דרכי נתינת מעשר עני -חלק ב', החייבים והפטורים בנתינה והקנאת המעשר

ראשי פרקים:

       ב. החייבים והפטורים בנתינה

1. נתינה במצב מסופק
2. נתינה בספק טבל
3. ספק מצד גבולות הארץ
4. ספק בין מעשר שני לעני
5. מעשר עני בהדרים
6. חיוב עני בנתינה
7. המפקיר נכסיו.

       ג. הקנאת המעשר

       הקדמה

1. קנין חצר מראש
2. קנין שדה לפירותיו
3. מכירי כהונה
4. מכירי עניים
5. מיהו מכיר
6. עשו את שאינו זוכה כזוכה
7. הקנין בגבאי צדקה.

ב. החייבים והפטורים בנתינה

1. נתינה במצב מסופק בספיקות שבדיני ממונות מקובל הכלל: "המוציא מחבירו עליו הראיה". והוא הדין במצב שבו יש ספק ספיקא לחומרא 1.

במתנות עניים יש דין מיוחד, שבמקרים מסויימים הולכים לחומרא. המקור לכך הוא במשנה (פאה פ"ד מי"א): "חורי הנמלים שבתוך הקמה - הרי הם של בעל הבית. שלאחר הקוצרים - העליונים לעניים, והתחתונים לבעה"ב. ר' מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט - לקט".

והלכה כר' מאיר. טעמו של דין מיוחד זה מובא בגמרא (חולין קל"ד ע"א): "אמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב, עני ורש הצדיקו? - צדק משלך ותן לו".

הגמרא שם מבחינה, לענין זה, בין ספק לקט, שהוא לחומרא, לבין ספק בנתינת הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן, ואומרת: "הכא (במשנה בחולין) - פרה בחזקת פטורה קיימא (ולכן פטור, מספק). קמה (במשנה בפאה) - בחזקת חיובא קיימא (שהשדה מוחזקת בחיוב לקט, ולכן חייב גם בספק)".

מתוך סוגיא זו, ישנם דיונים ארוכים בראשונים ובאחרונים בדיני הספיקות במתנות עניים, ולא כאן המקום לפרטם. להלכה, הורה לנו הגר"ש ישראלי, שיש להקל במעשר עני במצב של ספק, ואף במקרה של ספק ספיקא לחומרא. וכך נהוג.

להלן נתייחס למצבים שונים של ספק בחיוב נתינת מעשר עני.

2. נתינה בספק טבל הפירות והירקות הנמכרים בחנויות ובשווקים הם, בדרך כלל, ספק טבל. לא ידוע אם הם מעושרים ע"י החקלאים או המשגיחים בערוצי השיווק השונים. גם לא ידוע אם גדלו ע"י גויים ופטורים ממעשרות. מהו דין נתינת מעשר עני מפירות אלו? בדין דמאי כתב הרמב"ם (מעשר פ"ט ה"ב): "אבל מעשר ראשון ומעשר עני, אין מפרישים מן הדמאי, מפני שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. לפיכך, אומר ללוי או לעני: הבא ראיה שאינו מעושר, וטול המעשרות ".

נחלקו האחרונים, אם הלכה זו, שנאמרה בדמאי, היא קולא מיוחדת לדמאי, מפני ש"רוב עמי הארץ מעשרים", או שזהו דין כללי, לכל מצב של ספק בהפרשת המעשרות: לדעת הטורי אבן, החת"ם סופר והמשנ"ר, זוהי קולא מיוחדת לדמאי. ומשמע, שבספק טבל יש לתת את המעשר לעני, מדין "צדק משלך ותן לו", שכן יש כאן חזקת חיוב (ראה סעי' 1).

ולדעת הריעב"ץ, האור שמח והרי"ץ הלוי, אין הבדל, לענין זה, בין דמאי לספק טבל, ובכל מקרה של ספק בהפרשה, אין חובה לתת את המעשר לעני.

יש להביא ראיה ברורה לדעה המקילה, מן הרמב"ם בהלכות מעשר (פי"ג ה"כ-כ"א): "כל העיר מוכרת ודאי (טבל) ואחד מוכר דמאי, ואין ידוע ממי לקח, כיצד מתקן? מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן, ומפריש מעשר שני בלבד..

