת שהבבלי משווה את דין מתנות כהונה לדין מתנות עניים, אולם מהירושלמי נראה שאינו סובר כך ודין  "צדק משלך ותן לו" לא נאמר אלא במתנות עניים ולא במתנות כהונה.

שכך נאמר בירושלמי (ספ"ד דפאה ה"ה):

"ומניין שספק לקט לקט? ר"ש בר נחמן בשם ר' יונתן: עני ורש הצדיקו - הצדיקוהו במתנותיו, ר"ש בן לקיש משום בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו - בריבו אין אתה מטהו אבל מטהו אתה במתנותיו. א"ר יוחנן וכה זכה הוא מה ששנה לנו רבי, תעזוב - הנח לפניהם משלך. אמר ר' לא כתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה - בין מדידך בין מדידיה הב ליה"

מבאר הטורי אבן שכל הפסוקים האלו לא נאמרו אלא במת"ע ולא במת"כ.

הגאון בעל אמרי ברוך בהגהותיו לטו"א מוסיף, שאפשר לבאר את מעשה דר"ע שעישר שני עישורין אפילו לשיטת הבבלי (קלד ע"ב), שכן הגמ' (שם) מסיקה: "כי אתא רבין א"ל קמה אקמה רמית ליה", ומבאר רש"י: "מתניתא אחריתא אשכח לר"מ דפטר בקמה של גר וכו' ורמייה אהא דקתני ספק לקט לקט", ואילו מהמשנה העוסקת במתנות כהונה  באמת אין קושיה. וכך היא מפורשת בירושלמי (ספ"ד דפאה), שהשאלה הייתה מר"מ שהחמיר במתנות עניים בחורי הנמלים על הברייתא שפטרה גר ממתנות עניים, ומתרץ כתירוצו של רבא.  משמע דס"ל לרבין לחלק בין מתנות כהונה למתנות עניים[2].

לפי זה ניחא דבספק פדיון הבן סובר ר"ע להקל והמוציא מחברו עליו הראיה, ואילו בספק מעשר עני מחמיר משום "עני ורש הצדיקו", ועל כן עישר שני עישורין ונתן את המע"ע לעניים.

ב. ספק במהות או בחיוב

ואמנם הטורי אבן הבין לשיטת הבבלי, שיש להשוות בין מתנות כהונה למתנות עניים, ולר"ע שהקל במתנות כהונה (פדיון בכור) יושוו שניהם להקל – הקושיא במקומה עומדת, מדוע נתן ר"ע שני מעשרות? ונצטרך לאמר - מסיים הטו"א - שר"ע קרא שם להוציאו מספק טבל, ולא נתן לעניים.

ברם הגאון בעל אמרי ברוך, כותב שגם לשיטת הבבלי יש מקום לחלק בין ספק מתנות עניים לדין פדיון הבכור, וז"ל:

"דלא אמרינן בספק מת"ע לחומרא רק דומיא דלקט שכחה דספק הוא על אותן חטים אם המה שלו, או של עניים, משא"כ בפדיון בכור אדם שאם יש ספק אם חייב לפדות או לא, אין כאן דבר שיהיה הספק על עצמותו, רק הספק הוא על החיוב[3]".

ולפי זה לא פליג ר"ע אהא דעני ורש הצדיקו, ואע"ג דס"ל ספק פדיון הבן פטור משום המוציא מחברו עליו הראיה, בספק מעשר עני – שהספק על החיטים – חייב,  ועל כן נתנו לעניים.

ג. ספק בחלות החיוב

והנה לסברת האמרי ברוך, לכאורה שוב אין אנו צריכים לסברת החת"ס (יו"ד סי' שט) שבמקרה והספק הוא על עצם חיוב מצוות עני ורש הצדיקו, ודאי שאין מקום להחמיר בספק מת"ע, ורק במקום שהחיוב הוא וודאי והשאלה היא על הממון - האם התחייב  אם לאו - בכך אנו אומרים את סברת "עני ורש הצדיקו".

אולם אז תיקשי לן קושיית הגאון ר' בצלאל  ז"ל מהסוגיא (יבמות צט ע"ב), בכהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה, ששניהם פטורים מזרוע ולחיים - ולפי סברת האמרי ברוך צריך לחייבם, שהרי הספק הוא על דבר ממשי, למי שייכים הזרוע והלחיים, ועל כרחך אנו צריכים לסברת החת"ס, שבמקרה זה שמעולם לא נתברר חיובו של אדם זה בדין מתנות כהונה, הרי הספק הוא גם על מצוות "עני ורש הצדיקו" עצמה, ובכגון דא ודאי הממע"ה (וע"י תוספת באור בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קעג[4], וסי'  ורה[5], ועוד עיין בחת"ס יו"ד סי' רמ, שערי יושר להגר"ש שקאפ ז"ל שער ה פי"ט).