דרכי הקנינים במעשר עני - חלק ב'

הטור, (חו"מ סי' רמ"ג, דף ק"ל ע"א) מביא את המחלוקת: "נתן המתנה בחצר המקבל - קנה אפילו שלא מדעתו, שאינו שם. ?וכתב הרמב"ם: במה דברים אמורים? בחצר ההמשתמרת. אבל אם אינה משתמרת - אינו קונה, עד שיהא עומד בצדו, ויאמר: יזכה לי חצרי. וכן דעת רב אלפס. אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב, דבמתנה, קונה לו חצרו, ואפילו אינה משתמרת ואינו עומד אצלה".

והב"י (חו"מ סי' ר') מוסיף, שכדעת הרא"ש כתב גם הר"ן 23 בשם ר"י ברצלוני, ושכן נראה מדברי המרדכי 24 וכן דעת הגה"מ 25.

ז. מסקנת ההלכה בחצר להלכה, פסק מרן בשו"ע (חו"מ סי' ר' סעי' א') כדעת הרי"ף, הרמב"ם וסיעתם: "היו מטלטלין ברשות הלוקח המשתמר לדעתו או שהוא עומד בצד אותה רשות - כיון שקבל עליו המוכר למכור, קנה לוקח".

והיינו, שהחצר צריכה להיות משתמרת ע"י הקונה 26. אך הרמ"א שם מביא להלכה את דעת הרא"ש ודעימיה וכתב: " ויש חולקים, וס"ל, דבמכר או מתנה, אם משומרת לדעת המוכר או הנותן - סגי, וקנה. וכן נראה להורות".

ועיין בש"ך שם (ס"ק א') שהאריך להוכיח נגד הרמ"א, וכתב, שכדעת הרי"ף והרמב"ם פסקו גם הריטב"א 27, תוס' רי"ד 28, הסמ"ג 29, רבינו ירוחם 30 והר"ן 31. וכתב בסיום דבריו: "אך כיון שראיתי שגם בעל העיטור 32 ס"ל כר"י ברצלוני וכהרא"ש... וכן דעת ראב"ן 33 וכן פסק בהגהות מרדכי 34

והגהות מיימוניות 35 (ויש להוסיף 36 את רבנו פרץ והמאירי), איני כדאי להכריע, והוי ספיקא דדינא. אבל להורות לכתחילה - ודאי לא נהירא, שכבר ביררתי, שדעת רוב הפוסקים כהרי"ף והרמב"ם, ושכן עיקר 37".

עפ"י דברים אלו כתב החזו"א (מעשרות ז' כ"א): "בנוסחאות כתוב, שאם מלוה לכהן וללוי יקנה להם מקום בחצרו ויתן המעשר באותו מקום. ולא אתפרש, למה הקלו נגד דברי הש"ך (חו"מ סי' ר'), דהוי ספיקא דדינא בחצר שאינה משתמרת לדעת המקבל 38".

ח. חצר המשתמרת ראינו לעיל, שהקנין בחצר שאינה משתמרת הוא ספיקא דדינא, ולכן, לכתחילה, לא נוכל להקנות את המעשר בדרך זו. א"כ, נשאלת השאלה, האם ניתן להקנות לעני את המעשר הנמצא בבית האריזה של המשק? השאלה היא: האם בית האריזה נחשב כ"חצר המשתמרת" לענין זה? יש מקום לומר, שבנידוננו, בית האריזה קונה לעני, עפ"י התוספות (ב"מ י"א ע"ב ד"ה וכי), שכתבו: "ואם תאמר: והלא התבואה היתה בביתו של רבן גמליאל, כדמוכח בירושלמי, וביתו של רבן גמליאל היה משתמר! (וא"כ, מדוע נאמר בגמרא, שא"א להקנות את המעשר הזה בקנין חצר?) ויש לומר, דלגבי זקנים לא היה משתמר, שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתם 39".

יוצא, שאם יש הבדלה ברורה בין המעשר לבין פירותיו של בעל הבית, נחשב הבית לחצר המשתמרת. לדעה זו, די בחצר המשתמרת לדעת הנותן, אנשי ביתו של רבן גמליאל! לפ"ז יש מקום לומר, שבית האריזה, הנמצא בתוך גדרות המשק, יחשב כבית, שהוא חצר המשתמרת. ואם יקנו אותו או את חלקו לעניים או לגבאי הצדקה, יוכל העני (או הגבאי) לקנות את הפירות בחצר.

