העקרונות בנתינת מעשר עני

רקע

מעשר עני הוא חלק ממצוות מתנות עניים הכוללת את הלקט שכחה ופאה; פרט ועוללות וצדקה – מצד אחד; ומצד שני ניתן כחלק מהפרשת תרומות ומעשרות לכוהנים והלויים.

מתנות העניים נלקחות על ידי הזכאים לכך ללא התערבות בעל השדה, אך נראה כי יש תועלת שולית עבור בעל השדה ממתנות אלו. הלקט מתייחס לשיבולת או שתיים שנפלו בעת הקצירה ולא כדאי לקוצר להתכופף כדי לאוספם. בדומה לכך הפרט בענבים והפארות בזיתים הן שאריות פרי שלא כדאי להשקיע בקטיפתם. שכחה מתייחסת לאלומה אחת או שתיים שבעל השדה שכח ואין סיכוי שימצא אותן אלא אם יעשה סריקה נוספת בזבזנית מבחינת כוח אדם. העוללות הם ענבים שלא שייכים לאשכול וקשה לבוצרם כאחת, ובנוסף לכך בעל הכרם איננו מעוניין בהם בגלל טיבם הירוד משמעותית יחסית לאשכולות הרגילים.[1] ייתכן שגם הפאה ניתנת להסבר בהתייחס לכך שבסוף הקציר הפועלים עייפים ולא תמיד כדאי להשקיע בקצירה עד השיבולת האחרונה.

בנוסף לכך מתנות העניים הניתנות בשדה שונות מהותית ממצוות צדקה בכך שנדרש מהעני לפעול באופן אקטיבי על מנת ליטול את המתנות. כך נמנע מצב בו העני מפתח תלות סובייקטיבית בסובבים אותו. לבעל השדה אסור להתערב בדרך בהם מתנות העניים נלקטות בשדה ורק במקרים של סכנת נפשות (בדלית ובדקל – משנה פאה ד, א) מותר לבעל הבית לעזור בחלוקה.

הגמרא בראש השנה יב, ב דרשה "ובא הלוי _{(דברים יד, כט – בעניין מעשר עני)} - מהו ובא? כל זמן שבא תן לו", הרי נתינת מעשר עני היא דווקא אם העני בא לקחת את המגיע לו בשדה.[2] כפי שכתבנו בפתיחה, עיקרם של מצוות מתנות עניים היא שהעני יקבל אך לא כמתנת חינם אלא שיעמול בשביל זה.

במאמר זה נבקש להסביר את מיקומו של מעשר עני ביחס לשאר מתנות העניים וביחס למעשרות האחרים. נברר את שיעור נתינת מעשר עני ומתי בעל השדה יכול לקבוע מי יקבל את המעשר ומתי אין לו טובת הנאה וכל עני יכול לקחת, ועל פי העקרונות הייחודים של מעשר זה נענה על כמה שאלות מציאותיות בדורנו ביחס למעשר עני.

מעשר עני בתורה

מעשר עני מוזכר בתורה בשני מקומות. דברים יד, כח-כט: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' -לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"; דברים כו, יב: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ".

לכאורה נראה כי שתי ההופעות בתורה כפולות ויש להבין מה החזרה מלמדת אותנו?[3]

דבר ראשון הנלמד משתי הפרשיות הוא חובת ביעור מעשרות בנוסף למצוות מעשר עני. בשני המקרים מתואר שבתום שנת המעשר מבערים את הנותר בבית ומתוודים עליו. אך בנוסף לכך למדו חז"ל כי יש שני סוגים של מעשר עני. יש מעשר עני הניתן בשדה ועליו אמרה התורה "והנחת בשעריך", ויש המתחלק בבית ועליו נאמר 'ונתתה' (תוספתא פאה ד, ב; נדרים פד, ב).