וכן אם היו לפניו שתי קופות, אחת טבל ואחת מתוקן, ואבדה אחת מהן - הרי זה מפריש מן השניה תרומה גדולה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה, ומפריש מעשר שני בלבד..." מכאן, שגם במקרה שבו לא שייך להסתמך על כך שרוב עמי הארץ מעשרים, אין חובה לתת את המעשר לעני. ואפילו במקרה שבו יש ספק ספיקא לחומרא. וכך הורו הפוסקים בדורנו, שבספק טבל, אין חובה לתת את המעשר לעני. כמו כן, גם הקונה פירות מעושרים, ויודע שהמפריש לא נתן את המעשר לעני, אינו חייב בנתינה, מפני שלא ידוע, אם הפירות שברשותו הם מן המעשר או מן החולין. אבל הקונה פירות מעושרים, וידוע לו שמעשר העני נמצא בתוכם, חייב לתת אותו לעני.

3. ספק מצד גבולות הארץ שטחי ארץ ישראל, שנכבשו ע"י עולי בבל, חייבים בתרומות ומעשרות בוודאות. דינם של שטחי הארץ, שנכבשו רק ע"י עולי מצרים, שנוי במחלוקת בין הראשונים: לדעת הרמב"ם, ר"ת, הר"ש והריטב"א, יש להפריש שם את כל המעשרות, מדרבנן.

לדעת אחד מבעלי התוספות, אין חובה להפריש תרומות ומעשרות ממה שגדל באיזורים אלו.

ולדעת רש"י, ר"י, הר"ן והכו"פ, יש חובה להפריש שם תרו"מ מדגן, תירוש ויצהר, אבל לא משאר הגידולים החקלאיים.

יש להעיר, שלדעת הרמב"ן יש דין "תירוש" ו"יצהר" רק ליין ושמן, ולא לענבים וזיתים העומדים למאכל. ולדעת התוס' אף הם חייבים בתרו"מ מן התורה. מחלוקת זו לא הוכרעה. להלכה מקובל, שפירות שגדלו בשטחי א"י שנכבשו רק ע"י עו"מ, מפרישים מהם תרו"מ ללא ברכה. אבל בדגן, יין ושמן, מפרישים תרו"מ בברכה, כהכרעת הכו"פ וכדעת הרמב"ן.

לכן, הגדל באיזורי הארץ שלא נכבשו ע"י עולי בבל, אין חובה לתת ממנו את מעשר העני, שכן "המוציא מחבירו עליו הראיה". אך בדגן, יין ושמן, נראה, שחובה לתת מעשר עני אף במקומות אלו. כך הורה לנו הגר"ש ישראלי. ולדעת הגר"מ אליהו, גם גבולות עו"מ חייבים בתרו"מ בברכה, כדעת הרמב"ם, ולכן הם חייבים גם בנתינת מעשר עני.

באיזורים שקיים לגביהם ספק אם נכבשו אז, יש שלושה ספיקות לחומרא: 1. שמא נכבשו ע"י עולי בבל.

2. שמא הלכה כרמב"ם, שאף שם חייבים במעשרות.

3. שמא הקמת המדינה וכיבושם ע"י צה"ל מחילים עליהם קדושה חדשה לחיוב במעשרות.

אעפ"כ, מחמת הספק, אין חובה לתת במקומות אלו את המעשר לעני, כדלעיל (סעי' 1).

4. ספק בין מעשר שני לעני לפעמים קונה אדם פירות טבל, ומסיבות שונות אינו יודע באיזה מעשר הם חייבים. דבר זה מצוי מאד בקניית ירקות מיד לאחר ראש השנה, כאשר לא ידוע מתי נלקטו. כיצד יש לנהוג במצב זה? נאמר בתוספתא (שביעית פ"ד הט"ז): "מעשה בר' עקיבא, שלקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו כדברי ב"ש וכדברי ב"ה".