לעומת זאת, דעת הרשב"א היא, שאף חצר המשתמרת אינה נקראת כך, אלא אם כן היא משתמרת לדעתו של הקונה 40, דכתב (ב"מ י"א ע"א ד"ה וכי): "ויש לומר, דחצרו של רבן גמליאל, אע"פ שהיא משתמרת ע"י הדרים שם, אינה משתמרת לדעתו של ר' יהושע ור' עקיבא, אלא לדעתו של רבן גמליאל, ואנן, משתמרת לדעתו של קונה בעינן".

וכך נפסק להלכה בשו"ע (סי' ר' סעי' א'), שצריך שהחצר תהיה משתמרת לדעתו של הקונה. מכאן, שלא נוכל להסתמך על דעת התוס' ולהקל בבית האריזה.

אך נראה, שיש מקום להקל, בהסתמך על דברי הטור בהלכות מציאה (חו"מ סי' רס"ח דף קע"ו ע"ב): "ואין צריך לומר, שאם הגיעה המציאה לחצרו, שקונה לו... אבל אם אינה משתמרת בתוכו, אינו קונה לו, אא"כ עומד אצלו".

ושם מוסיף הטור עפ"י הגמרא בסוף פרק השואל (ב"מ ק"ב ע"א): "ואם יצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר כן - אז קונה לו".

ופירש רש"י שם: "יצא לו שם מציאה - שיצא קול בעיר, שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכו דגים".

ומסביר הרא"ש (פרק ח' סי' כ"ט): "מיבדל בדילי אינשי מיניה והו"ל כחצר המשתמרת".

נמצאנו למדים, שבנידוננו, כאשר מפריש מעשר עני, ואומר בפיו שחצרו של העני תקנה לו, וכולם יודעים שמפריש לעני פלוני, אף לסוברים שבעינן חצר המשתמרת - החצר קונה. מאידך גיסא נראה, שקשה לסמוך על כך. שכן הר"ן, הרא"ש והטור מביאים את הגמרא הזאת להלכה, אבל הרי"ף והרמב"ם לא הביאוה. וכן השו"ע לא כתב כך בהלכות מציאה (סי' רס"ח).

אכן, אף אם נאמר שדבר זה הוא בספק, הוי ספק ספיקא: בשאלת חצר שאינה משתמרת יש ספק אם הלכה כהרי"ף או כהרא"ש. ואת"ל שהלכה כהרי"ף, שבעינן חצר המשתמרת - ספק אם מעשר עני נחשב ל"יצא לו שם מציאה", וקנה. וא"כ, הוי ספק ספיקא, ויש מקום רב שלא להצריך שיהא המקבל בצד פירות מעשר העני 41. ומכל מקום, אין לצרף ספק אם בית האריזה הוי חצר המשתמרת, מפני שבכל אופן אינו משתמר לדעת המקבל 42.

לאור האמור, יובן היטב מה שכתב החזו"א, שנהגו להקנות מעשר עני בקנין חצר, ולא חששו לדעת הש"ך. והנה הבאנו מקור מדוע הקלו, דהוי כיצא לו שם מציאה בעיר. ואף החזו"א לא כתב לחלוק על האמור בנוסחאות אלו (כנראה, הכונה לנוסח הפרשה, שודאי נערך ע"י גדולים), אלא רק תמה עליהם. ומכיון שמצאנו הסבר לכך, ודאי שאפשר להקל בזה.

ט. קנין סודר אפשרות אחרת נדחית ע"י הגמרא (ב"מ י"א ע"ב), והיא: לעשות קנין חליפין. וזאת מחמת ש"מתנות כהונה - נתינה כתיבה בהו, חליפין - דרך מקח וממכר הוא". וכך נפסק להלכה ברמב"ם (מע"ש פי"א הי"א): "אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין מפני שנראה כמכירה, והמעשרות והתרומות והמתנות נאמר בהן נתינה ולא מכירה".

והעתיקו הש"ך (יו"ד סי' של"א ס"ק קס"ד).