התוספות בחולין קלא, א (ד"ה מעשר עני), מביא דרשה מהספרי[4] המסבירה את כפילות הפרשיות: "בספרי מפרש להו מקראי. כתוב אחד אומר 'מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת' אלמא צריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו; וכתוב אחד אומר 'כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי' וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב והנחת. הא כיצד? עד הפסח, שהוא זמן גשמים, ואם מניחו בחוץ נפסד - מחלקו בתוך ביתו, וזה מעשר עני המתחלק בתוך הבית; מכאן ואילך, שהוא ימי הקיץ, מניחו בחוץ בגרנות ועניים באים ונוטלין אותו".

אם כן הצגנו ג' סיבות לכפילות הפסוקים:

א.פסוק אחד עוסק במעשר עני והשני בביעור מעשרות;

ב.פסוק אחד עוסק במעשר עני בתקופת החורף והשני במעשר עני בקיץ.

ג.פסוק אחד מדבר במעשר עני המתחלק בשדה והשני במעשר עני המתחלק בבית.

ייתכן גם שניתן להסביר את הכפילות בכך שהתורה ביקשה להדגיש את חשיבות נתינת מעשר עני. חז"ל החמירו מאוד בחובת מעשר עני כמו בשאר מתנות עניים שבשדה. במשנה אבות ה, ח למדנו: "בארבעה פרקים הדבר מרובה - ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה. ברביעית, מפני מעשר עני שבשלישית; בשביעית, מפני מעשר עני שבשישית; במוצאי שביעית, מפני פירות שביעית; במוצאי החג שבכל שנה ושנה, מפני גזל מתנות עניים". ופירש הרמב"ם שם: "כבר בארנו כמה פעמים בסדר זרעים סדר הפרשת המתנות מן התבואה, ושם התבאר שבשנה השלישית והששית יופרש מעשר ראשון וינתן ללוי כמו בכל שנה, ואחר כן יופרש מעשר וינתן לעניים, והוא מעשר עני, במקום מעשר שני אשר יופרש בשאר שני השמיטה. ומתנות עניים הן הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות, לפי שבחג ייתם זה כולו, כי כבר שלמו עבודות האדמה, ומי שנתן אלה המתנות נתנן, ואף מי שגזלן גזלן". חז"ל החשיבו את הפירות שלא הפרישו מהם מעשר עני כטבל גמור, גם אם הפרישו מהם את כל שאר התרומות והמעשרות.[5]

מעשר עני- בין מתנות עניים ותרומות ומעשרות

בסעיף הקודם הראנו שיש שני סוגים של מעשר עני למרות שבוודאי מדובר במצווה אחת. הסוג הראשון שבו בעל השדה מניח את המעשר בשדה והעניים באים ולוקחים את המגיע להם, ללא כל התערבות מצד בעל הבית כלומר אין בהם טובת הנאה לבעל השדה (תוספתא פאה ב, יג). הסוג השני הוא מעשר עני שבעל הבית נותן, ובשל כך יש לו גם את הזכות לבחור למי הוא נותן מעשר זה.

למעשה מעשר עני נמצא בין שני העולמות הללו. מצד אחד הוא חלק ממתנות עניים והוא המעשר הנלקח בשדה; ומצד שני הוא חלק מתרומות ומעשרות המחולק בבית והוא דומה לתרומות ומעשרות.

מקור החלוקה בין נתינת מעשר עני בגורן לבין נתינתה בבית הוא בתוספתא פאה ד, ב: "אין פוחתין לעני, בשעת[6] מעשר עני, מחצי קב חטין או קב שעורין. במה דברים אמורים? על הגורן; אבל מתוך ביתו - נותן כל שהוא ואינו חושש".