ומסביר הירושלמי (ביכורים פ"ב ה"ד; ר"ה פ"א ה"ב): "מה עשה? קרא שם על מעשר שבו, ופדאו ונתנו לעניים".

מכאן, שבספק אם יש חיוב מעשר שני או מעשר עני, יש לקיים לחומרא את שני המעשרות: לפדות את המעשר השני ולתת אותו לעניים. שאלה זו נידונה גם במשנה (מכשירין פ"ב מי"א): "פירות שניה שרבו על של שלישית, ושל שלישית על של רביעית... - הולכין אחר הרוב. מחצה על מחצה - להחמיר".

נחלקו המפרשים בשאלה, באיזה מקרה מדובר במשנה: לדעת הכו"פ, הרא"ש, המלאכת שלמה, החזון נחום והמשנה אחרונה, בפירושם למשנה זו, המדובר בתערובת. וכך משמע מפשטות לשון הרמב"ם והשו"ע, אף שאוקימתא זו קשה מאד מצד הסברא.

ולדעת הרשב"ם, הטורי אבן, פאת השלחן, ה"בית מאיר" והחזו"א, לא מדובר פה בתערובות, אלא במי שלקח פירות מן האוצר או מן השוק, ואינו יודע בדיוק מאין הם.

כן נחלקו הפוסקים בפירוש ההלכה "להחמיר": לדעת הרמב"ם והשו"ע, הולכים לחומרא בספק איסור של מעשר שני, אבל בספק ממון של מעשר עני - הולכים לקולא. לכן מפרישים מעשר, שהוא מעשר שני או עני, ופודים אותו, אך לא נותנים אותו לעניים. והיינו דלא כר' עקיבא.

 

ולדעת הר"ש, הרא"ש, הראב"ד והרע"ב, הלכה כר' עקיבא, שיש לנהוג את חומרת שני המעשרות. וכן דעת הגר"א. החזו"א הורה, שבמעשר דגן ואילנות יש ללכת לחומרא, ובמעשר ירק - לקולא. מסתבר, שגם בירקות אין להקל, אם ישנה אפשרות מעשית לברר לאיזו שנה הם שייכים.

 

5. נתינת מעשר עני בהדרים שאלת חיוב הנתינה בספק שבין מעשר שני לעני, מעשית מאד בהדרים. בעוד שבכל עצי הפרי נקבעת שנת המעשר לפי מועד החנטה, באתרוג הדבר נקבע לפי מועד הלקיטה. בדינם של שאר ההדרים הסתפקו האחרונים, אם לדמות אותם לאתרוג או לשאר האילנות.

למעשה, לענין שביעית נהגו ללכת אחר החנטה, ולא לחשוש לקדושת שביעית בהדרים שחנטו בשביעית ונלקטו בשמינית. שאלת מעשר עני בהדרים נידונה באחרונים: החזו"א כתב, שיש לתת את המעשר לעני בכל מצב של ספק כזה. וכך נכתב בכרם ציון. ובשו"ת מנחת יצחק הוסיף, שבמקרה זה, אפשר לתת לעני הלוואה מראש לשנתיים בערך של יבול שנה אחת, ולהתנות עימו שהמעשר יהיה שלו רק באותה שנה בה הפרדס חייב במעשר עני.

והגרח"ז גרוסברג העיר, שיתכן, שיש להקל בהדרים שחנטו בשנת מעשר שני ונלקטו בשנת מעשר עני, מפני שיש להם חזקת פטור. ספיקות נוספים מסוג זה יכולים להיות בגידולים בהם החנטה היא מאד מוקדמת, ואז יש ספק אם היא היתה לפני ט"ו בשבט או לאחר מכן. הבעיות השכיחות הן בשסק, בלימון, בשקד ובזנים בכירים של אפרסק.

6. חיוב עני בנתינה במצוות הנתינה חייב לא רק עשיר. גם עני, המפריש תרומות ומעשרות, חייב בנתינת מעשר עני. מקור הדין מובא בגמרא: "לא תלקט לעני - להזהיר לעני על שלו".