אעפ"כ, כתב הגרש"ז אויערבך שליט"א במעדני ארץ 43 להתיר קנין סודר, וזו לשונו: "כיון שלענין פדיון מעשר שני מצינו (בסי' של"א ס"ק ל"ח) דבזמן הזה קיל טפי, ופודים גם על מטבע שאינו יוצא באותו זמן, אפשר שגם בקנין סודר שרי בזמן הזה לאקנויי מעשר, כיון שבזמננו אין אף אחד שמעלה על דעתו שההקנאה היא עבור סודר, אשר עפ"י רוב הוא של העדים, וגם רגילים תיכף להחזירו, אלא הקנין נראה בעיני הבריות כסיטומתא

שנהגו בו הסוחרים, והוא מראה בכך שגמר בלב שלם להקנות, ולא נראה כלל כמכר.

ואף שזה נגד דברים מפורשים, מ"מ כתבתי דברים אלה, מפני שבעלי פרדסים, וכן בקיבוצים של שומרי תורה, שקוצרים הרבה פעמים, יש להם טורח גדול איך להקנות בכל פעם את המעשר ללוי ולעני כשאין להם מכירים, וגם יש אומרים שאין מכיר לעני. וכיון דכל מה שכתבנו דברי סברא הם, יתכן שאפשר להקל עליהם ולהקנות המעשר בכל פעם בלי שום טורח, ע"י זיכוי הקנין סודר, וצ"ע.

והלום ראיתי בספר ארץ ישראל להגרי"מ טוקצ'ינסקי ז"ל 44, שכתב, דאפשר לזכות את הלוי והעני מתנותיהם גם בקנין סודר, ולא ידעתי מנין לו דבר זה".

א"כ, לפנינו שני גדולי עולם, שלהלכה התנבאו בסגנון אחד, שמתיר להקנות לעני את המעשר בקנין סודר.

י. סיכום דרכי הקניינים 1. הגבהה האפשרות הפשוטה, מבחינה הלכתית, להקנאת המעשר לעני היא, לזכות ע"י קנין הגבהה. לשם כך, אדם אחר 45, שאינו חבר המשק 46 יגביה את הפירות עבור העני. הדרך לכך היא, להניח את פירות מעשר העני על כף של טרקטור או של מלגזה ולהגביה אותם בפעולה חשמלית רגילה. בדרך זו ישנם מספר קשיים מעשיים: יש צורך באדם נוסף, שאינו חבר המשק וגם אינו גוי 47, שיהיה במקום לפני השיווק, לשם עשיית הקניין. הדבר גם מחייב הפרדה בין המעשר לשאר הפירות, ומצריך ציוד מתאים. מכיון שכך, הדבר קשה לביצוע, ודרך זו אינה נראית מעשית.

 

2. קנין "אגב" מן הבחינה המעשית, קל יותר להשתמש בקנין "אגב" 48. כלומר: להשכיר 49 לעני שטח קרקע כלשהו 50, אף אם הפירות אינם נמצאים בו 51, ולומר 51, שמקנה לו את המעשר אגב הקרקע. כך אין צורך להגביה את המעשר, ואף אין הכרח להפריד בינו לבין הפירות האחרים. אך גם דרך זו עלולה להכשל מהבחינה המעשית, מפני שגם כאן צריך יהודי נוסף, שאינו חבר המשק, לעשות באמצעותו את הקנין 52.

3. חליפין הדרך האחרת שהוצעה, להקנות את המעשר בקנין חליפין, גם היא פשוטה יותר לביצוע, כי גם היא לא מחייבת שהמקנה והזוכה יהיו בשטח, ליד המעשר, והיא פעולה פחות מורכבת מקנין "אגב". אבל גם כאן קיימת אותה הבעיה, שצריך להיות תמיד יהודי שאינו חבר המשק, כדי לקנות הפירות בקנין סודר (חליפין). על כן, גם דרך זו אינה תמיד מעשית, מלבד הדוחק ההלכתי שבהסתמכות עליה.

