הפרשת תרומות ומעשרות של חירש

שאלה

מי שלקה באוזנו ופסק מלשמוע, האם יכול להפריש תרו"מ מפירותיו שגדלו בגינתו?

תשובה

בתחילת מסכת תרומות מבחינה המשנה בין שני סוגי חירשים ומחלקת בדיניהם. במשנה א' נאמר: 'חמשה לא יתרומו ואם תרמו – אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן', ובמשנה ב' נאמר:

חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום, ואם תרם – תרומתו תרומה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר.

כלומר חירש שאינו שומע ואינו מדבר, דינו כשוטה וקטן, ואינו נחשב פיקח, ואין שום משמעות למעשיו ולמחשבותיו. לכן אף שיוציא מעט מן הפירות, אין תרומתו תרומה. ברם חירש שלקה באוזנו ופסק מלשמוע – הרי הוא פיקח גמור, ומכל מקום נקטה המשנה שלכתחילה לא יתרום. הטעם מבואר בתלמוד הירושלמי:^[1] הואיל ואינו יכול לשמוע הברכה באוזניו. וכן פסק הרמב"ם:^[2]

חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, חרש מדבר ואינו שומע מפני שאינו שומע הברכה.

'ערוך השלחן'^[3] הוסיף ושלל אף את הפתרון שהחירש יפריש את התרו"מ ואדם אחר, שכן שומע – יברך תחילה, משום שלכתחילה צריך שעושה המצווה אף יברך. לכן להלכה ולמעשה אדם חירש צריך לבקש מחברו שיפריש לו תרו"מ מפירותיו ואף יברך על ההפרשה. כדברי 'ערוך השלחן' מוכח בפירוש הרשב"ץ^[4] שהבחין בין מצוות שחובה על האדם לקיים ובין מצוות שאין חובה עליו לקיים:

אבל יש תמהין א"כ זה החרש המדבר ואין שומע כלל היאך יעשה בקרית שמע וברכת המזון ומגילה ובכל מצות שחובה עליו לשמען, הוא אינו יכול להוציא עצמו לכתחילה, ולאחרים אינו שומע כלל... דבשלמא ברכת תרומה וכיוצא בו אמרינן דלא יתרום דלכתחילה דאפשר באחרים...

הרי שביאר שתרומה לא יתרום, הואיל ואינה מצווה שחובה על כל אדם לקיימה, אלא יכול ליתן לאחרים שיברכו ויתרמו. אך המהרי"ל דיסקין בפסקיו^[5] כתב שחירש המדבר ואינו שומע ודאי יכול לתרום לכתחילה, וביאר את המשנה וכל הסוגיה באופן אחר. הוא מחדש שהמשנה והסוגיה הנלוות אליה אינן עוסקות בחירש הרוצה לתרום את פירותיו, אלא במינוי חירש המדבר ואינו שומע כשליח. ומבואר במשנה שלכתחילה אדם לא ימנה חירש מדבר ואינו שומע כשליח, אך חירש המדבר ואינו שומע שהוא הבעלים של הפירות – תורם הוא את פירותיו, שכן מציאות זו היא כדיעבד, ואין מחייבים את הבעלים לעשות שליח ולהפריש בעבורו ע"י אחרים. הגרש"ז אויערבאך בהערותיו ל'כרם ציון'^[6] הוסיף לבאר שאין סיבה שהחירש יפסיד את הברכה, ואף על ההפרשה עצמה 'מצווה בו יותר מבשלוחו'. אומנם הוא נשאר בצריך עיון לדינא בגלל דברי הט"ז,^[7] מהם משמע שגם כשחירש מפריש את פירותיו, עדיף שימנה שליח לכך.

כהבנת המהרי"ל דיסקין ניתן להוכיח מלשון המאירי במסכת ברכות:^[8]

וחרש המדבר ואינו שומע אף על פי שלעצמו אי אפשר שלא לקרות שהרי כפקח הוא לכל דבריו, דבר שתלוי בו הוצאת אחרים ידי חובתן לא יעשה על ידו לכתחלה. לא יקרא את המגילה לכתחלה להוציא את הרבים, וכן לכתחלה לא יתרום, אף על פי שברכת התרומה מדברי סופרים ואם עשה כן יצא ויצאו אחרים בברכתו ובקריאתו'.

הרי שביאר שרק דבר שתלויה בו הוצאת אחרים ידי חובתן חירש המדבר ואינו שומע לא יעשה, וכך ביאר הדין בתרומה – שלכתחילה לא יתרום, הואיל ורוצה להוציא אחרים בדבר, וזאת כאשר אחר ממנה חירש זה שליח לתקן אין פירותיו. ואולם כאשר תורם להוציא ולתקן פירותיו שלו, נראה 'שאי אפשר שלא לקרות שהרי כפקח הוא לכל דבריו'.

הגר"ח קנייבסקי, בעל 'דרך אמונה'^[9] פסק כדעת הרשב"ץ, וב'ביאור הלכה'^[10] הזכיר הגר"ח קנייבסקי את דברי המאירי ותמה בדבריו 'וצ"ע מאי מוציא אחרים איכא בברכת התרומה', וכתב שאכן אפשר לבאר דברי המאירי כהסבר המהרי"ל דיסקין שחירש זה התמנה כשליח לתרום פירות של אחרים, ולכן הגדיר המאירי את החירש שנחשב 'להוציא אחרים', או שמדובר במקום שחירש זה מברך ומוציא את כל התורמים בברכתו. אך כתב שדברים אלו דחוקים, והסביר את דברי המאירי כפשוטם, שאף המפריש פירות של עצמו נקרא תורם לאחרים 'דכיון דהפירות האלו ניתרין באכילה לכל אדם ע"י הפרשתו מקרי שמוציא אחרים ואין לו להפריש לעצמו רק ליתן לאחר...'.