מכאן, שאף חקלאי השקוע בחובות כבדים, כך שהוא נחשב לעני, חייב בנתינת מעשר עני כדין. נחלקו שני התלמודים בשאלה, על מי חלה אזהרה זו: לדעת הירושלמי (פאה פ"א ה"ה), האיסור חל על מי שהיה בעל הפירות בשעה שנתחייבו במעשרות. ואם בשעה זו היו הפירות ברשות העני, אסור לו ליטול מהם מעשר עני.

לדעת הבבלי (נדרים פ"ד ע"ב), האיסור חל על מי שהפירות בבעלותו בשעת נתינת המעשר. לכן, אומרת הגמרא, שהמפקיר את כל נכסיו לאחר הפרשת המעשר, רשאי לקחת לעצמו את מעשר העני.

שאלה דומה נידונה בראשונים בהלכות פאה, בבעה"ב שהפקיר את שדהו ונכסיו לאחר הקציר: לדעת רש"י, אדם זה אינו יכול לקחת את הפאה לעצמו משום "לא תלקט לו לעני".

ולדעת התוס', הרא"ש, רבינו פרץ, הרמב"ן, הריטב"א, רבינו קרשקש והמאירי - גם בעה"ב עצמו, שהפקיר את כל נכסיו, רשאי לקחת פאה משדהו, שכן הוא עני, והשדה והתבואה אינם שלו. מדברי האחרונים משמע, שנוקטים כשיטת הבבלי ורוב הראשונים, שהאיסור "להזהיר לעני על שלו" חל רק על עני שמחזיק את הפירות בבעלותו בשעת הנתינה.

אך נחלקו האחרונים בשאלה, אם גם הבעלות על הקרקע אוסרת נטילת מעשר עני: לדעת רעק"א, גם הבעלות על הקרקע קובעת לאיסור "לא תלקט לו לעני".

ולדעת הפר"ח והחזו"א, הדבר תלוי רק בבעלות על הפירות בשעת הנטילה. לדעתם הבעלות על הקרקע אוסרת ליטול רק לקט, שיכחה ופאה, שהן נוהגות בזמן הקציר.

7. המפקיר נכסיו לאור מה שכתבנו לעיל, שהמפקיר את נכסיו לאחר ההפרשה פטור מנתינת המעשר לעני, נידונה באחרונים דרך של "הערמה", שהיתה נהוגה מקדמת דנא להיפטר ממצוות הנתינה: להפקיר את כל נכסיו (כולל הפירות שתיקן בפני שלשה מאוהביו, ולזכות במעשר לעצמו.

המקור לכך הוא בגמרא )נדרים פ"ד ע"ב): "ר' אליעזר סבר: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה - לית ליה פסידא".

למעשה, נחלקו האחרונים ביחס לדרך זו: הרדב"ז ופאת השלחן, מביאים את הדרך הזאת להלכה ללא הסתייגות.

בעל ספר חרדים מביא גם הוא את הדרך הזאת להלכה לשיטת המקילים. אך מדגיש, שההפקר צריך להיעשות כדינו, בפני שלושה בני אדם.

המהרי"ט, השל"ה והחכמת אדם אינם מסתייגים עקרונית מן הדרך הזאת, אך דוחים אותה בגלל פקפוקים מעשיים. שכן, כיצד ניתן לבצע הפקר כזה באופן אמיתי, שיועיל עפ"י ההלכה, מבלי שייגרם למפקיר הפסד גדול. וכך נכתב בכרם ציון.

ור' בצלאל אשכנזי דוחה את האפשרות הזאת על הסף בגלל האיסור לקחת את המעשר לעצמו, וכשיטת רש"י והירושלמי (לעיל סעי' 6). בימינו, מכיון שבדרך כלל, לכל חקלאי יש פקדונות ביד אחרים, דרך זו אינה מעשית כלל. ואף באדם שיכול לבצע את ההפקר כדינו, אין דרך זו מומלצת, מפני שהיא הערמה יתרה.  

ג. הקנאת המעשר

הקדמה את מצוות הנתינה מקיימים, לא רק כאשר מביאים את המעשר עצמו לרשותו של העני. יוצאים ידי חובה אף בהקנאתו לעני במעשה קנין, כפי שמעמידה הגמרא (גיטין ל' ע"א) "במזכה להם ע"י אחר". וה"ה לכל מעשה קנין המועיל עפ"י ההלכה.