בנוסף להבדל הבסיסי שבדברי התוספתא, הגמרא בנדרים פד, ב מביאה הבדל נוסף: "רבא אומר, כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיבא ביה נתינה, 'ונתת ללוי לגר' וגו'_{(דברים כו, יב)}, משום הכי אסור ליה לאיתהנויי; כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתיב ביה 'והנחת בשעריך' _{(דברים יד, כח)}, שרי ליה לאיתהנויי". וכך גם פסק הרמב"ם בהלכות נדרים ז, י שמי שהדיר את עצמו הנאה מבני אדם רשאי לקחת לקט שכחה פאה ומעשר עני שבשדה, אך אסור במתנות עניים שבבית. כאשר מחלקים מעשר עני בשדה (הלכות מתנות עניים ו, י): "אין בו טובת הניה לבעלים, אלא העניים באים ונוטלין על כורחו; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותו מידו" לעומת זאת כאשר מחלקים מעשר עני בבית (שם): "יש בו טובת הניה לבעלים, ונותנו לכל עני שירצה". ומכלל זאת שכתב שאפילו עני חייב במעשר עני בשדה, אתה למד שאינו חייב שהוא בבית.

בגלל השייכות לתרומות ומעשרות מנה הרמב"ם את מצוות מעשר עני בספר המצוות בקבוצת המצוות השייכת לחובת הפרשת התרומות והמעשרות. במצוות עשה קכ-קכד מנה את מתנות עניים שבשדה; קכה-קכט את תרומות ומעשרות; ורק בעשה קל את מעשר עני. הרי שהפריד בין מתנות עניים שבשדה למעשר עני בשאר חובות הנתינה כביכורים ותרומה. אך במשנה תורה מנה הרמב"ם את מעשר עני בהלכות מתנות עניים עוד קודם למניית חובת התרומה, ואף פתח את דבריו בראש פרק ו: "מתנה אחרת שישית (אחרי פרט, עוללות, לקט, שכחה, פאה) יש לעניים בזרע הארץ; והוא המעשר שנותנין לעניים, והוא הנקרא מעשר עני", הרי ששייך זאת במפורש לשאר מתנות עניים שבשדה. כמו על מנת לאזן, מייד כתב אחר כך (ובכתבי היד זו עדיין הלכה א): "וזה הוא סדר הפרשת תרומות ומעשרות:" והולך ופורט את כל התרומות והמעשרות.[7]

כמו כן תחולת המתנה שבשדה היא עם הפרשת בעל השדה עבור העניים[8], ובבית היא רק לאחר נתינת שאר התרומות והמעשרות.

שיעור נתינת מעשר עני

כפי שהראנו חז"ל חילקו בין מעשר עני שמחולק בשדה לבין מעשר עני שניתן בבית. גם ביחס לשיעור מעשר עני מצאנו הבדל זה. במשנה פאה ח, ה למדנו: "אין פוֹחְתִין לעניים בגּוֹרֶן מחצי קָב חטִּים, וָקב שעורים; ר' מאיר אומר, חצי קָב. קַב וָחֵצִי כֻוסְּמִין, וקב גְּרוֹגְרוֹת, או מָנֵה דְּבֵילָה; ור' עקיבה אומר, פֶּרֶס. חֲצִי לוג יַין; ר' עקיבה אומר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שמן; ר' עקיבה אומר, שְׁמִינִית. ושְאַר כל הפֵּירוֹת - אמר אבא שאול, כדי שֶיִמְכְּרֶם ויקח בהן מזון שתי סְעוּדוֹת".[9] יש לדייק כי המשנה מדברת על " אין פוֹחְתִין לעניים בגּוֹרֶן...", הרי מדובר על מעשר עני שבשדה. בתוספתא פאה ד, ב השלימו על הנאמר במשנה וכתבו: "במה דברים אמורים? על הגורן; אבל מתוך ביתו - נותן כל שהוא ואינו חושש". הרי שיעור מעשר עני בבית מצד המקבל הוא כל שהוא.

ברם נראה כי שונה הוא שיעור מעשר עני משאר התרומות והמעשרות באופן עקרוני. ביחס לתרומות ומעשרות מציינים חז"ל שיעור מדויק (גם אם את חלקם נותנים רק באומד) אך לא מצאנו באף מקור את השיעור שבעל השדה צריך לתת מעשר עני. אומנם שמו "מעשר עני" מגדיר את שיעורו, אך במקורות מה שניתן בשדה כלל לא נקרא "מעשר עני" אלא 'מתנה נוספת'. במשנה שהבאנו לעיל מתואר שיעור הנתינה לכל עני, אך כמה צריך להקצות בעל השדה עבור מעשר עני? לכמה עניים עליו לתת? על שאלות אלה אין תשובה מפורשת במקורות.