4. קנין חצר בדרך כלל הקנין היותר נוח הוא קנין חצר. דכיון שהקנו לעני או לגבאי את המקום המיועד לפירות מעשר העני בתחילת עונת הקטיף, שוב אינם צריכים כלום. רק יצטרכו להקפיד, שהמעשר יימצא תמיד באותו מקום 53. אך דרך זו היא בעייתית מבחינה הלכתית, מפני שהיא תלויה במחלוקת, כפי שהבאנו לעיל. ואם נאמר, שצריך שיהיה אדם שהושכר לכך ע"י העני או הגבאי ושאינו חבר משק, שיעמוד ע"י הפירות בכל פעם שמפרישים מעשר עני, הלא זה דבר קשה מאוד ואינו נראה מעשי. אך כבר כתבנו, שאין להחמיר בכך, וניתן להקנות את המעשר אף בחצר שאינה משתמרת לדעתו של הקונה, ובלבד שתהיה משתמרת.

5. "מכירי עניים" אפשרות נוספת הזכרנו, והיא: לתת את כל המעשר לגבאי צדקה אחד באופן קבוע, בהסתמך על דין "מכירי עניים" אך דרך זו מגבילה את המשק, לתת את כל המעשר למוסד אחד קבוע.

6. עשו את שאינו זוכה כזוכה האפשרות האחרונה היא, שלא לזכות כלל לעני, משום "עשו את שאינו זוכה כזוכה" 54. נראה, דכיון שהש"ך 55 צידד למצוא לכך סימוכין, דבדיעבד קיים מצות נתינת מעשר עני. אמנם דרך זו היא דחוקה מאד, אך נראה, שניתן לסמוך על כך בשעת הדחק.

אע"פ שיסודי מצוות התלויות בארץ, שיתפסו מקום גדול בחיים המעשיים, אינם נהוגים עכשו במילואם. למשל, תרומות ומעשרות. אם היינו נוהגים ליתן באמת את מנת הלויים, המעשר - ללוויים, אז היתה השאלה גדולה אם יוכל הישוב להתקיים בזה, אחרי העול הגדול של העישור, שלוקחת הממשלה התורכית. אבל כבר פשט המנהג, שעושים בדרך היתר להקנות לכהן וללוי בדבר מועט, את מתנותיהם, כדי לקיים דין התורה. ולפי המצב הוא הכרח גמור להתנהג כן, עד אשר ישובו לנו הימים הטובים וישכון ישראל בטח בדד בארצו, אדירו ממנו ומושלו מקרבו ומקדש ד' כמו רמים בנוי בהר מרום הרים, כתקוותנו בב"א. מתוך אגרות ראי"ה ח"א סי' קי"ט

 

 

1).ראה במאמר הרב עזריאל אריאל בספר זה: דרכי נתינת מעשר עני פרקב' סעי' 2.

2).בתשובה המובאת בשו"ת הרדב"ז סי' ש"מ ובשו"ת אבקת רוכל סי' ט"ז.

3).מעשרות ח' ד', ד"ה עוד דן.

4).יו"ד סי' קנ"ז ס"ק י"ג.

5).עי' במאמרו של הגרי"ש אלישיב שליט"א, הליכות שדה 46 עמ' 6-5. הערת עורך (ע.א.)

6).קידושין כ"ז ע"א ד"ה נתון לעקיבא.

7).ב"מ י"א ע"א ד"ה עישור.

8).ב"מ שם ד"ה עישור; קידושין שם ד"ה מעשה. וכן תוס' רי"ד ב"מ שם; ריטב"א קידושין כ"ו ע"ב ד"ה ת"ש, ד"ה מעשה, ריטב"א שם כ"ז ע"א ד"ה מדקאמר.

9).עי' הליכות שדה 24, 26, 40, 41, 64, נתיה"מ סי' ר', משה"א ס"ק א'.

10).עי' במאמרו של הגר"א שפירא שליט"א בספר זה, שדן באריכות בגדר "מכירי כהונה". לדעת רש"י, הוא מפני שברגע שהשאר יודעים שלא יקבלו, הם מתייאשים מן המעשר, ואז המכיר זוכה ממילא. ולדעת התוס' הוא מפני שההבטחה לתת מעשר היא כמתנה מועטת, שאסור לנותן לחזור בו. ולפיכך, לדעת רש"י - צריך שיהיה מפורסם לכל שבעה"ב נותן את כל המעשר לאדם זה. וכך הורה הגר"א שפירא שליט"א, שגבאי צדקה הנותן לעניים קבועים חשיב כ"מכירי עני". ועי' במאמרו של הרב א. שלנגר, "הליכות שדה" 24 עמ' 9.