ניתן להקנות מעשר עני בכל אחד מן הקניינים המקובלים בהלכה לקניית מטלטלין: הגבהה, אגב או חצר. יוצא מן הכלל הוא קנין סודר (חליפין), שדינו שנוי במחלוקת בין הפוסקים. דרכי קנין אלו מבוארות בהרחבה במאמרו של הרב שמואל דוד בספר זה:........ אך דא עקא, שדרכים אלה מסובכות לעיתים, וקשות לביצוע. נדרש, א"כ, למצוא דרכי קנין פשוטות יותר. כך גם יהיה אפשר למנוע תקלות שונות, שעלולות להגרם מהקשיים המעשיים שבדרכי הקניינים. להלן נבחן מספר דרכי קנין נוספות, המתאימות לנתינת מעשר עני בימינו.

1. קנין חצר מראש בקנין חצר קיימים מספר קשיים: א. יש צורך בחצר המשתמרת. ב. צריך לדאוג לכך, שהמעשר יהיה באמת מונח בחצרו של הקונה. אם ננקוט, שדי בחצר המשתמרת לדעתו של הנותן, אפשר יהיה להקנות את המעשר בדרך הבאה: לסכם עם העני בכתב, שבכל פעם שיהיה מעשר עני ברשותו של המפריש, יהיה שטח האדמה שעליו מונח המעשר מושאל לעני למשך שעה אחת, החל מרגע הפרשת המעשר. להסכם זה יש תוקף של קנין שטר

ולכן לא יהיה צורך בקנין נוסף. כך יצא, שברגע ההפרשה, יהיה המעשר מונח בחצירו של העני, והוא יקנה את המעשר בקנין חצר. אם המפריש, או אדם נאמן אחר יהיה באותו מקום בשעת ההפרשה, יהיה שטח אדמה זה מוגדר כחצר המשתמרת.

החסרון המעשי בהצעה זו הוא, שמפריש חייב לדאוג לכך שהפירות יהיו משתמרים בשעת הקנין. שמירה זו יכולה להיות ע"י נוכחותו במקום, ע"י מינוי אדם נאמן שיהיה שם בזמן ההפרשה, או ע"י נעילת הפירות בתוך מחסן סגור. אך אם המפריש אומר את נוסח ההפרשה כשאינו נמצא במקום וגם אינו יודע בדיוק מה מצב שמירת הפירות באותו זמן, אין אפשרות להשתמש בהצעה זו.

2. קנין שדה לפירותיו בגלל החסרונות המעשיים, הקיימים בהצעה הקודמת, יש מקום לבחון דרך קלה יותר לביצוע, והיא: להקנות את המעשר עוד לפני הקטיף. ואף שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, הרי שאפשר להקנות מראש את השדה לפירותיו.

מקרה דומה לכך, מצאנו בגמרא (ב"ב ס"ג ע"א): "בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו: על מנת שמעשר ראשון שלי - מעשר ראשון שלו..." ומקשה הגמרא: "אמאי? (הרי) אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם"! ומתרצת: "כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי - שיורי שייריה למקום מעשר".

וכך נפסק להלכה ברמב"ם. א"כ, אפשר להקנות לעני מראש את השדה לתשעה אחוזים מן היבול, והעני יסכים לכך שהם יופרשו כמעשר עני. דרך זאת יכולה להיות מעשית לנתינת מעשר ראשון ללוי, מפני שהלוי רשאי לקחת את המעשר שלו לעצמו. ביישומה של הצעה זו למעשר עני יש בעיה, מפני שאסור לעני לקחת לעצמו את מעשר העני שלו. בבירורה של הלכה זו, עסקנו לעיל (פרק ב' סעי' 6). שם הבאנו מחלוקת בשאלה באלו תנאים חל איסור "להזהיר לעני על שלו", ושאלה זו תלויה באותה מחלוקת:.

אם נאמר, שהאיסור חל על מי שמחזיק את מעשר העני ברשותו - הרי שבמקרה זה אסור לעני לקחת את המעשר.