גם הרמב"ם שמתאר בצורה מדויקת את שיעור החובה בכל מעשר, ביחס למעשר עני הוא נשאר בהגדרה הכללית של שיעור כדי שביעה לכל עני, ולא כותב כמה צריך לתת מצד בעל השדה. בהלכות מתנות עניים ו, ד רק מפנה הרמב"ם למקור החובה בספר דברים יד, כח-כט. נראה כי הרעיון בבסיס מתנה זו, כמו בשאר המתנות הניתנות בשדה, שהעני יוצא מביתו ומגיע לשדה. הוא עוזר לבעל השדה בניקוי השדה (לקט ושכחה), לוקח את הענבים שאינם ראויים ליין (עוללות), ובשכר עבודתו גם לוקח את מעשר העני המגיע לו.[10] עיקר הדבר הוא הנוכחות של העני בשדה. אומנם אם לא היו עניים בשדה, בעל השדה אינו פטור מחובה זו, אך כאשר הוא בבית אין זה שונה מהותית מתרומה גדולה וממעשר ראשון שיסודם בגדר צדקה רגילה. לכן נראה כי עיקר החידוש שבתורה במילים "וּבָא... ְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ, וְשָׂבֵעוּ". דווקא בשעריך ולא בביתך. כאשר הדברים מחולקים בשער יש להם את הטעם המקורי והאמיתי של מעשר עני.

למעשה הרמב"ם לא קובע במשנה תורה[11] שיעור עבור מעשר עני. במקומות ספורים ניתן למצוא כי הוא כותב שמעשר עני הוא במקום מעשר שני (ראה לדוגמה הלכות מעשרות ט, ג והלכות מעשר שני ונטע רבעי א, א), וניתן לפרש כי הכוונה היא גם שיש להם את אותו השיעור.[12]

נראה לומר כי חז"ל לא קבעו שיעור הפרשה למתנה הניתנת לעני בשדה מצד בעל השדה, אלא רק שיעור לקיחה עבור כל עני. כאשר מדובר בעניים קבועים הנמצאים בשדה ולמעשה עובדים בה (לקט שכחה פאה פרט ועוללות) הם זכאים לקבל מעשר עני כדי שביעה חלף עבודתם. התורה לא חייבה את בעל השדה להוציא מתנה זו כאשר אין עניים מולו. אין טעם לתת אחד מעשר אם אין עניים שיקבלו זאת. כל השיעור של אחד מעשר הוא רק כאשר מעשר עני ומעשר שני נפגשים (במקרה של ספק או במקרה שיש צורך לקבוע שם ללא נתינה אמיתית). כאשר מדובר על מעשר עני בשדה (או יותר מדויק המתנה הנוספת שיש לעני בשדה) – חז"ל לא קבעו שיעור כלל, והכל תלוי בכמות העניים שנמצאים בשדה על מנת לקבל את המגיע להם.[13]

לדברינו יש השלכה גדולה ביחס לחובת נתינת מעשר עני בימנו כאשר עניים לא מטריחים את עצמם לבוא לשדה.[14]

מניין יודעים ששיעור שביעה הוא דווקא למעשר עני שבשדה

במשנה תורה הדגיש הרמב"ם את ההבדל בין מעשר עני בשדה ובבית (הלכות מתנות עניים ו, יב): "במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שובעו, בשדה; אבל אם היה המעשר בבית, מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית. שאינו מצווה ליתן כדי שובעו אלא בשדה - שהרי אינו מוצא שם ליקח, שנאמר 'ואכלו בשעריך, ושבעו' ". הרי שחילק הרמב"ם בין שיעור שביעה שהוא דווקא 'בשעריך' לבין נתינת מעשר עני כל שהוא שבבית.