11).לדעת רש"י, הדבר מתקיים בכך שמתקבלת החלטה בוועדת צדקה, והציבור יודע שהוועדה החליטה לתת לעני מסויים. ולדעת התוס' - צריך הבטחה לתת את כל המעשר לאותו אדם, וגם תנאי זה מתקיים בניד"ד, כאשר הועדה מודיעה לעניים שיקבלו את המעשר במשך השנה. ועי' דבר אברהם ח"א סי' א' ענף ו' בהג"ה.

12).עי' ירושלמי גיטין פרק ג' סוף ה"ז.

13).בענין "שער הזול", ראה במאמר הרב עזריאל אריאל: דרכי נתינת מעשר עני פרק ה' סעי' 4.

14).לשאלה אם הגבאי מוסמך להסכים בשם העניים על "שער הזול", עי' במאמרו של הרב י. אפרתי, הליכות שדה 40 עמ' 25 סעי' ז', שהביא מחלוקת הפוסקים בנושא זה. ובגליון 41 עמ' 11 סעי' ו' הביא את הכרעת הפוסקים להתיר. הערת עורך (ע.א.)

15). להגדרת "יד עניים", עי' רש"י קידושין כ"ז ע"א ד"ה דיד עניים; רשב"א ד"ה ושדה; ר"ן על הרי"ף דף י' ע"ב ד"ה גרסי'; תוס' ב"ק ל"ו ע"ב ד"ה יד; שו"ע חו"מ סי' ר"ב סעי' ד'. מן האמור שם משמע, ש"יד עניים" זה הרסה יותר מאשר סתם שליחות, ולפחות הוי כמו אפוטרופוס. ולניד"ד צ"ע, אם מדובר דווקא בכה"ג שגבאי הצדקה לוקח אחריות מלאה לפרנסת העניים שהוא מטפל בהם, כאפוטרופוס, או שדי בכך שהוא כשליח בעלמא. הערת עורך (ע.א.)

16).עי' במאמרו של הגר"א שפירא בספר זה ובמאמר הרב עזריאל אריאל דרכי נתינת מעשר עני, פרק ג' סעי' 5.

17).ב"מ י"א ע"ב ד"ה ומקומו מושכר.

18).שו"ע סי' ר"ב סעי' ב'.

19).זכיה ומתנה פ"ד ה"ח-ט'. וכן בהל' גזילה ואבידה פי"ז הי"א; מע"ש ונט"ר פי"א הי"א.

20).וכ"כ בהגמ"ר, ב"מ פרק א' סי' תכ"ג.

21).עי' מרדכי ב"מ פרק א' סי' רמ"א, שכתב, שהואיל וטוה"נ אינה ממון, אין נתינת מעשרות חשובה כמתנה אלא כמציאה. ואעפי"כ ניתן לקנות בחצר, מתוך שהקנין מועיל לחצר, מועיל הוא גם למעשר. ועי' קצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד'.

22).אך נראה שיש הבדל ביניהם: לדעת הרא"ש, על החצר להיות משתמרת עכ"פ, אלא שדי בשמירתו של הנותן. ולדעת הר"פ, אין כל צורך בשמירה של מאן דהו, ודי בעצם העובדה שהחפץ הונח בחצר ע"י אדם בר דעת, מתוך כוונה להקנות. ועי' ב"י בתחילת סי' ר' שכתב, שלכו"ע נדרשת לפחות שמירת הנותן. וכך פסק גם הרמ"א שם בסעי' א'. ועי' קצוה"ח שם ס"ק ב', שהביא את מחלוקת הראשונים בשאלה זו, ותמה על קביעתו של הב"י, שהרי הגה"מ מכירה פ"ג אות ט' סובר שא"צ שתהיה משתמרת כלל! וכ"כ הר"ן בחידושיו לב"מ י"א ע"ב ד"ה האי בשם ר"י אלברצלוני. ועי' בביאור הגר"א שם ס"ק ג' בליקוט, שהוכיח שא"צ משתמרת כלל, ושכך משמע מסוגיית הגמרא ומן התוס'.

23).ב"מ י"א ע"ב ד"ה האי.

24).יתכן, שכוונתו להגמ"ר, לעיל הע' 20.