אם נאמר, שאיסור חל על בעל הפירות בשעת המירוח - הרי שהעני היה שותף ב-9

מן הפירות בשעה זו, ולכן עליו לתת 9

מן המעשר לעני אחר.

אם נאמר, שהאיסור חל גם על בעל הקרקע - הרי עני זה הוא שותף בקרקע ואסור לו לקחת את המעשר.

אך אם נאמר, שאיסור זה חל על בעל הפירות המתוקנים בשעת הנתינה - הרי כאן, פירות אלו אינם ברשות העני, ומותר לו לקחת את המעשר.

מאחר והסקנו שם, שהאיסור חל רק על בעל הפירות המתוקנים, יש לומר, שניתן ללכת בדרך הזאת.

3. מכירי כהונה הדרך המעשית לקיום מצוות הנתינה היא בהסתמך על דין "מכירי עניים", שהוא מקביל לדין "מכירי כהונה". (בענין זה, ראה בהרחבה במאמריהם של הגר"א שפירא והרב שמואל דוד בספר זה).

בכדי לברר את דין "מכירי עניים", יש לברר קודם את גדר "מכירי כהונה", בו נחלקו הראשונים: רש"י (גיטין ל' ע"א, ד"ה במכרי כהונה) כותב: "... כיון דמילתא דפשיטא היא, דלדידהו יהיב להו, אסחו להו שאר כהני דעתייהו, והוה ליה כמאן דמטא לידיה..." וכן דעת התוס' רי"ד, הר"ן ומהר"י קורקוס. וכך פסקו להלכה המחנה אפרים וערוה"ש.

בעלי התוס' (ב"ב קכ"ג ע"ב, ד"ה הכא) חולקים על דעה זו, וכתבו: "והיינו טעמא, שזהו מתנה מועטת, ואסור לחזור בו. ואעפ"י שאם רצה לחזור בו - יכול, מ"מ, כל כמה דלא הדר, הוי מוחזק... ".

וכן דעת הגהות אשר"י והמרדכי.

לדעת הרשב"ם, ההסבר לדין "מכירי כהונה" הוא, שהמפריש גומר בדעתו להקנות את התרומה לכהן זה, ודי בכך.

ולדעת רבינו יונה והריטב"א, "מכירי כהונה" מועיל מתקנת חכמים, מעין "עשו את שאינו זוכה כזוכה".

4. מכירי עניים הגמרא בגיטין (דף ל' ע"א), מביאה את דין "מכירי כהונה" כדרך להקנאת התרומה והמעשר לכהן, ללוי ולעני. מכאן, שכשם שיש דין "מכירים" בכהן ולוי, כך יש דין כזה גם בעני. לעומת זאת, בירושלמי (פ"ג ה"ז) נאמר שאין מכר לעני. בהסבר המחלוקת בין התלמודים נאמרו הסברים רבים בדברי האחרונים (ראה מאמרו של הגר"א שפירא בספר זה): א. לדעת ה"שדה יהושע" והמשל"מ, הבבלי עוסק במעשר עני המתחלק בבית (ראה פרק א' סעי' 3), שיש לבעלים בו טובת הנאה לחלקו למי שירצו, והירושלמי סובר, שאף בבית אין לבעלים טובת הנאה במעשר, והבעלים חייבים לתת אותו לכל הקודם. משום כך לא יכולה להתקיים מציאות של "מכירי עניים".

ב. לדעת החת"ם סופר, גם לדעת הבבלי יש מכר לעני רק בהלוואה מראש. ולדעת הירושלמי, גם במקרה זה אין מכר לעני. המחלוקת תלויה במחלוקת האמוראים בירושלמי שם, אם ניתן לזקוף חוב ישן על חשבון המעשר (ראה פרק ד' סעי' 4). לדעת ר' אמי, הסובר שלא ניתן לזקוף חוב ישן, יוצא, שההתחייבות של העני לתת את המעשר לבעל הבית חלה בשעת ההלוואה. ואם לא ברור שהעני הזה יקבל את המעשר, איך הוא יכול לשעבד אותו לחוב זה? אך לדעת ר' זעירא, הסובר שניתן לזקוף חוב ישן, השעבוד חל רק בשעת הפרשת המעשר, ואז ידוע כבר אם העני הזה זכה בו.