והנה יש לברר בדברים אלו של הרמב"ם שני עניינים:

1. הרמב"ם מנמק את חובת הנתינה בשדה ולא בבית במילים "שהרי אינו מוצא שם (בשדה) ליקח", ומניין לקח נימוק זה?[15]

2. את הפסוק שהספרי למד ממנו שיעור נתינת מעשר עני כדי שביעה, מביא הרמב"ם ראיה שאין חובה לתת מתנות עניים בשיעור כדי שביעה בבית. והדברים תמוהים, שהרי הגמרא בבבא מציעא פז, ב-פח, א (והרמב"ם פסק הלכות אלו) הסבירה כי 'בשעריך' כאן הכוונה לשער חצר הבית ולא לשדה.

אלא שבמקום זה, כדרכו שבכל מקום שהביא הנמקה שלא מופיעה במקורות, ביקש הרמב"ם להסביר או למנוע קושי על יסודות ההלכה.[16] מעשר עני, למרות היותו חלק משאר המעשרות, וחובתם מהתורה רק: "אין הטבל נקבע למעשר מן התורה - עד שיכניסנו לביתו" (הלכות מעשרות ד, א), עיקר מצוותו בשדה. רק שם אינו מוצא מה ליקח. בעיר יש צדקה, קופה ותמחוי. בשדה אין את כל הדברים האלו, ושם המעשר עני איננו צדקה גמורה אלא באה כמעין שכר על הימצאות העני בשדה ועל עזרתו שם. אם כן, בגלל היות מעשר עני חלק ממכלול מצוות מעשרות, הוא חייב מהתורה רק שיגיע היבול לביתו. ברם אם הגיעו עניים לשדה לבקש את המעשר - בעל השדה חייב לתת להם. אם בכל זאת העדיף להמתין עם הפרשת מעשר עני עד שיתחייב בתרומה מהתורה, הרי שהמעשר נמצא כבר בביתו, אך עיקרו של מעשר עני הוא כאמור בשדה ולכן חייבו אותו שיצא לשער. השער ביחס למעשר עני הוא חוץ לבית ומכאן למד הרמב"ם את חילוקו.

הרי לכאורה יש לנו מעין מצב בלתי אפשרי. מי שרוצה להתחייב בתרומות ומעשרות מהתורה חייב להביא את התבואה לביתו דרך השער.[17] אם עשה כן, אינו חייב במעשר עני שבשדה, שהוא עיקר המצווה. בכך יש דרך לכל מי שאינו מעוניין לתת מעשר עני ביד רחבה לומר שהוא מקפיד על המצוות ורוצה להתחייב מהתורה, ובכך למעשה לפטור את עצמו מחובה אחרת מהתורה. מציאות שכזו, שאנשים נתלים בחובות מהתורה על מנת להיפטר מחובות אחרות שפחות נראות להם, מוכרות לדאבוננו גם היום.[18]

מטרת נתינת מעשר עני

בסדר המעשרות, מעשר עני מופרש אחרי תרומה ומעשר ראשון הניתנים לכהן וללוי. עבור מתנות אלה ברורה הסיבה לחובת הנתינה שהרי התורה כבר העידה (במדבר יח, כא): "חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". מה הסיבה שאנו מצווים לתת מעשר לעני?[19] נראה שאנו מצווים מהתורה לנסות לשנות את מצב העני. כך מסופר בבבא בתרא י, א: "זו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם -להיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל: [אדרבה,] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו?... אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו?". לדעת טורנוסרופוס אם יש אדם עני, כך הוא רצונו של האל ואסור לשנות מרצון זה. ברם ר' עקיבא, שמיצג את גישת היהדות בויכוח זה, עונה לו שדווקא רצונו של הבורא לגרום לעני לצאת ממצב זה. כל מצוות מתנות עניים הם לעודד את העני לשנות את המציאות שהוא נמצא בו על מנת שיוכל להרוויח את לחמו בכוחות עצמו. חמש המתנות הראשונות הניתנות בשדה חייב העני לעמול על מנת לקבלן. כך גם מעשר עני הניתן בשדה בכמות גדולה (כדי שביעה) היא רק לעניים שהגיעו לשדה. מעשר עני הניתן בבית הוא רק במקרה שלא הגיעו עניים לשדה. במקרה זה מעשר עני דומה יותר למצוות צדקה שגם בה המעלה הגבוהה היא להעמיד עסק לעני שיוכל לפרנס את עצמו.