25).הל' מכירה פ"ג אות ט' ופ"ה אות ז'.

26).וכן בחו"מ סי' קצ"ח סעי' ה'; סי' רמ"ג סעי' ז'; סי' רס"ח סעי' ג'; יו"ד סי' של"א סעי' קמ"ה.

27).קידושין כ"ז ע"א ד"ה ומדקאמר; ב"מ י"א ע"א ד"ה רב פפא.

28).קידושין כ"ז ע"א ד"ה שמע מינה.

29).דף קס"א עמ' ד'.

30).ספר מישרים נתיב ט"ו ח"ב.

31).בחידושיו לב"מ י"א ע"ב ד"ה האי.

32).ח"א מאמר שני - קנין, בהתחלתו. מובא בהגה"מ הלכות מכירה פ"ה אות ז'. ועי' שער החדש שם אות ט'.

33).ח"ב דף קצ"ח (ב"מ פרק ב' ד"ה כלל).

34).הגמ"ר ב"מ פרק א' סי' תכ"ג.

35).מכירה פ"ג אות ט' ופ"ה אות ז'.

36).לעיל פרק ו'.

37).עי' קצוה"ח סי' ער"ה ס"ק א'.

38).לאור דברים אלו של החזו"א, נכתב בהנחיות שהוציא המכון לחקר חקלאות עפ"י התורה, שלא להשתמש בקנין חצר, אא"כ היא משתמרת לדעתו של הקונה. עי' הליכות שדה 24, 26, 41. ראה בסוף הפרק הבא, שם ביארנו, כי להלכה אין להחמיר בזה.

39).וכ"כ הגה"מ, הלכות מכירה פ"ג אות ט', והרמ"א, חו"מ סי' ר' סעי' א'.

40).וכן דעת הריטב"א קידושין כ"ז ע"א ד"ה ומדקאמר.

41).בנידו"ד, המוחזק הוא העני, שכן בעלותו על הקקע אינה מוטלת בספק כלל, ולכן ניתן להקל אף בחד ספיקא. וכ"ש, כשיש ס"ס, אף שאין שני הספיקות שקולים. הערת העורך.

42).אך נראה, שיש מקום לצרף אף את הספק הזה, שכן גם נושא זה שנוי במחלוקת בין הראשונים. הערת עורך (ע.א.).

43).מעדני ארץ תרומות סי' ט"ז. וכן בכרם ציון אוצר התרומות, הלכות פסוקות פרק מ"ג ס"ק א'.

44).ח"ב סי' ו' סעי' ט'.

45).גיטין ל' ע"א; רמב"ם מעשר פ"ז ה"ו, רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ב; שו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעי' א'.

46).עי' שו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעי' י"ד ברמ"א, שאדם אינו יכול לזכות לאחר ע"י אשתו, מפנה שידה כידו. ועי' או"ח סי' שס"ו סעי' י', שם הובאה מחלוקת גדולה בין הפוסקים בעניין זה. והרמ"א שם מכריע, שבדיעבד יש לסמוך על המקילים, מפני שעירובין דרבנן. ולכאורה ה"ה לניד"ד, מפני שתרו"מ בזה"ז דרבנן. אך יש לחלק ולומר, שאף אם יכול לזכות ע"י אשתו, סוף סוף אין היא שותפה בבעלות על החפץ. אבל בשותף, שאף הוא בעלים על החפץ הנקנה, י"ל, שאינו יכול לזכות בו לאחר. וצ"ע. הערת עורך (ע.א.)

47).רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ו.

48).שו"ע חו"מ סי' ר"ב.

49).ב"מ י"א ע"ב.

50).שו"ע שם סעי' ז'.

51).שו"ע שם סעי' ב'.

51).שו"ע שם סעי' ב'.

52).עי' במאמרו של הרב שאול רייכנברג, הליכות שדה 64 עמ' 13, שהציע דרך להקנאת המעשר לעני בקנין "אגב", מבלי להזדקק לעזרת אדם נוסף בשעת הקנין.

53).ראה במאמר הרב עזריאל אריאל: דרכי נתינת מעשר עני פרק ג' סעי' 1, 2.

54).גיטין ל' ע"א. ראה לעיל פרק ד'.

55).יו"ד סי' רנ"ז ס"ק י"ג  

 

 

למעבר לחלק א'