ג. לדעת החזו"א, שני התלמודים עוסקים במעשר עני בגורן, שאין לבעלים בו טובת הנאה. לדעת הבבלי, מכיון שבעה"ב רשאי להציל מחצה לקרוביו, תתכן מציאות של "מכירים" במעשר עני. ולדעת הירושלמי, "מכיר" הוא רק מי שמקבל את הכל.

ד. לדעת הרוגאצ'ובי, סובר הירושלמי, שמכיון שדין "מכירי כהונה" נובע מכך שהמתנות הן "ממון השבט", הוא שייך רק בכהנים ולויים, בהם שייך מושג זה. אבל עניות, לדעת הירושלמי, אינה אלא מושג שלילי, של העדר רכוש. אין ישות חיובית של "שבט העניים". לכן, גם לא שייך דין "מכירי עניים", הנובע מהגדרה זו. אך הבבלי סובר, שגם בעניים יש מציאות של "ממון השבט".

ה. לדעת ה"דבר אברהם", "מכירי כהונה" הוא מושג של קביעות. לכן הוא יכול להתקיים במתנות כהונה ולויה. אבל "עניות" זהו מצב זמני, שהאדם שואף לשנותו. לכן, לדעת הירושלמי, לא שייך דין "מכירי עניים". והבבלי סובר, שאין הדבר מעכב. להלכה פוסק הרמב"ם, שיש מכר לעני. כן פסקו רבים מן הראשונים והאחרונים, אף שיש שהסתייגו מדרך זו.

5. מיהו מכיר? כיצד יוצרים מצב של "מכירי עניים"? מתוך הדיון בגדר "מכירי כהונה", יש שתי אפשרויות ליצירת מצב של "מכירי עניים": בדעת רש"י נראה, שיש לתת מעשר עני לאותו אדם שלש פעמים רצופות. וכך הורה, לכתחילה, הגר"א שפירא. לדעה זו אפשר לנהוג כך: לקטוף מהעץ שלושה ק"ג של פרי, לעשר כל אחד מהם בנפרד ולהקנות את שלושת יחידות מעשר העני בנפרד לאותו עני. הקנין יהיה בזיכוי ע"י אחר. כמו כן מסתבר, שדי בכך שמפרסמים ברבים, שהמעשר יינתן לעני שנבחר, ולהודיע לו על כך. פרסום זה יגרום לכך, שכל שאר העניים יתייאשו מלקבל את המעשר, גם אם שמו של העני לא יפורסם.

ולדעת התוס', יש להתחייב בפני העני, בכתב או בע"פ, שיהיה רגיל לתת את המעשר רק לו. וכך הורה הגר"מ אליהו. האם אפשר לבחור עני אחד כ"מכיר" ולתת לו רק חלק מן המעשר, כאשר חלק אחר ניתן לעניים אחרים? דוגמא לכך מופיעה בירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ה): "בראשונה היה מעשר נעשה לשלושה חלקים: שליש למכרי כהונה ולויה ושליש לאוצר ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלים".

מכאן יש להסיק שהדבר אפשרי: לתת חלק למכיר וחלק לאחרים. מסתבר שהדבר מותנה בכך שחלקו של המכיר קבוע וידוע מראש. וכן יש לדייק מלשון הירושלמי הנוקט " שליש למכרי כהונה ולויה", ולא סתם "חלק". כך יודעים שאר העניים להתייאש מאותו החלק של המעשר. במקרה זה, העני גם יודע לצפות לחלק מוגדר, ויש בזה משום הבטחה למתנה מועטת.

מדברי הרמב"ם בהלכות מעשר (פ"ז ה"ה) משמע, שאין מכירי כהונה לחצאין, וכך הוא אומר: "ואם היו רגילין ליטול ממנו, והוא רגיל שלא יתן אלא להן - אינו צריך לזכות ע"י אחר".

וכן כתב בפירוש המשנה: "ואם היה מנהג זה הכהן... שיקח מזה הישראל, ולא יתן גם כן זה הישראל לאיש זולתו... - לא יצטרך זיכוי ע"י אחר".