כיצד יש לנהוג במעשר עני בימנו?

מעשר עני היא הקשה והחשובה שבמצוות התלויות בארץ[20]. היא קשה מפני שאין שום דרך להימנע מקיומה, ומפני שמקובל כיום להעמיד את כמותה על 10% מהיבול. במאמרנו אנו מחדשים שאין מספר זה (10%) מהווה חובה למעשר עני שבשדה, ובכך מורידים את הנטל הגדול מעל בעל השדה. איננו מחפשים דרכים להיפטר חלילה מהמצווה הגדולה, אדרבה מצווים אנו לחפש כל דרך לקיימה כהלכה. לכן הסברנו את העיקרון שיש חובה גמורה לתת מעשר עני למי שמגיע לשדה לעבוד עם החקלאי ולקבל את המגיע לו בסוף העבודה. המלכוד הוא קשה: אין ביכולתו של החקלאי או הסוחר לספוג עלות כה גבוהה של הוצאה. אין לו גם על מי לגלגל הוצאה זו. לצערנו, הלקוחות (גם שומרי המצוות שבהם) יעדיפו סחורה זולה יותר ממי שאינו מקיים את המצווה. מצד שני מדובר בחובה גמורה, וכל זמן שלא הופרש וניתן המעשר לעני הרי הפירות הם טבל, והפרשה ללא נתינה לעני יש איסור גזל מהתורה.

לכן נראה שאם לא הגיעו עניים לשדה, כלל לא מתחייב בעל השדה במעשר עני בשיעור כדי שביעה. במקרה שכזה עליו להביא את המעשר הביתה, ושם יש לו טובת הנאה ויכול לקבוע למי וכמה לתת מהמעשר. ברם יש חשיבות לעודד את העניים לחזור לשדה ולהיות נוכחים שם במהלך העבודה, ואז ייקחו את חלקם. בנוכחותם יש רווח לשני הצדדים. גם מצד העניים שיתרגלו לעמול על מנת לקבל את מתנותיהם, שכך הייתה כוונת התורה שעל ידי העמל הם גם יצאו בעז"ה ממעגל העוני.[21] וכן מצד בעל השדה, שאם באו עניים לשדה ולקחו את חלקם אז הוא פטור ממעשר עני שבבית. כל כמות, גדולה ככל שתהיה, של עניים שתגיע לשדה לא תגרום להפסד כלכלי משמעותי של בעל השדה.

הבנתנו במהות מעשר עני גם מבטלת את השאלה מי הוא העני הזכאי למעשר זה.[22] למעשה אם מגיעים עניים לשדה, הם רשאים לקבל שיעור שביעה לכל אחד מהם,[23] ובכך פוטרים את הבעיה שמתעוררת אם נותנים את מעשר העני בבית ויש צורך למצוא עני מתאים. כמו כן אם מדובר על עניים שבאים לשדה, הם מקבלים ישירות את הפירות ואין את הבעיה שבמקרה שנותנים להם כסף במקום הפירות. כמו כן נראה כי ניתן להקל בכל המקרים בהם יש שאלה של ספק במעשר עני, כל זמן שלא מדובר על מעשר עני הניתן בשדה כבמצווה המקורית.[24] בנוסף, נראה שניתן לחזק את הפטור מנתינת מעשר עני בפועל בשנת השמיטה, שגם בעמון ומואב שמעשרים מעשר עני בשביעת מהלמ"מ זה דווקא אם זאת שדה ישראל ועניי ישראל באים לקחת את מתנותיהם. בשאר המקרים כלל אין חובה.[25]

›››תגובה למאמר מאת הרב יעקב אפשטיין

›››תגובה למאמר מאת הרב יואל פרידמן