בעל 'דרך אמונה' הוסיף לבאר שבוודאי במצוות נר חנוכה ומזוזה ומעקה אין החירש חייב לעשות שליח, שכן מצוות אלו מוטלות עליו אישית 'כיוון דדרך כל אדם שיש לו בית', מה שאין כן בהפרשת תרומות ומעשרות שאינה באה אלא לתקן את הטבל, שכן אם אין לו פירות טבל 'אין עליו מצווה לקנות פירות טבל כדי לתורמן'– עדיף שיעשה החירש שליח לביצוע ההפרשה.

ולעניות דעתי מצוות תרומה שייכת יותר לבעלים ומוטלת עליהם יותר מאשר על אחרים, שהרי מן התורה רק בפירות שגדלו בשדהו חייב מן התורה, אך פירות הנקנים בשוק – חיובם רק מדרבנן,[11] אם כן עיקר חיוב הפרשת תרו"מ הוא על הבעלים. אכן אין חובה לקנות קרקע ולגדל בה פירות ע"מ להפריש תרו"מ, מ"מ חיובה מדאורייתא היא רק על הבעלים, ומניין לנו להפקיע מצווה זו מהחירש המדבר ואינו שומע? ובאמת הגרש"ז אויערבאך הסכים עם מהרי"ל דיסקין בטענה ש'מצווה בו יותר מבשלוחו'.[12]

ע"פ הבחנה זו של המהרי"ל דיסקין ניתן להבין את ההבדל בין מצוות הפרשת תרו"מ, שע"פ הבחנתו חירש המדבר ואינו שומע תורם את פירותיו, למצוות שחיטה שבה נפסק להלכה ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' א סעי' ו): 'חרש המדבר ואינו שומע, לא ישחוט, מפני שאינו שומע הברכה'. זאת משום שמצוות שחיטה אין חיובה בדווקא על הבעלים, אלא כל שרוצה לאכול בשר צריך שהבהמה תישחט תחילה, לעומת חיוב תרו"מ מדאורייתא המוטל רק על הבעלים שגדלו הפירות ברשותו.

ע"פ דעת המהרי"ל דיסקין ניתן ג"כ ליישב קושיה נוספת שעלתה בקשר לסידור המשנה. מדוע דין חירש מדבר ואינו שומע, שדינו לא יתרום ואם תרם – תרומתו תרומה, הובא במשנה ב, ולא צורף למשנה ו המזכירה מקרים נוספים שדינם ג"כ 'לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה'?^[13] לפי הסברו של המהרי"ל דיסקין הדבר מובן. הדין שחירש המדבר ואינו שומע לא יתרום הוא רק בהיותו שליח, אך אם תורם לעצמו יכול לתרום. לעומת זאת משנה ו מזכירה מקרים כאילם ושיכור וערום וסומא ובעל קרי, שדינם שלא יתרמו אפילו לעצמם, ואם תרמו תרומתם תרומה. ועוד ע"פ הבנת המהרי"ל דסקין, משנה ב, המבארת דין חירש שאין למנותו שליח, הרי היא המשך למשנה א, שמסיימת ג"כ בדיני שליחות: 'התורם את שאינו שלו עובד כוכבים שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה', ואם כן שייך יותר להסמיכה למשנה א ולא לצרפה למשנה ו.

לאור זאת הלכה למעשה, נראה שחירש המדבר ואינו שומע יכול לברך ולהפריש תרו"מ מפירותיו ככל המצוות המוטלות עליו, ולא מצריכים אותו למנות שליח לברך ולהפריש תרו"מ.

[1].     בירושלמי, תרומות פ"א ה"א; בבלי ברכות טו ע"א.

[2].     רמב"ם, הל' תרומות פ"ד ה"ד.

[3].     ערוך השלחן, זרעים הלכות תרומות סי' סג סע' ז.

[4].     רשב"ץ, ברכות טו ע"ב ד"ה אבל יש תמהין.

[5].     שו"ת מהרי"ל דיסקין, קו"א סי א אות קפא; ראה המעשר והתרומה, פ"ד סעי' ד בית האוצר אות י.

[6].     כרם ציון, תרומות, הלכות פסוקות פרק כט סעי' ח, גידולי ציון אות א, הערה בשם הרב אויערבאך; וראה מעדני ארץ, הל' תרומות פ"ד ה"ד אות א ד"ה ומיהו.

[7].     ט"ז, יו"ד סי ר ס"ק יז.

[8].     בית הבחירה למאירי, ברכות טו ע"א ד"ה כשם שאמרנו; וכן משמע ג"כ מאירי, שם, מגילה יט ע"ב ד"ה וחרש זה.

[9].     דרך אמונה, הל' תרומות פ"ד ה"ד ס"ק לח וציון ההלכה, ס"ק קטו.

[10].   ביאור הלכה, שם ד"ה חרש.

[11].   רמב"ם, הל' מעשר פ"ב ה"א.

[12].   ראה מאמר הרב נתנאל אוירבך, 'מצווה בו יותר מבשלוחו בהפרשת תרו"מ וחלה', אמונת עתיך 113 (תשע"ז), עמ' 50–54.

[13].   ראה ירושלמי, תרומות פ"א ה"א, בדברי רבי יוסי ברבי בון; תיו"ט, תרומות פ"א מ"ו ד"ה האלם; הון עשיר, תרומות פ"א מ"ב.