וכך הורה הגר"א שפירא, שאין מכירי עניים לחצאין (ראה מאמרו בספר זה). עם זאת, אין חובה לתת למכיר אף את כספי הצדקה. להיפך, עדיף לתת מעשר עני לאחד וצדקה לעני אחר, כפי שנאמר בשו"ע (יו"ד סי' רנ"ז סעי' ט'): "לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד". האם ניתן להחליף את העני? מסתבר, שהמושג "מכירי עניים" הוא דבר קבוע, שאי אפשר להחליף אותו לעיתים תכופות. חקלאי, שאינו רוצה להתחייב לעני אחד לכל ימי חייו, יוכל לבחור עני שעשוי להתעשר עד שנת המעשר הבאה, ואז יוכל לבחור עני חדש. האם למוסד של צדקה יש דין "מכירי עניים"? נושא זה התברר במאמרו של הרב שמואל דוד בספר זה (פרק ד'), ומסקנתו היא שיש דין "מכירי עניים" לגבאי או למוסד צדקה, בתנאי שהוא מטפל בעניים קבועים.

6. עשו את שאינו זוכה כזוכה כאמור, הדעה השלישית בדרך נתינת המעשר היא דעת ר' יוסי, הסובר "עשו את שאינו זוכה כזוכה".

בשלושה מקומות פוסק הרמב"ם להלכה כר' יוסי: בהלכות מתנות כהונה ובהלכות לקט. אעפ"כ, בהלכות נתינת המעשרות אין הוא מביא את האפשרות הזאת להלכה. הוא נוקט רק את שתי האפשרויות הראשונות המוזכרות בגמרא: מכירי כהונה ומזכה ע"י אחר. מכאן הוכיחו האחרונים, שאין לסמוך על דעת ר' יוסי בניד"ד. לעומת זאת, דעת כמה מן האחרונים היא, שאף כאן הלכה כר' יוסי.

7. קנין במפריש שהוא גבאי צדקה כידוע, הרבנות הראשית לישראל דואגת להפרשה מסודרת של תרומות ומעשרות מיבול החיטה של המדינה. הרבנות גם דואגת לכך, שכל התרומה תימסר לידי כהנים, מגדלי תרנגולות. נשאלת השאלה: איך לקיים מצוות נתינת מעשר עני בחיטה שבבעלות הממשלה? האם יש צורך במעשה קנין כלשהו, כאשר הממשלה עצמה היא בבחינת גבאי צדקה, בכך שהיא מחלקת סכומים גדולים לעניים באמצעות תקציבי הרווחה? הרוגאצו'בי וה"מקדש דוד", כאשר הם מסבירים את דעת ר' עקיבא, שנתן מעשר עני במצב של ספק (ראה פרק ב' סעי' 3), מחדשים, שיש להבחין בין גבאי צדקה לאיניש דעלמא. אדם מן השוק הוא מוחזק במעשר כל עוד לא נתן אותו לעני. אבל גבאי צדקה אינו יכול להיחשב כמוחזק בממון עניים, מפני שהוא עצמו בבחינת "יד עניים". לכן נראה, שהדרך לנתינת המעשר היא, שהממשלה תעביר את דמי המעשר למשרד העבודה והרווחה, כתקציב מיוחד עבור מעשר עני. במקרה זה, אין צורך במעשי קנין כלשהם, מפני שהממשלה היא בעלת המעשר והיא היא גם גבאי הצדקה, הזוכה בו לעניים. לצורך הקנין נדרשת רק החלטה בדרגים המתאימים, להגדיר את דמי המעשר בסעיף מיוחד בתקציבי הרווחה, תקציב שייועד לעניים גמורים. יש להעיר, שמכיון שתקציב המדינה נקבע עוד לפני שנתנו את הדעת למעשר העני, שאין לנצל סכום שכבר מופיע בספר התקציב, אלא עדיף להקדיש תקציב חדש, במיוחד לנושא זה. מכיון שבין כה וכה, מוגש תקציב נוסף במשך השנה, אין בכך קושי.

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'